שמחת-תורה של סבא יחיאל מנצ'ליך

אפשר לדבר אולי שבוע ברציפות על עלילותיו של סבא יחיאל, כי כזה הוא, אחד שכל הזמן נמצא בעשייה, לא נח לרגע, ולכן תמיד היה ויהיה מה לספר ולעדכן לגביו, ברוב המקרים, אולי בכל המקרים, ייאמרו דברים טובים, מחמאות.

דוגמאות? נניח בענייני תיקונים בבית, אין תחום שהוא אינו בקי בו, והוא מתקן לא רק בבית שלו אלא אצל כולם, אצל הילדים, כיום גם אצל הנכדים, אצל השכנים… בקיצור – כל מי שנזקק, ויש לו קשר לסבא יחיאל או למקורביו.

או נניח בענייני התנדבות, כמו למשל, המקרה של צפרירה, הסבתא של ענת שלמדה איתי ביסודי. כבר כמה שנים שהוא מסיע אותה שלוש פעמים בשבוע לבריכה הטיפולית, וגם מחזיר אותה הביתה, בלי לעשות חשבונאות עם הילדים שלה, שהיו יכולים לעשות את זה בלי מאמץ מיוחד.

או כשמגיעים החגים, וצריך לחלק ערכות מזון שמכינה עמותת "חסד לקשיש". סבא יחיאל לוקח חלק גם בהכנת המארזים, וגם מבצע לפחות עשרה סבבים של חלוקה, ממש אל תוך מטבחם של הקשישים.

היו שחשבו שהימים הנוראים, שבאו עלינו לפני עשר שנים, ימוטטו את סבא יחיאל, בוודאי שיפגעו בחיוניות שלו, בפעלתנות. זה לא עניין של מה-בכך, כשבא עליך דבר שכזה.

זה התחיל בשישי לפני הצהריים, סבא היה כבר מהבוקר בסבב תיקונים בשכונה, מה שלקח לפחות חצי יום, כי יחיאל זה לא אחד שבא, מתקן והולך. תמיד הוא יישאר לקפה שחור עם חתיכת עוגה, תמיד  ישכח את עצמו ואת מטלותיו, עד שה"לקוח" מהתחנה הבאה יתקשר וישאל מה קרה, איך שכח להגיע אליו…

באותו יום סבא יחיאל יצא בלי הטלפון הנייד שלו, כך שקשה היה לאתר אותו כדי לעדכן אותו ולספר לו על הצעיר המסומם או השיכור, שדהר עם מכוניתו לתוך חנות דליקטסים, ופגע אנושות ברעייתו, בסבתא ברוניה שלנו.

שלושה ימים סבתא נאבקה על חייה, כשסבא יחיאל לא מרפה מכף ידה ומזרים לה כוחות, עד שהיא נכנעה ויצאה נשמתה.

סידורי ההלוויה היו באחריותנו, הצעירים, וסבא התכנס אל עצמו, בחדרו, דואב את מר גורלו. "זהו כאב שאין כמותו… איך אפשר להתאושש?…", הוא השיב לכל מי שדאג לשלומו. מי חשב, מי ידע, מי שיער בנפשו שלמחרת הלווייתה של סבתא, יתייצבו בפתח ביתו, הבית שבו ישב "שבעה", שלושה קצינים, ובאמתחתם בשורת-איוב, על נפילתו של אוהד-חיים, בנו של אחי הבכור, הנכד הראשון של סבא יחיאל.

המשפט "ממכה כזאת לא קמים" שב ונאמר בימים, בשבועות ובחודשים שבאו. כולנו היינו אבלים, שבורים, אבל בה בעת היה ברור לכולנו שבעיקר צריך לפקוח עין על סבא יחיאל.  נעמה גיסתי, רופאה במקצועה, בדקה אותו חדשות לבקרים ונמצא כי מהבחינה הפיזיולוגית סבא יחיאל יציב ואיתן. הנפש היא זו היא זו שירדה לשפל המדרגה, לתחתיות הדכדוך, והשתיקה הרועמת שלו החרישה את אוזנינו.

ובכל זאת, כדברי המשפט המוכר והידוע – "הזמן עשה את שלו". מבחינה מעשית אפשר להגיד כי ברגע שהודיעו לסבא יחיאל שמנכ"ל עמותת "חסד לקשיש" חלה בסרטן, זה היה הרגע והאינצידנט שהקים את סבא יחיאל מרבצו, והחזיר אותו למרוץ העשייה החברתית. הוא כמעט ועבר לגור במחסני "חסד לקשיש", ואפשר לומר שבאופן בלתי רשמי הוא "ניצח שם על התזמורת". ככל שחלפו הימים שמנו לב שסבא יחיאל חזר לעצמו.  הוא ניתב את יגונו לאנרגיות של עשייה, הכל למען הזולת והחברה, וכמה שיותר היו פעילות מחוץ לבית – לסבא היה יותר טוב.

סבא לא האט את קצב הפעילות שלו גם כשאושפז עם סממנים לאירוע לבבי. אחרי שעבר צנתור, ובטרם השתחרר מבית-החולים, אמר לו הקרדיולוג: "מר יחיאל היקר, עברת מה שעברת, ועכשיו הלב שלך טיפ-טופ. אבל, בעיקר נוכח העובדה שהוריך סבלו מבעיות-לב, פשוט צריך קצת להאט… להוריד את הקצב".

באחד הערבים, יחיאל נאלץ לנסוע לכתובתה של אישה שביקשה לתרום כמה שקי-בגדים, אך לא היה באפשרותה להעביר אותם למחסני העמותה. כמו תמיד הוא טלפן אליה בטרם עלה לדירה, ושמע שהיא ממתינה לו… ושגם השולחן ערוך. סבא היה מתורגל בקבלות פנים שכאלה, וכבר הכין את תשובתו הקבועה ש- "מצטער אך מחכים לי בבית…". אלא שאהובה, זה היה שמה של האישה, לא ויתרה בקלות. "אז תצלצל ותודיע שאתה מתעכב… ואתה תחזור גם שבע וגם שבע-רצון…", כי מהבית של אהובה, ככה הוא למד, אין יוצאים רעבים…

ככה החל הקשר בין סבא יחיאל לאהובה, והלך והתהדק. היא הייתה מבוגרת ממנו בשנה אחת, אבל, כמו שהיא נהגה לומר, "הגיל זה רק מספר". סבא הרגיש שהשהייה במחיצתה היא כמזור לנפשו. מצד שני, הוא לא היה מוכן לצמצם את פעילותו בעמותה, והוא די נקרע בין שתי האפשרויות. אהובה "לקחה על עצמה" לטפל בבעיה הזאת. בכל בוקר, בסביבות השעה אחת-עשרה, אחרי שכבר סיימה את שיעור הפלדנקייז היומי, היא נכנסה למונית, עמוסה במטעמי-היום, שבושלו החל מהשעה שש בבוקר, ונשארה במחסני העמותה עם סבא, עד שהוא, רק הוא, קיבל החלטה שהסתיים יום הפעילות. במהלך היום היא ידעה, ברוב חוכמתה ורגישותה, מתי לנדנד לו יותר, ומתי "לעוף לו מהעיניים". למשל בנושא ארוחת הצהריים, היא מעולם לא ויתרה לו, גם כשזה "העלה לו את הטורים", כדבריו.

ערב חורפי אחד, לאחר שנעלו את מחסני העמותה, ואהובה אמרה כי אינה חשה בטוב, הוא הציע לה לישון בדירתו כדי שיוכל לטפל בה, אם יהיה צורך. אהובה הסכימה, ומאז… היא לא שבה לגור בדירתה. ה"סבב ב'" הזה היה לכל אחד מהם בנפרד, ולשניהם גם יחד, "מתנה משמים".

"שתדעו שאני משוחח הרבה עם סבתא ברוניה", סבא היה מתוודה מידי פעם, " והיא יודעת שכל הטוב שאהובה הביאה לחיי, אינו קשור ואינו סותר את האהבה הגדולה שהייתה בינינו, ושאף אחד לא יוכל למחוק".

סבא יחיאל ואהובה הקדישו כל סוף שבוע לביקור בביתו של אחד הילדים. אנחנו היינו שלושה, וגם לאהובה היו שלושה, כך שהשבתות שלהם היו ממש מגוונות. לבקשתו של סבא, האירוח תמיד התחיל בארוחת-ליל-שבת, "קשקשת עם פיצוחים" [ההגדרה שלו], ואז הולכים לישון. למחרת יוצאים לטיול משפחתי בטבע, ואז, תוך כדי הטיול, סבא היה מזכיר את החלום הזה שלו, שפעם בשנה, יתכנס כל שבט ה"מנצ'ליכים" לסוף-שבוע ארוך של עונג משפחתי משותף.

עם הילדים של אהובה היו קשיים, בעיקר בתחילת הקשר. לאהובה נולדו שתי בנות ובן. מאחר ובעלה של אהובה יצא לחפש את מזלו באמריקה, עוד כשהילדים היו צעירים, ואחרי זמן הודיע שלא יחזור, אהובה נאלצה להיות גם האימא וגם האבא, וזה לא עבר בקלות. הבכורה, שהייתה מאד קשורה לאביה, התגייסה ליחידה צבאית מרוחקת, ואחרי השחרור הצטרפה לגרעין שהתיישב ברמת הגולן. הקשר שלה עם אהובה היה רופף, ואם היה – תמיד ביוזמת אהובה. גם עם שני האחרים, כל אחד וסיבותיו, היו לא מעט מחלוקות, מריבות, טריקת דלתות ונתקים. "רק אלוהים יודע במה חטאתי שככה זה מגיע לי", אמרה אהובה לסבא, והוא לא השיב, לא ידע מה לומר, ורק חיבק.

כשהזוגיות ביניהם כבר הייתה גלויה וברורה, סבא יחיאל לקח על עצמו לקרב ולהחזיר את הילדים לזרועותיה של אהובה, ואותה – לליבם. בהתחלה הוא חשב על שיחות טלפון יזומות, אך מהר מאד הוא הבין שרק שיחת פנים אל פנים, אולי גם אחיזת ידיים… לא פחות מזה, תידרש כדי "לנקות את השולחן" תחילה, ובהמשך לייצר קשר נורמלי.

ככה נולד בראשו רעיון סבב הביקורים אצל הילדים. כשנסעו והתארחו אצלי ואצל אחיי, זה היה אך טבעי, שום דבר חריג. אבל אצל השלישייה של אהובה, בעיקר אצל הבכורה, זה נמשך אולי שנה, שבה לא חלה שום תזוזה אמיתית. אבל מי שמכיר את סבא יחיאל יודע שאם משה רבנו לא היה מצליח לקרוע את ים סוף – הרי שסבא היה מצליח בגדול…

זה היה באחד מימי החול, אמצע השבוע, שסבא התייצב ללא הודעה מוקדמת בדירה הקטנה שברמת הגולן, והודיע חגיגית לבני-הזוג, הבכורה ובן זוגה, בנוכחות ילדיהם, שהוא איננו מתכוון לזוז מביתם עד שהיא תניח את טענותיה על השולחן… מאחר ובן זוגה, כך התברר, היה ממש בצד של סבא, קרה לבסוף מה שהיה צריך לקרות. הילדים נמסרו לשכנים, לשמירה, והטענות, בשצף קצף, הוטחו בפניו של סבא, כאילו שהוא אימא-אהובה בתחפושת. וכשזה קרה התברר שמדובר בכעס מתקופת הילדות, ובאמונה שאהובה היא זו שגרמה לבעלה להימלט על נפשו, שהיא הייתה נודניקית,  שהיא הייתה חשדנית יתר על המידה… . מבחינתו של יחיאל לא היה שחר לטענות האלה,  הוא לא הבחין אפילו בקמצוץ ממה שהבכורה הטיחה באימה, דרך אזניו.

לבקשתה של הבת הוא קיים שיחת טלפון עם בעלה לשעבר של אהובה, אבי-ילדיה, ושמע ממנו, בנימה הרבה יותר מפויסת, שאכן, לא היה קל עם אהובה, אבל, "תשמע, זה היה מזמן, גם אני וגם אהובה מסתכלים על העניין הזה בעין אחרת… אבל הילדים… כן, אני יודע שהילדים מחזיקים בבטן 'חבילה' על אימא שלהם…

סבב הביקורים הזה, שעשה סבא יחיאל אצל הילדים של אהובה, הפך אותם למשפחה, כמו משפחה.

כאמור, לסבא יחיאל היה רצון חזק לקיים מידי שנה "אירוע התכנסות של שבט מנצ'ליך". כולם יהיו בכנס הזה, החל מסבא ואהובה, אולי אפילו גם בן זוגה הנמלט, שחי באמריקה חיים די עלובים, וכמובן ששת הילדים, ילדיהם ובני זוגם. את זה הוא היה נחוש להגשים, כמו שנהג לומר, "עוד בחיי".

בקיץ תשפ"ג סבא התעורר בוקר אחד עם ההחלטה שזה הזמן לקיים את הכנס המשפחתי הראשון. כשעדכן את אהובה היא חייכה ואמרה: "בדיוק אתמול שוחחתי עם הבן שלי, והוא סיפר לי שהם מוזמנים לחגיגת סוכות באחד מקיבוצי עוטף עזה. כשהוא אמר לי את זה מיד חשבתי עליך ועל רעיון הכנס המשפחתי… סוכם שהוא מתחיל לבדוק את האפשרות שכולנו נתארח ב'עוטף'… איך אני?"

סבא היה בעננים. מעולם הכנס המשפחתי לא היה כה קרוב להתגשמות, אלא שאז התחילו הילדים לצלצל עם כל מיני סיבות "למה הפעם לא… ובוודאי שישמחו בפעם הבאה…".

האכזבה של סבא יחיאל הייתה גדולה, למרות הניחומים שאהובה העתירה עליו, ש- "הנה, הזרע נזרע… ובהזדמנות הבאה הכל יסתדר…". מכל הרעיון הגדול יצא שהנופש יכלול את הבן של אהובה ובני-משפחתו, ובנוסף להם גם סבא יחיאל ואהובה.

למחרת יום הכיפורים יחיאל חש ברע, ממש התקשה לעמוד על רגליו. אהובה הקפיצה אותי עם כדורי אנטיביוטיקה וערכה לבדיקת קורונה. התברר שהוא חטף את הקורונה הארורה הזאת מאחת ממתנדבות העמותה, שחלתה ולמרות מחלתה המשיכה להגיע ולארגן ערכות-שי. בניגוד לפעם הקודמת שלו, כשהקורונה הייתה ממש סמלית, כאילו הייתה לה יראה מסבא יחיאל, הפעם המחלה הכתה בו במלוא העוצמה.

אהובה אמרה לו שהיא, כמובן, מבטלת את החופשה המתוכננת, מבחינת שניהם, אך סבא, למרות חולשתו, עמד בתוקף על כך שהיא תיסע ותבלה את החג עם בנה ונכדיה, כך סוכם וכך נעשה. הבן אסף את אהובה מביתם, הוא אפילו עלה לאחל לסבא יחיאל, מאחורי דלת החדר הסגורה, החלמה מהירה, "ארז" את אימו ואת הטרולי שהכינה, ונסעו דרומה. בדרך, אהובה שבה והתקשרה אלינו כדי לוודא ש- "תורנות השמירה" על סבא תתקיים כבקשתה.

במשך כל השבוע, פעמיים בכל יום, כי הוא לא הסכים ליותר, אהובה התקשרה אל יחיאל וסיפרה לו על החוויות הנפלאות שהם עוברים, במסגרת אירועי סוכות של הקיבוץ והמועצה האזורית. סבא יחיאל מאד שמח. הרגשתו הלכה והשתפרה, הגם שעדיין היה חלש והתקשה בהליכה עצמאית. עמיתתו מ"יד שרה" ציידה אותו בכיסא גלגלים ובהליכון… אלא שסבא סרב "לבייש את עצמו" בשימוש במכשירי העזר האלה…

בערב שמחת-תורה, אחרי ארוחת הערב, אהובה האריכה בשיחה עם סבא יחיאל בתואנה שיש לה הרבה מה לספר מחוויות היום. היא הרבתה להלל ולשבח את הקיבוצניקים האלה, שיש נטייה להשמיצם בעת הזאת, על החוויה הייחודית שהעניקו הן לילדים והן למבוגרים, ועל האירוע המכונן ששחזר את אירוע מתן התורה לבני ישראל. יחיאל היה מאד מרוצה ושב והזכיר את זה, שהיה זה הוא שהתעקש שהיא לא תבטל את הנסיעה ל'עוטף'. "תראי כמה שצדקתי… את החוויה הזאת לא תשכחי עד סוף חייך!", הוא אמר לה כשחש עייפות והעדיף לסיים את השיחה.

אין צורך לפרט מה קרה בקיבוץ למחרת בבוקר, בשבעה באוקטובר הארור הזה.

סבא היה עדיין במיטתו, מנמנם בשפעת התרופות. אחי, שהיה "תורן לילה" אצל סבא, קיבל את השיחה ההיסטרית מבנה של אהובה. "אנחנו בערך עשרה אנשים בממ"ד… הדלת בקושי נסגרת… אימא והילדים מכונסים-מחובקים מאחורי הארון… שומעים מחבלים מבחוץ…".

בשעה עשר בבוקר סבא התעורר אל המראות האיומים שהטלוויזיה הקרינה. הוא החל להתקשר לאהובה, פעם ועוד פעם, ולא היה מענה.

בשעה שתים-עשרה סבא הרגיש לא טוב. אחי הגיע עם שכנתו, פרמדיקית שבדיוק סיימה משמרת במד"א. היא בדקה אותו ואמרה שהערכים שלו נמוכים אך לא הסטריים, ונתנה לו כדור הרגעה כדי שישוב ויישן.

כעבור כשעתיים הוזעקנו לדירתו של סבא יחיאל. הידיעות ששמענו על המתרחש בקיבוץ, בעיקר אלה שעדיין לא שמענו, היו איומות מדאיגות.

כשהגענו, הרופא התורן שהוזעק כבר קבע את מותו של סבא.