רומיה שלי

אני, לא תמיד הייתי כזאת זקנה ותמיד היו אומרים לי, גם כשכבר כן הייתי זקנה, היו אומרים לי, פרידה, מה את מדברת?! את נראית כל-כך צעירה! אבל זה לא העניין כי רציתי לספר על רומיה, רומיה שלי.

אתם אולי תחשבו שזה היה בהיסטוריה… אז לא. זה היה אולי בשנות השבעים, בערך, אולי קצת קודם אבל לא כמו שאומרים "לפני שקמה המדינה"… לא. רומיה הייתה "שלי" בתור המנקה של הבית. אף פעם לא היה לנו כסף למה שקוראים מותרות, כמו למשל לקחת עזרה בבית, אבל היה מצב שאנחנו היינו במכולת, מקס ואני, מבוקר ועד לילה, ובבית הייתי מספיקה בעיקר לבשל, כלום לא יותר. אפילו הילדים גדלו במכולת.

יום אחד, רומיה, שגרה ליד המכולת, נכנסה ושאלה אם אנחנו צריכים עזרה בבית ואם כן, היא גם לא תיקח מאתנו כסף כי היא יודעת שאין לנו. אבל מקס, הוא ידע שהיא כן צריכה את הכסף, אולי יותר מכל דבר, אז הוא אמר לי, ברומנית, להגיד לה שאנחנו צריכים וניקח עזרה, אבל רק אם היא תסכים לקבל כסף, אז היא אמרה שמהשכנים שלה בחיים היא לא תיקח כסף אבל אם מקס ייתן לה הנחה במצרכים של המכולת, אז היא תגיד תודה רבה. בימי שישי, כל שבוע, ככה היא אמרה, פנוי לה והיא תבוא לעזור לי לסדר את הבית.

ככה הכרתי אותה יותר. בזמן שהיא הוציאה את כלי-המיטה לאוורור ובאה לעשות כלים, היא סיפרה לי על סעדיה, שחיתנו אותה אתו, כשהייתה בת שש-עשרה, והיה חרא של בן-אדם, לא מהיום הראשון – מלפני היום הראשון, אבל מה היא יכלה לעשות. והוא עשה לה שש פעמים הריונות, ונולדו זהרה, הגדולה, ניסים, הבכור, שמואל זכרונו לברכה, שהחזיק מעמד רק חודש ולא נדבר על זה, אולי פעם אחרת, וזהבה, ויצחק ושלמה, הקטן. כשלשלמה עוד לא הייתה שנה, בא אליה סעדיה ואמר שהוא הולך לעבוד במצרים. איך מצרים?! יימח שמם ויימח שמך! היא אמרה לו והוא לא ענה, לקח תרמיל עם מעיל ומכנס ונסע ויותר היא לא ראתה אותו ולא שמעה עליו.

הרבה שנים רומיה עשתה ניקיון אצלי, כל יום שישי, ובשני וחמישי נכנסה למקס, ביחד כשהגיעו האוטו של הלחם ותנובה, ולקחה מה שלקחה, ואמרה למקס שירשום ובעזרת-השם תשלם. חוץ מזה, בימי-שישי, כשהיא הייתה אצלנו, מקס עשה לה עוד חבילה, קופסא לוף, צנצנת ריבה, קצת גבינה צהובה, בקבוק בירה שחורה, דברים כאלה, ושם לה ליד הדלת ושם על זה את הפיילה של הכביסה, שהייתה תמיד בחצר.

ואפילו שהחיים של רומיה היו קשים, אפילו קשים מאד, לא היה דבר יותר קשה מזה שנשארה לבד, כמעט כל החיים שלה. אפילו התינוק שמואל, זכרונו-לברכה, היה יותר אתה מאשר החמישה שנשארו בחיים ופרחו לכל עבר. זהרה, הגדולה, הלכה לקבוץ בצפון, בחיים לא הביאה את רומיה אליה ולא באה אליה בעצמה, רק צלצלה לפני ראש-השנה ופסח, למכולת של מקס, והוא קרא לרומיה שתבוא מהר כי זאת שיחת-חוץ יקרה וזהרה כבר עצבנית. ניסים היה פושטק כשהיה קטן ונהיה פושע כשהיה גדול ורוב החיים יושב בכלא, פעם אחת אפילו על פריצה למכולת שלנו. זהבה התחתנה בגיל שמונה-עשרה עם המורה לתספורת, בבית-הספר, התגרשה ממנו והתחתנו שוב, והם גרים באילת, היא מנקה חדרים במלון והוא עוזר באיזה בסטה, בטיילת. יצחק ושלמה גרו עם רומיה הרבה שנים, רק ישנו, אכלו וחירבנו, עד שרבו, במכות, ושברו הכל בבית, ורומיה גרשה אותם עם משטרה.

וככה יוצא שהיא ילדה שש פעמים בשביל להישאר בסוף לבדה, "כמו אימא-שכולה שש פעמים", ככה הייתה אומרת לי. ובכל זאת, לא פעם ולא פעמיים, לקחה ממני או ממקס עשרים-שלושים לירות, במעטפה, ושלחה בדואר לאחד מאלה שעוד חיים.

אולי מלהיות לבד, אולי מהעוני של כל החיים, אולי מאלוהים, בא לה השיגעון לאסוף כל מה שמצאה ולשמור בבית. מקס היה אומר שאין כבר מקום לבן-אדם-חי לחיות בבית, ואני אמרתי לה את זה, והיא ענתה שבין כך ובין כך, אלה לא חיים.

פעם אחת, היא לא הגיעה ביום שישי, ואני רציתי שמקס ילך לבדוק מה קרה איתה אבל המקרר של תנובה, בחנות, התקלקל והוא צרח עלי שאלך לעזאזל. אז הלכתי אליה הביתה ולא היה אף אחד.

נכון שזה לא בסדר אבל אני הייתי חייבת להסתובב בבית של רומיה, רק כדי להיות בטוחה שהיא בחיים. מה שאני ראיתי שם, זה, באמת, לא נורמלי. כבר אין כניסה, אין מטבח, אין חדר-שינה ואין מיטה. הכל מלא חבילות וחבילות. עיתונים, בקבוקים, בגדים, סירים ומחבתות, שתי-חצי-מכונות-כביסה, שקיות-ניילון בשביל מאה סופרסלים, באמת…לא יודעת מה לא היה שם. ראו שהיא מבשלת על פרימוס בחצר, ליד הלול של התרנגול. ראו, לפי הכרית והשמיכה, שהיא ישנה על ערימת-שקיות של בגדים יד-שניה, אם בכלל היא ישנה בלילה.

יום אחד הודיעה לי רומיה שהיא תפסיק לעשות ניקיונות, כי נגמר לה הכוח. אם אני הייתי אז בת יותר משבעים, בטוח שהיא הייתה יותר מתשעים ובצדק החליטה לפרוש, אפילו שלי זה היה רע, היא הייתה צריכה להפסיק.

אבל רומיה לא נפרדה ממני. פעם בשבועיים, בערך, הייתה מגיעה ומצלצלת לי באינטרקום אפילו שהדלת לא הייתה נעולה. הייתה נכנסת, עם העגלה שלה, עגלת-קניות בלויה, דחוסה עד אפס מקום ושקלה אולי טון. אני הייתי ממשיכה בעיסוקיי-השונים והיא הייתה הולכת אחרי ומספרת לי היכן הסתובבה ומה מצאה. תמיד הכינה מספר פריטים, מציאות, יד חמישית, ששמרה במיוחד בשבילי, ואני, כדי להיות מנומסת, הסכמתי לקחת אחד או שניים, בעיקר אם הביאה מגזינים כתובים בגרמנית, שאהבתי.

ואם לא הייתי בבית, אולי אצל הרופא, כי לאן יש לי ללכת, רומיה הייתה קוטפת גבעול של עלי נענע, ריחניים, תמיד ידעה מאיפה, ומניחה לי בתוך תיבת-הדואר. אהבתי לקבל ממנה את "המכתבים" האלה. ידעתי שהיא לא קוראת וכותבת, אבל, בכל מקרה, הריח של עלי הנענע, בשבילי, היה עדיף.

עבר זמן-רב, ורומיה נעלמה לי. את מי לא שאלתי ואיפה לא חיפשתי?! השכנים מהצד השני של הגינה, הספר, הקצב, הגלנטריה… שום דבר. נכנסה למקס, יום אחד, אשתו של הגבאי של בית-הכנסת של התימנים, "עלה נעלה", ולא ידעה על רומיה אבל הבטיחה לברר.

יום אחד פגשתי במכולת את אדון דולק, שהיה מוכר לנו כרטיסים להצגות ולטיולים. סיפרתי לו על רומיה והוא אמר שהבת שלו, נאוה, למדה עם זהרה של רומיה בבית-הספר והוא ישאל אותה. אחרי שבוע דולק בא למקס ואמר שאין לנאוה שום קשר עם זוהרה אבל היא מצאה לו את הטלפון של הקיבוץ.

זה לא היה נעים לי אבל בסוף צלצלתי לקיבוץ ונתנו לי את זהרה והיא אמרה שאין לה מושג איפה אימא שלה ואין מה ולא כדאי לדאוג לה. בסוף, אחרי כמה ימים, זוהרה צלצלה למקס ואמרה לו שאימה נמצאת במקום שקוראים לו "תקווה בלב", ליד איפה שהיה דונולו, ביפו.

ביום שלישי אחרי-הצהריים, כשמקס סוגר, לקחנו קו 88 ונסענו למקום של רומיה. לקח הרבה זמן עד שמצאו אותה כי לא ידעתי את שם-המשפחה. מה זה מצאו? זה היה חדר גדול שמלא מיטות, אולי יותר מעשר, ושם הייתה רומיה. מה זה הייתה? שכבה על הגב, כאילו יושנת אבל העיניים פקוחות, אולי שומעת, אולי מבינה, אבל לא מדברת ולא זזה בכלל…כמו מתה אבל חיה.

מאז, כל שבוע, פעם בשבוע, אני נוסעת לרומיה, יושבת לידה ומספרת לה את כל הצרות שלי, ויש לא מעט. אחרי, אולי, שעה, כשאני מתעייפת מהדיבורים, אתם יודעים, כי רומיה לא עונה ולא מתווכחת על כלום, אני קמה ונוסעת הביתה.

אבל תמיד, מה שלא יהיה, לפני שאני עוזבת, אני מניחה לה על הכרית, ליד הראש שלה, גבעול של עלי נענע ריחניים, שלמדתי מאיפה לקטוף, כדי שאם, במקרה, רומיה תתעורר, שתדע שהייתי אצלה.