הראש שחושב אחרת

הראש של שרלוט חושב אחרת, ככה  נדמה לי… בעצם אני בטוח.

אין לי ספק שהיא לא מסתובבת בימים אלה, כמונו, עם משקולת של טונה בבטן, בתחושה כמובן. זה לא שהיא לא זיהתה את מה שהשתנה. היא שומעת עוד לפנינו את האזעקות, היא מתייצבת ראשונה ליד הדלת ומזדרזת לרדת למקלט. היא עושה אותו הדבר גם כשבבניין שממול מישהו טורק את מכסה מכולת-הזבל מה שמעלה לאוויר "בום" נוסף. זה כן. אבל חוץ מזה החיים של שרלוט לא השתנו במהותם, לעומת מה שקרה לנו.

שרלוט מאד "מרגישה אותנו", מזהה אצלנו הן שמחה מיוחדת והן עצב. ובימים קשים אלה היא יודעת, בחושים המיוחדים שלה שאנחנו, במקרה הטוב, לא כתמול-שלשום. ראשית, דווקא לשמחתה, היא שמה לב שכולנו בבית, איש לא יצא לעבודתו, איש לא לקח שעתיים-שלוש לסידורים ואפילו התורים לרופא השיניים נדחו. שרלוט מרוצה מהמצב המאד-לא-טבעי שלנו.  האמת היא שאין מדובר ממש בכולנו, כי כבר באותה שבת איומה הגיע צו 8 לחי"רניק שלנו, ולמען הסר ספק – אין הכוונה אליי… אני, רק במחשבותיי או בזיכרונותיי אני חי"רניק. הצו הגיע לצעיר שלנו, מה שהקפיץ באופן מידי את רמת החרדה שלנו לגבהים בלתי-קונבנציונליים.

אלא ששרלוט, הראש שלה עובד אחרת. זה לא שהיא שכחה אותו, את צעירנו, במהלך הזמן שחלף, בוודאי לא את הריח שלו, אבל… "כשהוא איננו אני עם אלה שישנם"… כשהוא ישוב, אפילו ל"אפטר" של 24 שעות, היא תחדש את אהבתה אליו… מה זה תחדש? "תקרע אותו לגזרים".

הלוואי ולנו הייתה התכונה הזאת, לקפוץ על היקר כשהוא מגיע, ללקק, לגרד, לחבק, לרקוד… ללא גבולות. בוודאי שנתחבק ונתנשק איתו שהרי בביתנו האהבה היא "מטבע עובר לסוחר". ואחרי דקה-שתיים רעייתי-שתחייה תציע לו משהו קל לאכול, או טעימה מהעוגה שנאפתה לכבודו, או מעבר ישיר למטעמי הצהריים… או הכל ביחד. יהיה באמת שמח!

אבל העצב או המועקה או החרדה או… בסדר, אגיד את זה – הדיכאון… אלה לא עוזבים אותנו ולו לרגע ומי יודע אם יעזבו אי-פעם.

העיתון היומי המגיע השכם בבוקר נזרק מידית אל ערימת-אחיו. אפסה יכולתנו לקרוא את התיאורים הטרגיים, מחד גיסא, ואת בליל-הפרשנויות, מאידך גיסא. שמא, אנו תוהים, במסגרת האסקפיזם המועדף, ניטול ספר מתוך הערימה הענקית של ה "טרם נקראו"? בסוף הפיסקה הראשונה אתה מבין שזה לא מעניין אותך. למעשה, מה שאולי קצת "עובד", אלה הסרטים ההוליוודיים הזבליים, השטחיים, שאיתם ניתן להעביר כ-90 דקות של בהייה. בטוח שאתם מבינים ששרלוט עצמה אינה טרודה בבעיות האלה.

באופן טבעי האזעקות מסמלות את כל הרע שבעולם. "הכונו", הן אומרות לנו, "כבר באים [כפר שמריהו…], ישר על ראשכם… זה סופכם!" ואז יש לנו 90 שניות כדי להגיע אל המקלט הביתי [אנו עושים זאת ב-50 שניות… שרלוט יכולה לעשות זאת ב-5 שניות], ולהתמקם על ספת-הסלון הישנה שלנו, שכבר כמה שנים נמצאת שם, "עד שנחליט מה לעשות איתה"…

כ-30 אישה, איש וילד מתכנסים במקלט. התרגשות, שיחות בין-משפחתיות… הכרנו כמה משפחות שגרות איתנו יותר משנתיים ולא ידענו. שרלוט הכי מרוצה. הריצה אל המקלט כשאחד מאיתנו, המלווה שלה, כמעט מתעופף באוויר כדאון, עושה לה טוב. גם ריבוי הנוכחים במקלט, בעיקר הילדים, זה מצב חברתי שמועדף עליה. לכן גם ההתפזרות לבתים שבסיום האירוע קשה לה.

הראש של שרלוט עובד אחרת. למען הגילוי הנאות שמה האמיתי של שרלוט הוא צ'ארלי, והיא בת 3.5 שנים, רובן בביתנו. צ'ארלי היא בורדרקולית מעורבת, ויש לה, מה שנקרא, נוכחות, תרתי משמע, בולטת. שרלוט הוא אחד משלל כינויי החיבה שלה, שהוענקו לה ברוחב-יד, והיא אפילו לא נשאלה בעניין.

אנחנו מרוסקים מהמצב. כבר כשבועיים מאז פלש האויב אל גופנו ואל נשמתנו, ואין רואים את הסוף באופק, בוודאי לא את "הסוף הטוב".  כל חיוך הוא במשורה או שבכלל הוא עווית, איך שיחות-חולין, אין רקימת תכניות לעתיד… אם מדברים אז מצטטים פוסטים שפורסמו, הן המנסים להרגיע והן המצליחים להרגיז עוד יותר. שיחת טלפון עם אחד הילדים היא בהחלט כדור הרגעה, שיחת וידאו עוד יותר.

זה דבר המחשבה שעבר בראשי הבוקר: כרגע, באופן נסיבתי, אנחנו בחיים. שלוש-עשרה, אולי ארבע-עשרה מאות מאחינו כבר מתים. כנראה שהמספר הזה גם הוא זמני. החיבור הזה של הראש עם הגוף, אצל החיים, מייצר תוצאה שאומרת שאנחנו רוצים להיות אתם, כמותם, כמו המתים. סוג של הזדהות, התאחדות. בגוף אנחנו חיים, ככה יצא, אבל עמוק בפנים, בראש, אנחנו בתת-תפקוד, ואצל חלקנו – אפס תפקוד.  

שרלוט, למשל, אוכלת פעמיים ביום, בבוקר ובערב, ותמיד אותה ארוחה… ממש לא אכפת לה. נכון, בין לבין היא רוצה כל הזמן לאכול, בעיקר כשהריחות ממלאים את המטבח שלנו או זולגים ממטבחים שכנים. לעומתה אנחנו לא אוכלים כבר שבועיים. כלומר, אוכלים קצת, מבשלים ומכינים ואוכלים… אבל זה רק העניין הפיזי. נכנס אוכל לפה ויוצא, אתם יודעים איך ומאיפה. תיאבון, אכילה ממש, זה ענין רגשי, כידוע, ואנחנו, כמו שאנחנו מרגישים, האוכל הוא הדבר האחרון שמעניין אותנו.

אמרתי לכם, הראש של שרלוט עובד אחרת.

חיים חפר כתב לפני כחמישים שנה "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים", שיר עם תקווה, כי גם אז, למעשה תמיד, היה לנו רע יותר או פחות. גם אנחנו, עכשיו, חושבים על הימים האחרים ורוצים לראות אותם. הימים שמעבר להר, הימים שעוד יבואו לטובה [הלוואי], הימים שכל השחור והשרוף יהיה ירוק.

קשה לראות את הימים האלה, קשה עד בלתי אפשרי. רק בגלל הדבר הזה, שהתפאורה, התלבושת, יש להם השפעה על מצב הנפש, אנחנו מדליקים נרות, לבד ועם כל השכונה, תולים דגלים ושרים את ההמנון במרפסת, לבד ועם כל השכונה, ואפילו קוראים פרקי תהילים, בעיקר לבד.

לכן גם נעניתי להצעה לתלות על מעקה המרפסת את הכרזה "יחד ננצח". זה לא שאין לנו השגות על ה"ביחד" שאנחנו עכשיו. זה לא שה"ננצח" הזה, אנחנו מכריחים את עצמנו להאמין בזה.

אבל שרלוט נגד הכרזה הזאת, שמסתירה לה את המתרחש ברחוב למטה. כבר אמרתי – הראש של שרלוט עובד אחרת.