מעיין הבתולים

הזמנתי שולחן לארבעה ב"איטלקיה" שאנחנו מחבבים, שולחן שמשקיף על המים ומאפשר לשמוע את רחש זרימתם.

אלון ואני נשארנו נאמנים להתחייבותנו לא להתעסק עם המצב הפוליטי, למעט, אולי, כמה משפטים בסיסיים בגנות תפקודו של ראש הממשלה. בקושי, ממש "בקצה האוזן", שמעתי שחגית שלי איננה מבזבזת שום דקה מיותרת, וכבר היא מספרת לישראלה על השיחה, אותה שיחה שהיא התחייבה בפניי לשמור בסוד. מדובר בשיחת-התייעצות שנופר, נכדתנו בת החמש-עשרה, קיימה איתה, בעניין השמירה, או נכון יותר – בעניין אובדן הבתולים, והעיקר – הלחץ החברתי שהיא חווה מצד מרבית חברותיה לכיתה.

לפני כמה ימים, כשחגית עדכנה אותי בפרטי השיחה, יחסית לאדם מבוגר, נדהמתי ונאלמתי דום, ולבסוף, המשפט היחיד שאמרתי היה שזה מזכיר לי את הסיפור ההוא, שהתרחש במפלי ויקטוריה שבזימבבואה, שם גם שמענו אותו… ומעשה שהיה כך היה.

במיניבוס, בדרך למלון, אחרי הסיור האווירי במסוק מעל כל מתחם המפלים והעיר וויקטוריה-סיטי, חגית רעייתי איבדה את הכרתה. היינו שלושה או ארבעה שהענקנו לה טיפול ראשוני, כמיטב הבנתנו הדלה, וכשלא ניכרו תוצאות מעודדות, עדכנו במכשיר הקשר את המדריך, וסטינו לכיוון בית-החולים המקומי, בוויקטוריה-סיטי.

במחלקת הרפואה הדחופה, שנראתה, לכל היותר, כמרפאת קופת-חולים בעיירה נידחת בנגב, שלחה אותנו האחות בריאת-הגוף למתחם ההמתנה, ורק יוסוף, המדריך המקומי הכל-יכול, נכנס איתה פנימה לחדר הטיפולים. אחרי כעשרים דקות מורטות עצבים, יוסוף יצא אלינו ועדכן כי הצוות הרפואי סובר שהייתה לה נפילה פתאומית של לחץ-הדם, אולי משהו שקשור לקורונה…, בכל מקרה הם מעדיפים שחגית תמשיך להיות מונשמת ובהשגחה רפואית לעוד פרק זמן כלשהו, ובינתיים הם יעקבו אחר המדדים השונים ותוצאות       בדיקת-הדם.

הזכרתי ליוסוף שבעוד פחות מ-24 שעות אנחנו אמורים להיות במטוס לכיוון אדיס אבבה ומשם הביתה. יוסוף, שיודע הכל, כמובן שזכר גם את זה ואמר ש "הכל בידי אלוהים… ובינתיים כדאי שתצטרפו לשאר חברי הקבוצה לסיור המתוכנן בוויקטוריה-סיטי וסביבתה, כי ההמתנה בבית-החולים וכסיסת הציפורניים לא יקדמו את מצבה הבריאותי של הגברת שלך…". מרתה שוורץ מהקבוצה, קראנו לה "הפרופסורית", שהייתה מדענית מומחית לאפריקה וליפן, התנדבה להישאר עם חגית בבית-החולים. הסכמתי וגם יוסוף.

כל חברי הקבוצה הראו גילויי שימחה, אני בוודאי, כש"הפרופסורית" וחגית שבו למלון, קצת אחרי ארוחת הערב. חגית נראתה מאוששת ונינוחה, קצת המומה מהרעש ומההתרגשות סביבה. התברר שההתאוששות הגופנית שלה הייתה מהירה, וכבר לקראת הערב הוחלט על שיחרורה, היא קיבלה תרופות ליממה הקרובה, וה"פרופסורית" קיבלה הנחיות למקרה שיופיעו תופעות לואי כאלה או אחרות.

כשהמטוס התחיל לנוע אל מסלול ההמראה, חגית שאלה אותי בשקט אם אני זוכר את המראה שניבט לנו ממרומי המסוק, מעל לנהר הזמבזי, בדרכו למפלים. השבתי שבוודאי, שאיך אוכל לשכוח את המראה המהפנט, המרהיב הזה, ואז חגית שאלה אותי אם אני זוכר כאמיתי את הסיפור שאותו סיפר הטייס על אופן היווצרותם של מפלי וויקטוריה, או שזה היה חלק מההזיות שחוותה במהלך המשבר הרפואי.

אני מודה על האמת, אותו טייס, שכנראה היה מראשוני ה"הילידים כהי-העור" שהוסמכו כטייסים, לא סתם את פיו מהרגע שנכנסנו למסוק. מצד אחד הייתה זו הסחת-דעת ראויה, המלל הבלתי-פוסק מצדו, כי כולנו, כולל אני, עדיין מקובעים ובורים, והחיבור של אפריקה ומסוק בן  אלף… וטייס "יליד היערות"… המוח הלבן, צר-הדעת שלנו, התקשה לעכל.

מצד שני, את מי מעניין מה אומר הטייס כשאתה צופה במראה המרהיב של המפלים האדירים, שופעי-המים, כוח-טבע מעלף בעוצמתו, שבין השאר ממטיר מעלה-מעלה, כמנחה לאלוהים, עננים של רסיסי-מים, שהמסוק "בוצע" אותם שוב ושוב לפרוסות של גן-עדן עליון…

חגית סיפרה שבין שאר דבריו, הטייס היפנה את תשומת-לבנו לערוץ הרחב מלא-המים של נהר הזמבזי, העושה את דרכו מאות או אלפי שנים לכיוון המפלים, ושאל אותנו מה זה מזכיר לנו, התמונה הזאת מלמעלה. "אינך זוכר?" כך חגית.

ברור שלא זכרתי. כאמור, המציאות יצרה חיץ אטום בין הלהג של הטייס לבין אוזנינו, והאמת, כלל וכלל אינני בטוח שהוא סיפר את זה, את מה שחגית זוכרת. לימים תספר לי אותה "פרופסורית" כי חגית, בשעה שהייתה מונשמת, לא מורדמת אך מטושטשת, לא חדלה למלמל, לעשות פרצופים ואף להניע, כעוויתות, את אצבעות ידיה ורגליה, ולכן אינני פוסל את האפשרות שכל הסיפור הוא חלק מהתהליך הפנימי ומההזיות שהיא חוותה בזמן עלפונה ותרדמתה.

"עליך אין להתפלא שאינך זוכר", המשיכה חגית, שם במטוס החשוך, בדרך לאדיס אבבה. "בכל אופן, כשחברינו במסוק סיימו לזרוק לחלל ניחושים והצעות, לגבי מה שהמראה מלמעלה מזכיר לנו, הטייס חייך במלוא לובן-הדר-פיו, והציע לנו נקודת מבט אחרת. 'מה דעתכם על האפשרות שהזמבזי, הן הערוץ הראשי והן אלה הקטנים יותר שנשפכים אליו, יוצרים דמות של נערה השוכבת על גבה, פשוטת-ידיים ופסוקת-רגליים? רואים את שני הכתמים החומים, ממש לפני שהמים נשפכים במפלים? אלה עיניה של הנערה, מתחתם האף הכדורי והפה שהוא קצת אלכסוני… רואים אותה?'

אני, כציירת חובבת, מיד ראיתי את 'הנערה' וצרחתי זאת בקול. איך אתה לא זוכר?". דברי חגית.

השבתי לה שאני ממש לא זוכר, ולו שמץ ממה שהיא מספרת. הדבר היחידי שזכרתי היה שביקשתי מהטייס לבצע את הסבבים של המסוק, ימינה ושמאלה ולמעלה ולמטה, ביתר עדינות.

"לא מאמינה לך", היא גיחכה, "מישהו זר, לו הקשיב לשיחתנו, היה חושב שהייתי אז, או שאני אפילו עכשיו, בהשפעת סמים…"

ואז היא הוסיפה שהטייס הסב את תשומת לבנו לכתם הכהה, כמו אי, שנראה במרכז ערוץ הנהר, ממש במרחק קצר מהנקודה שבה הנהר ממיר את עצמו למפלים, באזור ש… אם נתמקד בתמונת ה"נערה השוכבת על גבה", אז הכתם היה בשיפולי בטנה.

"הוא סיפר שאחד מגדולי המכשפים של שבט הנדבלה, הצטווה ע" המלך לובנגולו להעלות את עצמו לשמים, ועפ"י המרחב שעיניו יראו מהנקודה הגבוהה ביותר – כך יקבעו גבולות מלכותו של לובנגולו. בעת ההיא מפלי וויקטוריה עוד לא היו קיימים והזמבזי זרם בשצף-קצף עד למרגלות הרכס, ושם הזרם נבלם ונאלץ להחזיר את מימיו אל נקודת ההתחלה, ואף לגרום להצפות.

זה בדיוק מה שעשה המכשף ותחת מעטה של עשן סמיך הוא הטיס את עצמו אל השמים, וכשהוא ירד ושב אל ארמונו של לובנגולו, בטקס רב-משתתפים, אוכל ונקטרים שונים, נקבעו נקודות הציון של גבולות הממלכה, במערב, במזרח, בצפון ובדרום, בדיוק עפ"י מה שהצליח המכשף לראות. כבדרך אגב, הוסיף הטייס שלנו, כי גבולות אלו היוו בשעתו את המסד לגבולותיה של מדינת רודזיה, לקראת הקמתה.

לאחר ששבעו ורוו קם המכשף וביקש שוב את רשות הדיבור ואמר כדלקמן: 'נציגי השבטים ביקשו ממני לטפל בבעיית השיטפונות, הצפות המים, כמויות המים האין-סופיות שכאן בוויקטוריה, הזמבזי פולט, מה שמשמיד אנשים, בעלי-חיים, כפרים ושטחים חקלאיים. משכך, כאשר האלים העלו אותי גבוה אל השמים, נתתי את דעתי וגם את מבטי על החיבור של הזמבזי לוויקטוריה, איתרתי את הבעיה והבאתי איתי, בזכות כוחותיי, את הפתרון'.

רחש-בחש, מהול בפחד וביראה, מילא את אולם הנשפים בארמונו של לובנגולו. הוא עצמו הרגיש כי האדמה רועדת מתחת לרגליו אבל – האצילות מחייבת, והוא קרא ממרום כסאו למכשף להמשיך בדבריו.

'כשהעפלתי לגובה השמיים, שלחה אליי השמש האלוהית קרן אור, שהובילה את עיניי אל ערוצי הזמבזי. ואז גיליתי את הנערה-האישה, כשהיא שרועה על קצהו של הזמבזי ובגופה היא חוסמת ומונעת את המשך הזרימה. ראיתי גם איך מצטברים המים על גופה של הנערה עוד ועוד, וכשהיא איננה יכולה לספוג יותר את כמויות המים, היא מנערת את גופה ימינה ושמאלה, כאילו הייתה זאבה או לביאה, ואז המים נשפכים לכל עבר, מציפים וגורפים כל בית, עץ, חיה, בן-אדם… ומשאירים מאחוריהם הרס וחורבן.

ואז הפניתי קריאה לכל האלים, ובקשתי את רחמיהם על בני-ממלכתו של לובנגולו, הגדול במלכים, ושאלתי אותם מהי הדרך להצלה, וזה מה שהשיבה לי, בשם כל האלים, אלת הפיריון:

'היה זה לפני שנים רבות, כשהזמבזי זרם לתומו ולהנאתו מקצה הארץ ועד קציה. באותה עת, באחת המערות שבהר, חיה את חייה נערה, בודדה, מלאת יגון על מר גורלה, על היותה מנודה, מוחרמת ומורחקת בהוראת ראש הכפר, כי נדבקה וחלתה במחלת הצרעת. ככזאת איש לא רצה בקרבתה וכמובן, מה שמאד חשוב במסורת השבטים שלנו, איש גם לא גאל אותה מבתוליה.

 בוקר אחד היא החליטה לעשות מעשה ולשים קץ לחייה העלובים. היא טיפסה אל ראש הצוק והשליכה את עצמה על ערוצו של הזמבזי, אלא שהוא, הנהר, גם הוא סרב לקלוט לתוכו את גופה. גם פנייתם של האלים לנהר, שיימלך בדעתו, שירחם על הנערה המסכנה ויקבלה אל קרבו, שירחם גם על כל הכפרים ותושביהם… הזמבזי נותר בסרובו'.

וכך היה המצב עד לאותו היום. 'עשינו ככל יכולתנו', התנצלו האלים בפניי, סיפר הקוסם, 'קצרו ידינו מלהושיע…   בשלב הזה אני הבנתי שבלית ברירה אצטרך לשוב אליך, לובנגולו המלך הגדול, כשאין בידי פתרון, ולבקש את עזרתך'.

האמת שלובנגולו כבר היה קצר-רוח ורצה לבקש שירחקו ממנו את הקוסם, אלא שאז נכנס לכנסת-האלים 'ענן אפור', בנו הצעיר של ראש מועצת האלים, ביקש וקיבל את רשות הדיבור: 'אני מציע את עצמי כמי שיפתור את הבעיה, כמי שיעזור הן לנערה המסכנה והן לאנשי השבטים'.

הקוסם וכל הנוכחים הפנו מבטם את המלך לובנגולו. 'עכשיו, אחרי שכל האלים אישרו את הצעתו-בקשתו של 'ענן אפור', האם אתה, מלכנו לובנגולו, האם גם אתה תיתן את הסכמתך, ואז נצא כולנו אל המצוק ונקבל בתודה את הפתרון'.

לובנגולו הניף את חרבו אל השמים, הסימן לאישור, וכולם יצאו החוצה ושעטו אל מרום הצוק. המכשף הניף את ידיו כלפי השמים והעלה ממקטרתו טבעות עשן שעשו את דרכן, אחת אחרי השנייה, אל המרומים. כעבור כמה דקות ירד מהשמיים 'ענן אפור', ירד עוד ועוד, אפילה מוחלטת כיסתה את כל ארצו של לובנגולו, ו'ענן אפור' המשיך לרדת עד שהגיע אל גופה של האישה-הנערה, ועטף את גופה. דממה וחושך היו על פני תהום.

לפתע שמעו כולם קול רעם אדיר ומיד אחריו את שאון המים הזורמים, רעש שהלך וגבר, כמויות עצומות של מים, מאושרים מיציאתם לחופשי, זרמו אל קצה המצוקים, ומשם, מהגבה הרב, נחתו אל המשכו היבש של הערוץ. הזמבזי, סוף-סוף, המשיך בדרכו.

ו'ענן אפור', המושיע, מאותו היום שבו נצמד אל האישה-נערה ואף גאל אותה מבתוליה, לא נטש אותה עד היום", סיים הטייס את סיפורו.

רציתי לשאול את חגית, מתי הספיק טייס המסוק לספר את כל הסיפור הזה, מה גם, וזה מעניין מאד, שרק היא זוכרת את זה… אבל החלטתי שעדיף שאשתוק.

גלגלי המטוס התנתקו ממסלול ההמראה ואני נצמדתי לחלון, כאילו להיפרד במבט. בדיוק אז חלפנו מעל מפלי וויקטוריה, אבל אני התמקדתי בענן האפור המרחף לו בקביעות מעל המפלים. כולם היו בטוחים שאלה הם רסיסי-מים, אבל חגית ואני ידענו את האמת…