בבייג'ין
בתום הדיונים על "המרכז לרפואה טבעית" של העיר אנשן, העתיד לקום במקומו ועל יסודותיו של בית-החולים המקומי הישן, ואחרי שסיכמנו "מי-עושה-מה-מתי", התפזרנו לכל עבר, כלומר איש-איש לעירו ולארצו. אנשן היא עיר קטנה, 11 מיליון תושבים, בצפון-מזרחה של סין.
הטיסה שלי לבייג'ין נקבעה ליום המחרת בעשר ושלושים בבוקר. צ'ו צ'ואנג, מזכיר המפלגה, שהיה כמו משמעות שמו, תמיר [יחסית] וחזק, הסיע אותי לשדה התעופה. חיש-קל וללא שמץ של עצב, השארתי מאחורי את בתיה העלובים של אנשן, כבר מתכונן נפשית לחופשה שסגרתי בתאילנד, לשבוע ימים, ואז אשוב הביתה.
צ'ו-צ'ואנג לא התכוון להמתין איתי את השעתיים עד לפתיחת ה"גייט". הוא שלף כרטיס ביקור שנשא גם את תמונתו והחל מפעיל את מעמדו על מנת לקצר את זמן ההמתנה, מה שגם אמור היה להביא לו "נקודות" בקשרים עם האדריכל ישראלי, כלומר איתי. כעבור כרבע שעה הוא שב אלי, נפוח כתרנגול, ובישר לי כי הצליח "להעלות" אותי על טיסה אחרת, שתגיע לדרום סין, שיש לה חניית-ביניים בבייג'ין ושיוצאת בעוד חצי שעה. "נו, מה תגיד על צ'ו-צ'ואנג חברך?"
הג'מבו היה חצי-ריק כך שיכולתי להתפרקד על שלישיית הכיסאות שעליה הושבתי, עם או בלי פרוטקציה. כעבור כשבעים דקות כבר צעדתי לעבר אולם איסוף המזוודות בשדה התעופה בבייג'ין.
עוד כעשר דקות חלפו עד שהמסוף החל לשנע את המזוודות. אחרי כחצי שעה, כשהלחץ בראשי הולך ומתגבר, התברר לי שהמזוודה שלי, כולל כל ענייני וצרכי הנופש בתאילנד, איננה, לא נחתה בבייג'ין אם בכלל המריאה.
בשפה משולבת, אנגלית וידיים, הצלחתי לקבל הדרכה והגעתי למשרד ההצהרה על אובדן המזוודה. מששוב לא הובנתי, הסכים הפקיד הבכיר כי אכנס אל מאחורי הדלפק ואמצא, במדף הטפסים הכתובים באנגלית, את טופס ההצהרה. מילאתי ומסרתי והתחלתי לחפש את הדרך החוצה, אל מחוץ לשדה התעופה. הייתי מותש, עצבני ומודאג, והמבוך הענק הזה, שדה התעופה של בייג'ין, הכניס אותי ממש לדיכאון. התיישבתי על גרם מדרגות וניסיתי להירגע ולהתמקד במטרה הקרובה – למצוא את היציאה, להיכנס למונית, יעלה כמה שיעלה, ולהגיע למלון.
השעה כבר הייתה שתיים-עשרה בצהריים. אף סיני מהאלפים שחלפו על פני לא הבין את המילה "טקסי", ואלה שהבינו חשבו, כנראה, שמדובר במילה מצחיקה…
בשיא הייאוש חשבתי שאני מתחיל להזות. היה נדמה לי שאני שומע שיחה, אפילו קולנית, בשפה העברית, ואני זוכר את אותו הבזק מחשבתי שיש סיכוי שאני מאבד את שפיותי. אלא שהדיבור ההוא היה מציאותי. שני צעירים כבני עשרים וחמש, נראים כחיילי סיירת גולני שיצאו לאפטר, להשתתף בחתונה משפחתית, והבגדים שאימא הכינה נראים עליהם כתחפושת, שגם קטנה עליהם.
וכמו ישראלים הם ניהלו את השיחה בקולי-קולות, משני עבריה של שורת דוכנים, כשכשלושים מטרים מפרידים ביניהם. ממש חנוק מדמעות נגשתי אל השחרחר, שחברו קרא לו קודם "ירימי, יא מאניאק", והסברתי לו את מצבי. ירימי המאניאק נעץ בי מבט מלא רחמים ואמר ש "בסדר, אז מה קרה?… פעם ראשונה שמישהו מאבד מזוודה?". גמגמתי שזה לא מקרה רגיל ושפשוט לא היה לי עם מי לדבר והבעיה העיקרית מבחינתי היא… נקטעתי כשירימי צעק הצידה "היי תום, כנוס אלי, יש לנו כאן טיפול ישראלי".
כשה"תום" ההוא הגיע נדהמתי להבחין שמדובר בתום מייזלר, מי שהיה כוכב קבוצת הכדורסל שבה שיחק הבן של גרושתי.
"תום!"…
"אבא של רז!… וויי וויי… תביא חיבוק"…
תום היה כוכב בכל תחום שנגע בו. תלמיד מצטיין, ספורטאי מצטיין, אליל הבנות [בזמן שאצלנו בבית הבנים "הרחיקו לכת" בצפייה בסרטי פורנו], שיחק בכל נבחרות ישראל, אפרוחים, קדטים, נוער, אך כשסיים את התיכון שם את הכל מאחוריו והצטרף לסיירת הצנחנים.
תום נפרד מירימי, העלה אותי על רכב-שרות חשמלי וניווט במיומנות במשך כמה דקות עד שעצר. "תביא את הדרכון וחכה כאן". כעבור זמן קצר חזר ובידו אישור יציאה מהטרמינל.
במכוניתו, ואן שחור מתוצרת מקומית, הוא השלים לי את הפרטים החסרים. עוד בטרם השתחרר יצרו איתו קשר מאגף הביטחון של אל-על והציעו לו להצרף למערך האבטחה בחו"ל, אך הוא "לא היה סגור על זה". השתחרר ומיד טס לטיול הגדול והתחיל בוייטנאם. שם, באחד מהאגמים הסודיים, המרהיבים, הוא פגש את אורלי, אמנם מבוגרת ממנו בשש שנים אך יפה, חכמה, מהזן המשובח ביותר.
חצי שנה אחרי, זה כבר היה בחוף המופלא של קופנגן, אורלי בישרה לו שהיא בהריון. תום, כמו תמיד, ניתח את המצב, שקל, החליט ושיתף את אורלי: חוזרים לישראל ומתחתנים. כשהיו בישראל, לא הרבה זמן אחרי החתונה, הוא קיבל פנייה נוספת מאל-על, והשיב כי הוא נשוי טרי, בדרך לפלוס אחת, והוא מסכים להצטרף בתנאי שהוא יבחר את ארץ-היעד ובתנאי שמשפחתו החדשה תהיה איתו. סוכם ואושר, וכך הם הגיעו לבייג'ין, לשנה, שכבר הפכה בינתיים לשנתיים.
"מדהים, סיפור מהסרטים!" אמרתי, "ולאן אתה לוקח אותי עכשיו, למלון?"
"נראה לך? ככה אתה מכיר אותי? נוסעים אלי הביתה, קפה שחור עם הל אורגינל מהשוק בשעריים, ועוגת תפוזים תוצרת בית, ובערב כשאחזור מהמשמרת, תאכל איתי ארוחה ישראלית אסלי. הולך?"
"מה פרוש איתי? ומה עם האישה והילדה?"
תום הסביר לי שהם קצת "בבלגן", אורלי כבר שלושה ימים גרה אצל חברה, סגנית-דובר השגרירות, שתי קומות מעליהם. "אבל אתה יודע מה? אולי זו הזדמנות, כשיש אורח מישראל, להחזיר אותן הביתה".
בסופו של דבר תום הכין את ארוחת-הערב בעצמו. היה מאד נעים לאכול, אחרי הרבה זמן, חביתה גדושה בגבינה צהובה, בפיתה ישראלית, עם זיתים דפוקים בצד. תוך כדי הארוחה נפתחה הדלת ונכנסו אורלי של תום, התינוקת והשקיות עם הבגדים.
לפעמים הבן-אדם אומר לעצמו שאם יש הפתעה היא תמיד באה בבודדת ולא בצרור, אבל מה שקורה לי בנסיעה הזאת… זה כבר שיא. ה"אורלי" של תום היא אורלי דגן, מי שהייתה מש"קית הקישור של חטיבת המילואים שלי, מי שיצאה איתנו ערב אחד לחגוג בנהריה את סיום "אחזקת הקו", מי שבמשך כל הערב פלירטטה איתי ואני איתה, עד שמצאנו את עצמנו בבוקר, עירומים, במיטת ה"קינגסייז", בחדר מאה ואחד במלון קרלטון.
אני זיהיתי אותה מיד ותהיתי אם היא מזהה אותי, קצת יותר עגלגל וקצת פחות שעיר בראש. אורלי שמה את הקטנה בסלקל והצטרפה לשולחן, מנשנשת מפלטת-הירקות ומסרבת להצעותיו של תום. "שאכין גם לך חביתה בפיתה? אולי טוסט? אולי רק קפוצ'ינו רותח כמו שאת אוהבת, עם ערגליות?"
בסביבות תשע בערב הביפר של רון זמזם והוא הוקפץ לשדה התעופה. תהיתי איך תישבר השתיקה שביננו, שם בדירה, ולבסוף הייתה זו אורלי שאמרה לי, תוך כדי החלפת הטיטול לילדה: "רק שתדע שפעמים רבות חלמתי עליך, לפחות פעם בשנה, ובכל חלום הסוף היה שאני ואתה יושבים במטוס, אוחזים ידיים, מחליפים מבטים אוהבים, ואז, כאילו המצלמה נעה בתוך המטוס ונכנסת לתא הטייס, ושם, בכיסא הטייס, יושב תום"…
האינטרקום הפנימי שבין הדירות של הישראלים צילצל. אורלי ענתה ואמרה "אין בעיה". היא פנתה לעברי ושאלה: "בא לך לעלות איתי לדירה של חברה שלי? התחייבתי לה לבייבי-סיטר". הסכמתי. מה כבר היה לי לעשות? התכנון היה שתום ייקח אותי למלון ועכשיו… איפה תום ואיפה אני?…
כשהגדולה בת העשר של סגנית-הדובר, והקטנה של אורלי, נרדמו בחדר הילדים, אורלי חזרה לסלון והתיישבה לי על הברכיים. "כן, אדון-זיכרון-טוב-מימים-יפים, מה בכוונתך להציע לי בערב הפנוי הזה?"
בעדינות שכנעתי אותה שהבגידה המשמעותית בתום תהיה דווקא שלי ולא שלה. "לגמול רע על טוב… כל הכנסת-האורחים הזאת… כשאני הייתי הכי "על הפנים"… , זה לא אני וזה לא מתאים לי". עד שהלכתי לישון אצלם בדירה שוחחנו עוד כשעתיים. סיפרתי לה על ההצלחה בעבודה ועל הכישלון בנישואין, על הערב שבו "תפסתי את אשתי על חם" בביתנו, עם הבוס שלה, על הילד שנולד כתשעה חודשים אחרי זה, שעד היום לא היה לי האומץ לעשות לו בדיקת די.אן. איי., ואפילו לא שמתי לב שבכל הזמן הזה אורלי משכה את כפות רגליי אליה ועיסתה אותן בעדינות מנחמת.
בבוקר תום צלצל ושאל לשלומי. אמר לי שאם אשאר עד הערב אז נצא כולנו לאיזה בר. אני העדפתי להתארגן בשקט לקראת הטיסה והחופשה בתאילנד, ולכן שאלתי את אורלי איך להגיע למלון שלי. אורלי נעצה בי מבט מחסל ואמרה שכמובן מאליו, אולי לא לי, היא תיקח אותי למלון, ובכלל, מאחר ומדובר בלילה אחד, אולי שכבר אשאר אצלם, בלאו הכי, כך תום עדכן, המזוודה האבודה שלי תגיע לביתם רק בעוד כשעתיים.
במכונית, בדרך למלון, הקטנה, בכיסא הילדים שלה, נרדמה מיד, מה שאפשר לאורלי לאחוז בכף ידי עד שהגענו לפתח המלון ונפרדנו בנשיקה רטובה. עוד קודם, בדרך, אחרי היסוסים רבים, אמרתי לאורלי ש "בעולם אחר, במציאות אחרת, היינו מקדמים את הזוגיות שלנו". אורלי הביטה בי ושאלה אם אני רציני. "בוודאי" אמרתי, "אל תחשבי שאני אומר את זה כי, כנראה, לא נתראה יותר בעתיד הצפוי".
בערב התקשרתי אליהם להודות לתום, וגם לאורלי, על האירוח ועל כל העזרה. "ואל תשכח להעביר את התודה גם לירימי" הדגשתי לתום. ממש בזמן הזה הכניסו לי מתחת לדלת הודעה מ"אייר צ'יינה" כי אין לי מקום בטיסה מאחר ולא אישרתי אותה בזמן. חשבתי שאני מתפוצץ ועדכנתי את אורלי, שבינתיים לקחה את השיחה מתום. "תן לי לטפל לך בזה", היא הרגיעה אותי. "לך להתקלח… אני אתקשר כשיהיה לי מה להודיע". ואכן, בערך בחצות אורלי התקשרה ואמרה לי שיש לי מקום ב"ביזנס", בטיסה מבייג'ין לאינדונזיה, עם חניית ביניים בבנגקוק, בעוד חמש שעות עליה למטוס. כששאלתי אם תום מעודכן היא סיפרה שתום בשנחאי ויחזור בעוד שלושה ימים.
הייתי כמעט האחרון שעלה למטוס. כל הכיסאות היו תפוסים בסינים או דומים להם, וב"ביזנס" נותרו, לא רחוק ממני, שני מקומות שלא אוישו. ממש שניות לפני סגירת הדלתות עלו הנוסעים האחרונים והתיישבו במקומות הפנויים, לא רחוק ממני. הייתי אמור להיות מופתע אבל איכשהו הגבתי ממש ב"קוליות", כשאורלי והקטנה התמקמו ונקשרו בחגורות הבטיחות.
