מנחם ואני

מנחם ואני ישבנו בפונדק הרצל בשדרות ירושלים 67 ביפו, הזמנו מה שהזמנו ואוטומטית הזיכרון והשיחה נדדו ל"שיפודי מדינה", שיש כאלה שקראו לה מסעדה, למרות ש… , בסדר, מקום שאוכלים בו, אין מה לעשות, קרוי מסעדה.
בחולון של פעם, הרבה שנים לפני הרכבת הקלה, שגם כיום לא נראית באופק, מי שרצה "לנגב איזה חומוס" ו\או "לחסל איזה שיפוד", היה הולך ל"שיפודי מדינה", קצת ליד כיכר סטרומה, שהיא איפשהו בדרך לחוף הסלע בבת-ים [אומרים במלעיל כמובן]. עכשיו, כמו תמיד יקום מישהו וייתן לי סטירה או סתירה, ויגיד שהייתה גם האופציה של "רמה" של יעקב אבהר, מול קולנוע ארמון, ואני אהיה חייב להגיד נכון, אבל… "מדינה" היא הייתה משהו אחר, נשמה אחרת.
גם את זה יהיו הרבה שלא יבינו כיום. אבל אנחנו, מהכדוריד, כמו האחרים מהכדורגל והכדורסל, "מדינה" זה היה משחק בייתי עבורנו, "מדינה" זה היה תרועת חצוצרה לפני טקס חלוקת המדליות… כי, האמת, כקבוצה, היינו אוכלים ב"מדינה" רק אחרי ניצחונות חשובים או אחרי "משחק עלייה", ואנחנו, בעוונותינו, רוב הזמן רק הפסדנו או ירדנו…
אבל עם הגיל הגענו למצב שאנחנו אוכלים ב"מדינה" מתי שבא לנו, מה וכמה שבא לנו. תמיד לא היו בעיות חניה כי לא היה לנו אוטו, באנו די ברגל, הראשון שמגיע בוחר שולחן, אם היה אחד פנוי. עוד לא התיישבנו, ו"הפרסי" זרק לנו צלחת חמוצים מבלי שעפה ממנה אף טיפת רוטב או שמן או מה שזה היה, לידה נחתה צלוחית סחוג, שהייתה יותר מיץ עגבניות ופחות פלפל חריף, אבל עם הזמן והוותק היינו מקבלים תוספת חריפה אסלי, וכעבור דקה או שתיים נחתה צלחת שהייתה פעם לבנה, מפלסטיק קשיח, ועליה שתי פיתות, אם היינו שניים או עשרים, תמיד שתי פיתות.
שם, ב"מדינה", אכלנו את השיפודים הראשונים, קראו לזה שישליק ואף אחד לא ידע לנחש ממה מה שהושחל על השיפוד היה עשוי. היו גם שיפודי קבב נפלאים, שעל אחת כמה וכמה איש לא ידע [חוץ מיוסקה מדינה] מה נכלל בעיסה ההיא שנקראה קבב. כשהפכנו להיות אנשי העולם הגדול אז מי מאתנו הזמין, פה ושם, גם כבד-עוף, או מח שידרה, או "ביז", שמי שיודע מה זה מפסיק מיד לאכול את זה או מזמין מיד מנה נוספת.
בחיים הרגילים היינו מסתפקים ב"פרסי", שהיה משהו כמו מלצר\מנהל. באירועים חשובים, הבעלים, יוסקה מדינה, השחיין הכי טוב מבין המגינים השמאליים, לא רק של "שמשון" ת"א, וההיפך, היה מנהל את ההצגה. גם לוקח את ההזמנות ומזמין מהמטבח בערך מה שהצליח לזכור, גם מגיש ובעיקר – מסתובב בין החברה, סוחט מחמאות ומראה לכולם מי הבוס. לכן גם הארוחות הרשמיות, גם או בעיקר כי מישהו שילם עליהן, ולא אנחנו, היו האירועים היותר מרגשים. מי שילם? לא תמיד ידענו ולא תמיד התעניינו. מבחינתנו, אנשי הכדוריד, ברוב הפעמים ידענו או הבנו או חשבנו שהמשלם או המתווך בין המשלם לבין "מדינה" היה האיש המיוחד הזה, שנקרא לו לצורך הסיפור הזה, מויישלה טלעד, ושתדעו, כל מה שסיפרתי עד עכשיו, זאת רק הקדמה לסיפור על האיש הזה, מויישלה.
בשנת 1968 הצטרפתי לקבוצת הכדוריד, לפעילות "מקצוענית" מה שנקרא, ומיד התחלתי לשמוע דיבורים על איש המסתורין הקרוי בפי כל – מויישלה. דובר על "אחד משלנו" שהוא סגן-אלוף הכי קרבי שיש, מגיבורי מלחמת ששת-הימים שזה עתה הסתיימה, שהוא גם שחקן וגם "אבא" לקבוצה, בזכות הקשרים שלו ב"חלונות הגבוהים". מידי פעם הוא הגיע לאימון, בדרך כלל בימי שישי. מעין בומבה צור שכזה, לא גבוה, לא חסון, לא מהיר, לא זריז… אז מה כן? הוא זה הוא… מויישלה, האיש המחובר לחלונות הגבוהים, הקצין הבכיר… ובעיקר – האיש שמסדר עניינים, שפותר בעיות.
איזה בעיות כבר היו לנו, בענף הזנוח הזה? מכנסיים, תחתונים וגרביים מביאים מהבית, גם תיק, מגבת ושכאלה. חולצות המשחק היו אלו שקבוצת הכדורגל שלנו החליטה להיפטר מהן. ונעליים? אלה שכמותי נעלו נעלי התעמלות של "המגפר", האחרים, מי שיכול היה הביא מחו"ל, משהו גרמני נניח, ורק יחידי הסגולה, כאלה שבלעדיהם מי אנחנו ומה אנחנו, אותם שלחו למויישלה שיסדר להם נעליים "מקצועיות" על חשבון האגודה! ומויישלה, איש עם לב רחב, היה אומר: " תלך לטל [הכוונה לחנות הספורט המפורסמת שבבעלות כוכבי מכבי ת"א מיקי ברקוביץ' וטל ברודי], ותגיד לו איזה נעליים שאתה רוצה, ושירשום על שם מויישלה, הוא כבר יודע". רק נגיד שטל ומיקי עדיין בחיים ועד היום אינם יודעים מי זה מויישלה…
חלפו שנים ואנחנו, מנחם ואני, התבגרנו. מנחם ואני אחוקים 60 שנה, מאז שאני בן 15, נדמה לי. זה לא היה קשר מבית הספר. הוא עשה מסלול "ישורון" ו- "יבנה", הוא אז עדיין חבש כיפה סרוגה, ואני עשיתי מסלול "הס" ו- תיכון חדש חולון". זה גם לא קשר ממגרש הספורט, כי אני שיחקתי, לימים גם אימנתי, ומנחם היה מיושבי היציע, נותן עצות לכולם ועושה לשופטים את המוות. אלא מה? מנחם היה ועודנו "מר זיכרון", אנציקלופדיה [מי יודע מזה?], אולי נגיד "גוגל של עניני הספורט", ככל שהם שוליים יותר כך הוא זוכר טוב יותר.
בילינו הרבה זמן ביציעי הכדורסל והכדורגל ושם נקשרו נפשותינו. ועוד קשר: למנחם יש בן-דוד שכזה, אברי, שלמד איתי בביה"ס. בהדרגה הפכנו לחבורה, גם כי החברות הייתה נעימה וגם כי אברי עבר טסט ולהוריו הייתה מכונית [וואו!], וגם האחים בן-עמי, חברים של אברי ושלי, הצטרפו לחבורה, אולי גם כן כי גם לאביהם הייתה מכונית. כשבגרנו הפך העניין של ההסעה, בעיקר לת"א, להיות משמעותי. כי "שיפודי מדינה" הלכה והידרדרה, מבחינתנו, למרות כל הערך הנוסטלגי שלה, ואנחנו התחלנו להעדיף מסעדות תל-אביביות סקסיות כדוגמת "המי ומי" או "הפיל", אך בעיקר גילינו את נפלאות כרם התימנים ומסעדות כדוגמת "הלב הרחב" או "מגנדה".
היינו כולנו רווקים, חופשיים ומאושרים, והיו לא מעט ערבים שהתנהלו בערך ככה: אוכלים ב"כרם" ארוחת ערב מוקדמת, מתאוששים והולכים לסרט שמתחיל ב-22.00 או בחצות, בדרך הביתה מחסלים סטייק לבן בפיתה אצל "נלו" ביפו, "חותכים" לכיוון בלומפילד וקונים 12 בייגלה חמים וטריים במחיר של 10 [שנשארים מהם אולי 5 עד שמגיעים הביתה], נוסעים לרח' תושיה לקחת עיתון "חדשות הספורט", חם וטרי ממכונות הדפוס, ומגיעים בסביבות 06.00 לאימא ואבא המתעוררים והכועסים.
בחלוף הזמן למדנו כי מויישלה עובד באיזשהו בנק במשרה בכירה. היינו מדברים איתו על הא ועל דא, ולפתע הוא היה פולט משפט כמו "ירדתי במדרגות ומולי אני רואה את ספיר [לקרוא במלעיל] עולה מולי, ואני אומר לו 'ספיר, חיפשת אותי, לא?' והוא עונה לי תוך כדי הליכה: "מויישלה, אינני זוכר על מה… אבל תיכנס אליי כי אני תמיד מחפש אותך!'… מה ז'תומרת איזה ספיר? שר האוצר! אז על מי חשבת שאני מספר?". בהחלט יכול להיות, את זה הבנו רק שנים מאוחר יותר, שהשיחה עם ספיר התקיימה באמת בדיוק כמו שהיה למויישלה סידור עם טל ברודי לגבי הנעליים..
פעם, כשישבנו עם שייער רוסין, החלוץ האימתני של פ.צ. מכבי חולון, בבורגראנץ' של פיני גרשון, מנחם שאל משהו על מויישלה, ואני סיפרתי איזו אנקדוטה הקשורה לחיינו עם מויישלה, וזה כבר היה בזמן שהוא נטש לאנחות את הכדוריד ויצא להסתופף באוהלה של הנהלת הכדורסל בחולון, ואז שייע אמר\שאל: "מה ההבדל בינו לבין חיים גברעם שלנו"? כלומר, גם להם, למכבי, היה מויישלה שכזה, שקראו לו חיים גברעם, וגם הוא, כמו מויישלה, היה מעין מנחם-מנדל מודרני [מי שלמד את סיפורי שלום עליכם מכיר אותו], וההתמחות שלו הייתה ב-"לופט גשעפטן", עסקי-אוויר. שייע סיפר שיום אחד הגיע למגרש ב"מיפדה" גברעם, עם אוטו אמריקאי שכלל לא עבר בסמטאות הצרות של שכונת הצריפים הגרמנים, ובכל פנייה הוא הוריד או עץ של אחת הגינות או מראת-צד מהאוטו. ואז, תוך כדי שיחה ברומנית עם יוליאן קרויטרו, הוא שלף מיקרופון של מכשיר קשר, מוטורולה כזאת, וענה: "רק תעשה מה שאני אומר לך! תביא לו את המכולה מהנמל, תיקח ממנו 250 אלף לירות ותבוא אליי, ברור לך?!" יעברו חודשים עד שמישהו, ממש במקרה, יגלה שהכבל של המיקרופון לא היה מחובר לכלום, סתם היה קשור לבסיס ההגה…"
כשאפי הקים את קבוצת הווטסאפ של "בוגרי הפועל חולון כדוריד", הוא ביקש ממני לעבור שוב על רשימת החברים ולבדוק אם הוא החסיר מישהו, חוץ ממוטי פליישר, הזמר הטוב ביותר מבין הכדוריידנים, שלא מצאנו אליו קשר. בדקתי, ולפתע חשתי חיבור חשמלי לאיזושהי שכינה או גורם שמיימי אחר: "ומה עם מנחם?", "מנחם?" שאל הילד, "כן. איך לא? מי מלווה את הקבוצה ברצף, מאז שנות מוצקה וסרהולץ, ניסן יצחקי ויאיר טאו, ועד להשמדתה בידי אנשים זדים, בכללם אותו מויישלה… מי?" אפי הביט בי בעיני עגל והשיב – "אתה". השבתי לו כאב המלמד את בנו מדרש תלמודי: "כן, אבל גם מנחם."
אוי, מויישלה, מויישלה… איך נפלו גיבורים?! היו שנים שכולם חפצו ביקרו של מויישלה וגם קצת קינאו בו. הוא כבר לא היה רק "מויישלה שמקושר לחלונות הגבוהים", אלא גם ובעיקר "מויישלה שיודע להביא כסף… תרומות", שזה בהחלט קשור לעובדה שהוא היה מקושר. ככה חשבנו, כמו כולם. דווקא מנחם, ככה נדמה לי, גילה שהרקורד הצבאי של מויישלה הוא לא מה שהתפרסם. כלומר, זה לא שהוא היה ש.ג. בשלישות הראשית, בלי לזלזל, לא. אבל התברר שהוא רס"ן ולא סא"ל, או שקיבל לאחרונה, במסגרת המילואים, סא"ל, התברר שאיננו נמנה עם כוחות הלוחמים אלא משהו אדמיניסטרטיבי… בקיצור, התחילו להגיח סימנים שיש הרבה רעש, צילצולים ו"חארטה" בתדמית של מויישלה.
מנחם, לעומת זה, בלי דאווינים, היה והווה בן-אדם אמיתי, אוהב ועושה טוב, בלי קשר ל"כן כיפה – לא כיפה". מנחם לא חיכה שיגיע "יום השנה" כדי "לבקר את הוריו" בבית העלמין של חולון. ואני יודע כמעט על כל ביקור שלו. איך? בגלל שיחת הטלפון שהייתי מקבל, פחות או יותר בזו הלשון: " מאחר וביקרתי את הוריי, קפצתי גם לביקור אצל הורייך… ויש לך ד"ש מהם". אפשר להזכיר גם את הסיפור על גדי.
גדי צ. היה מהבולטים והחשובים בקבוצת הכדוריד שלנו, ולכן כשהוא הודיע שהוא ייאלץ להיעדר מהמשחק הקובע, משחק "עלייה", נגד המושבניקים מעין ורד, שלרובם מבנה גוף כשל מקרר אמקור רב-קובי, זה בהחלט היה משבר. יעדר כי איננו משוחרר מפיקוד על המוצב שלו, כמילואימניק, בצפון רמת הגולן. פתרון המשבר הגיע [אולי רעיון של מנחם] שבתום המשחק נסיע את גדי למוצב שבצפון רמת הגולן, וכך נמזער את הנזק שבהיעדרות שלו. לצורך העניין עבדכם, קצין בצבא הקבע, התארגן עם "כרמל דוכס" צבאית, ובתום המשחק, שהסתיים בניצחון גדול, יצאנו לדרכנו צפונה. מי זה אנחנו? מנחם ואני וגדי כמובן, ועוד איזה שני טרמפיסטים לצפון. זאת הייתה נסיעה היסטורית מהרבה בחינות, נסיעה שהסתיימה ב-4 לפנות בוקר, עת הורדתי את מנחם בפתח ביתו. ניתנת האמת להיאמר שלו, אז, הדרכים היו מרושתות במצלמות, קרוב לוודאי שהיינו מלקטים עשרים או יותר דוחות תנועה. פה ושם נסענו על הכבישים, אך בעיקר על המדרכות. פה ושם חצינו רמזורים באור ירוק, אך את הרוב באדום… שיכורים ולא מיין. ובכל מקרה, אומר מנחם, מה שהוא ממש זוכר את הטעם המיוחד של הקפה השחור שקיבלנו עם הכניסה למוצב, כשהוא מהול בריח ובטעם של שמן רובים, בספלי הפלסטיק הצבאיים. יאמי.
א-פרופו שרות בצבא קבע, גם בזה, כנראה, "אשם" מנחם. בשלהי מלמת יום הכיפורים, עבדכם מעוכב שחרור [גיוס נובמבר 70], ומנחם, בעת ההיא גם הוא בשרות קבע באחת מיחידות השלישות הראשית, מתקשר אליי ואומר לי: "בדוק את האפשרות לחתום קבע לאיזו חצי שנה, כי עיכוב השחרורים יהיה ארוך". טיפ מהסרטים. בדקתי ואכן נמצאתי רצוי, חתמתי ו… החצי שנה הזאת נמשכה 7 שנים!…
אוי מויישלה, איזו נפילה!… איזה שוק! מי פילל ומי מילל?… "נפלה עטרת ראשנו"… יום אחד התבשרנו שמויישלה, שלא נראה במחוזותינו כבר כמה חודשים, עצור. מה? כן, עצור. לאט-לאט התבררו העובדות. מויישלה, האיש המקושר, האיש המומחה בלגייס תרומות, היה שקרו וגנב. חס וחלילה לא כל חייו, לא מלידה, לא מהבית. כנראה שרק מאותו הזמן שנקשרו לראשו הכתרים הנ"ל, הקשרים עם הסלבס, והיכולת להביא תרומות כספיות, משמעותיות, כמו זו שמאפשרת, למשל, להחתים את ארל וויליאמס על "חוזה כפול", עתיר מזומנים שחרחרים. התברר שכנראה למויישלה לא היו התכונות האלה ולא היכולות האלה, אלא שהתדמית כבר נחרטה בסלע. אז מה מויישלה עשה? פנה לקופות הבנק שבו עבד, הלך לכספים שאנשים תמימים הפקידו בידיו כדי שיהיה מה לתת לנכדים… וסיפק אותם כ"תרומות". צדיק. זה נגמר בהרשעה, בשנים של ישיבה בכלא שבסופו של דבר נמשכו שנתיים. אבל יותר מהכלא, מויישלה הגדול איבד את ,נכסיו" הגדולים: משפחתו, מקום עבודתו ובעיקר את כבודו ושמו הטוב.
מנחם, צדיק מארץ הצדיקים, חושב שצריך לסלוח, גם למויישלה וגם לשני חבריו המושחתים, שהיו אז בצמרת הספורט בחולון. אני פחות. רבי ישראל הבעל שם טוב, אמר שמלאכי אלוהים, כשהם יורדים אל העם, לא זו בלבד שאין מזהים אותם, אלא שהם מחופשים ל"דלת-העם", לאנשים שנראים הכי פחות כמלאכי אלוהים. אני חושב שמנחם הוא כזה, מלאך אלוהים שהחליט להשתקע כאן, חי בינינו כאחד מאתנו, אבל יש לו את הווטסאפ האישי של אלוהים.
למשל, אם מויישלה היה בא אליו, אחרי שהכל התפוצץ, אחרי הכלא, אם היה בא אליו כמו שהוא בא אליי, ולא פעם אחת, מנחם אומר שהיה מתנהג איתו אחרת. מה היה? מויישלה כבר היה אסיר משוחרר כשהוא נכנס לחדרי בעירייה, ושלח אליי יד חסונה ללחיצה, כאילו לא קרה כלום. החלפנו "מה קורה? מה חדש? מה העניינים?", והוא סיפר לי שהגיע לעירייה לטפל בבעיה של ביתו הבכורה, משהו בארנונה, ובינתיים הוא עושה "סבב חיבוקים" שכולל את ראש העיר, ממלא מקומו, היועץ המשפטי ו… אני. איש נחמד שכזה. "אגב", הוא לחש לי לפתע, "התברר שיש לה, לבת שלי, חוב קטן לעירייה, 250 ₪, וכשפניתי לשלם את החוב גיליתי ששכחתי את הארנק באוטו… אז אולי תלווה לי את הסכום הזה… מחר על הבוקר אעבור ואחזיר לך…". ממש בעוד מויישלה מבקש ממני את הסכום הפעוט הזה, צלצל הטלפון הפנימי ועל הקו היה מורי ורבי, ממלא מקום ראש העיר. "שמע, אם במקרה מויישלה, אתה זוכר אותו? אם הוא נכנס אליך ומבקש הלוואה קטנה – שלא תעז לתת לו, אלא אם כן אתה מוותר על הכסף ורואה בזה מעשה צדקה… לי הוא כבר חייב 3000 ₪ שהצטברו מכמה הלוואות קטנות שכאלה…"
קרוב לוודאי שמנחם היה מלווה לו כמה לירות, למויישלה, בכל מקרה. כי מנחם הוא כזה. לפני כמה זמן מצאו לו גידול קטן בכף הרגל, שהתגלה כממאיר. מנחם החל בסדרת טיפולים, אתם יודעים, כאלה שמחסלים, בעזרת השם, גידולים ממאירים, ובסופו של דבר הכל עבר בשלום. תוך כדי הטיפולים, כשביקרתי אותו, ברגע של עגמומיות, הוא אמר לי: " תגיד, כמה זמן אנחנו חברים? נניח 50 שנה, אולי יותר? האם עשיתי למישהו משהו רע? האם פגעתי במישהו?… אז למה זה מגיע לי?!"
ברור שלא מגיע לו, אם יש דבר כזה, למי שמגיע – מגיע. למנחם, בקשר ל"מגיע", צריך שאלוהים יפסוק לו חיי-עד, כי הוא אחרון, כלומר, הוא היה בן יחיד להוריו, ניצולי השואה, הוא לא הצליח להקים משפחה… הוא אחרון. ככה זה אצלנו, יוצאי מדינות אשכנז, הסבים והסבתות שלנו, כולם גדלו במשפחות מרובות ילדים, ובסופו של דבר רובם נרצחו ע"י הנאצים ושלל משתפי הפעולה. מנחם מספר שפעם הוא התארח בביתנו, בתקופה שאבי עוד היה בחיים. היו אלה ימי פסח, וכרגיל, משפחתנו ארחה [או התארחה] את משפחתה של דודתי, אחות אימי. מבחינתנו שתי האחיות והגברים להם הן נשאו, זו שארית הפליטה, ומהרביעייה הו החל לצמוח "עץ המשפחה". מנחם מספר שברגע מסוים, בווידוי נדיר, אמר לו אבי: "אתה רואה את ארבעת המבוגרים וארבעת הילדים שבחדר? זאת כל המשפחה שלי… זה מה שנותר ואין בלתו…".
מנחם ואני ישבנו בפונדק הרצל בשדרות ירושלים 67 ביפו, ובקשנו חשבון מלירן, הבן של הרצל. לירן הגיע עם מכשיר החיוב של האשראי ושאל אם להוסיף טיפ. "15 אחוז" השבתי בלי לשאול את מנחם. "לחלק לשניים?", הוסיף לירן ושאל. הסטתי את מבטי אל הכיסא שמולי, אבל הוא היה ריק.
[לכבודו ולזכרו של מנחם כהן, ידידי כאח לי, שהלך לעולמו היום, 12 בנובמבר 2025. יהי זכרו ברוך]