ביקור אצל אימא

ככל שאני זוכר זה היה בבוקר כשהגעתי לאימא שלי לביקור. לא זוכר אם זה היה ביקור שגרתי או שהייתה לי מטרה נוספת… כנראה שלא… סתם עוד גיחה לראות מה שלומה ולשתות איתה קפה, מה שעושה לה טוב, ולפעמים גם לי.

עכשיו, כשאני מספר את זה, יש לי מול העיניים תמונה לא ברורה, שאולי זה התרחש דווקא בבית שלי… מוזר… לא חשוב, זה לא העניין, מה שהיה היה וחוץ מזה זה קרה לפני… בעצם לא, זה היה הבוקר, כן, הבוקר.

פתחתי את דלת הכניסה עם המפתח שלי וצעדתי לכיוון המטבח. אימא ניצבה שם, מול הכיור, שעונה על מרפקיה כדי להיות יציבה, וסיבנה את הספל הקבוע של אבא, זה עם האיש שרוכב על אופנים מיוחדות, שהגלגל האחורי קטן והקדמי גדול. "אתה רואה?", היא אמרה, "ידעתי שאתה מגיע לקפה".

"מ'זתומרת ידעת? זה לא אירוע חריג שאני מגיע אליך… וחוץ מזה רק לעיתים נדירות  אני שותה את הקפה שלי בספל, בוודאי לא בספל של אבא, כלומר שהיה של אבא, שהוא כבר ז"ל המון שנים".

"אני הרי לא אמרתי שאתה שותה בספל… אמרתי? לא אמרתי. מה ששל אבא הוא של אבא… ואתה תשתה לך בכוס שתבחר… בלאו הכי בסופו של דבר אתה הוא זה שמכין לכולם את הקפה… הרי בשבילי זה כבר סיפור לארח את כולכם…".

הנחתי שהיא אומרת "כולכם" כהערה כללית, שהרי היינו בבית רק היא ואני…

אימא, כשהיא נעזרת בשולחן המטבח ובקירות, הכל היה קטן וקרוב ובהישג יד, הוליכה את עצמה לכורסתה, זו הצמודה לשולחן האוכל בהול [במבואה], לאותה פינת-שולחן שהייתה עמוסה בפריטים שונים, החל ממכשיר הטלפון הלבן-צהבהב, עבור דרך ספר הטלפונים שלה, שהיו בו יותר פתקאות מדפים מקוריים, וכלה בדברי דואר כאלה ואחרים, שנאגרו מאז הביקור הקודם שלי ועד היום.

תחילה הבאתי מהמטבח את שתי כוסות הקפה ואחר-כך את פרוסות השטרודל המחוממות. שאלתי אותה אם הקפה טעים לה, כי לפעמים הוא לא, ושאלתי אם חסר לה משהו כדי שאוכל להתיישב. "שב כבר, שב, אפשר לחשוב… מה כבר יכול להיות חסר, וגם אם חסר אז קמים ומביאים… אנחנו לא גרים בארמון הענק של הגרף פוטוצקי…".

מי שחושב שעברנו מיד לשוחח על ענייני השעה, הרי שהוא טועה. תחילה, לעולם ועד, נדבר על תחלואי הגוף של אימא, ולא חסרים כאלה. בראשם ה"שריפה". כשהיא מדברת על ה"שריפה" היא מתכוונת לאותם גלי-חום, בערך, או עקצוצים, בערך, תחושה שבתוך הגוף, בדרך כלל בכפות הרגליים, בוערת מין אש, אש שכזאת, שמבחינה חיצונית אין לגביה כל סימן ועדות. אימא קובלת על ה"שריפה" הזאת כבר שנים, ולא נמצא שום רופא, כולל רופא המשפחה שלה, שמצא לסבל הזה מזור. יתרה מזאת, רובם ככולם הטילו ספק בקיומה של אותה "שריפה" וייחסו לאימא פסיכוסומאטיות, או דמיון מופלג, או "קיטור לשם קיטור"… או כולם גם יחד.

אגב, הרופא שלה, הקבוע, שמו היה דר' פישר. באותם מקרים שהייתה מאוכזבת ממנו, היא נהגה לקרוא לו דר' פישר [pisher], פ' דגושה…

כוס הקפה שלי כבר מזמן הייתה ריקה, כשאימא נאנחה, שאפה אוויר ושאלה: "טוב, אז אולי תספר קצת מה נשמע אצלך בבית? את הגברת שלך אני בקושי רואה או שומעת, וגם את הילדים שלך…".

מבחינתי זה לא ממש אסון כשהיא מסלפת עובדות, אבל רק למען הפרוטוקול אני אציין שבכל ליל-שבת, בקביעות, היא נמצאת אצלנו, היא וחמותי, ומראה סימנים ברורים של הנאה ושביעות רצון, בעיקר ממטעמי השבת. במקרה, לפני יומיים, לא יכולתי להשתחרר מהעבודה, ושני "הגדולים" שלי לקחו אותה לצילום רנטגן, חזרו איתה לביתה וגם נשארו לארוחת ערב… אלה העובדות, אבל היא… לזיכרון המצוין שלה כללי התנהגות משלו.

ויהי בוקר ויהי ערב… השעה כבר שש, ואימא  מעבירה את עצמה לכורסתה בסלון, כי "את החבר שלך, עודד בן-עמי, אני לא מפסידה"…

אני יודע שזה לא הכי הגיוני מבחינת הזמנים, אבל עודד פתח את המהדורה, כהרגלו, במניין הימים שחלפו מאז אסון ה- 7 באוקטובר, ובמספר המעודכן של החטופים והנופלים. אימא אמרה שהיא לא מבינה למה אנחנו לא מכניסים יותר צבא ועושים מה שצריך. "הבאנו אז את החטופים מאנטבה… זה רבין עשה את זה, חבל שהוא לא חי עכשיו בגלל הפושע הזה, התימני, שהרבנים שלחו אותו לרצוח את רבין".

"אימא, מה קשור 'תימני'? הרי אני נשוי לתמניה…"

"אני אמרתי שקשור? אנחנו רק מדברים ככה… אחרת איך תדע למי אני מתכוונת?"

אימא ביקש שאביא לה אפרסמון, "אתה יודע, בצלוחית מזכוכית, והסכין של הסלט… ומגבת". היא חתכה את האפרסמון לארבעה רבעים, קילפה מכל רבע את קליפתו ואכלה. כלומר, היא אכלה רבע אחד והגישה לי את הרבעים האחרים למרות שכבר אמרתי שלא בא לי לאכול.

בזמן הזה היא התוודתה על אכזבתה העמוקה ממצבה של המדינה. "נגיד שפה ושם יש דברים טובים… אבל הרוב חרא. אני מסתכלת על מה שקורה ושואלת את עצמי האם בשביל זה עברנו את מה שעברנו, כל כך סבלנו, איבדנו את משפחותינו… אני חושבת שאתה מכיר קצת את ההיסטוריה של המשפחות שלי ושל אבא?"

"אימא'לה, אני לא מכיר קצת – אני מכיר ויודע הכל בע"פ… אני הרי כתבתי את ספר תולדות המשפחה…"

"בסדר, בסדר, נניח… אז כל מה שקרה לנו זה בשביל שתהיה לנו מדינה כזאת? מלאה פושעים, אינטרוולטניקים?! וכולם בממשלה!…

למזלי צלצל הטלפון הביתי של אימא, וקטע את הנאום, שהיה אמור להיות ארוך מאד…

כשאימא סיימה, ולפני שאמרה מילה, אמרתי לה שמחכים לי בבית ואני כבר באחור. אימא אמרה שתמיד מחכים לי ושתמיד אני באחור… "חכה רגע, אני צריכה לנגב לך את המכנס בסמרטוט רטוב". כמו תמיד הרטיבות חדרה דרך מכנסיי והרגשתי את הסחבה כאילו היא מלטפת את ברכי…

"צ'ארלי, כלבתנו המופלאה, החדירה את חרטומה אל מתחת לשמיכת הפוך שלי ולא חדלה ללקק את ברכי עד שהראיתי סימני חיים. "כן, כן, צ'ארלי, בוקר טוב… לילה-בוקר טוב… אני יודע שמבחינתך הגיע הזמן להתעורר ולצאת לטיול בוקר…

מה לעשות… אולי בלילה הבא אימא תשוב.