צומת מרומזר

אמנם "הירוק" ברמזור היה די ארוך, ולמרות זאת גם בסבב הזה לא הצלחתי לחצות את הצומת. מילא, גמלאי שכמוני… לאן אני כבר ממהר?…

כמובן שהייתי בנתיב הימני ועכשיו גם הייתי הראשון בתור. כשיתחלף הרמזור לירוק כבר לא יהיה מה שימנע ממני לחצות את הצומת ולהגיע לבית-הקפה, למפגש השבועי עם החבורה שלי, ה"אג"מ", ראשי תיבות של "אוסף גמלאים מאושרים".

וכשאתה עומד ברמזור אדום, מה אתה עושה? אתה מביט ימינה, מציץ למדרכה, מחזיר את המבט לרמזור שטרם החליף צבע, מביט במראה, מחזיר את המבט וקולט את שכבת האבק על מערכת השעונים, מעביר ניגוב עם כף היד, ואחר כך מנגב את כף היד במכנסיים, ואז  מביט גם שמאלה אל הרכב העומד במקביל.

לשמאלי עמדה מאזדה שנראתה כחדשה, ואם לא חדשה הרי שהייתה מתוחזקת ברמה הכי גבוהה, כמו שאבי נהג לומר: "מבריקה ובוהקת עד שאפשר להסתרק מולה", וכמובן שבאידיש זה נשמע מוצלח יותר.

ניסיתי לנחש מה אני יכול לדעת על נהגה של המאזדה. חשבתי לעצמי שהוא צעיר ממני, ואם אני נראה, לדברי אשתי, פחות מ- 70, שזה הגיל שלי, אז הנהג נראה כבן 65, ולא הייתי מתפלא אם בתעודת הזהות הוא רק בן 60. עוד הימרתי שהוא "השקיע את כל חייו" בעבודה והיה קפדן ומדויק בהתנהלותו. בבית כנראה, התנהג כ"ביג בוס", מה שנוהגים לכנות "מוישה גרויס", וכל בני-הבית למדו לקבל את זה בהבנה… אולי מפחד. נתתי בו מבט נוסף. שפתיו נעו כאילו הוא מזמזם לעצמו שיר, אולי ליווה את השיר שהושמע ברדיו, אין לדעת… בימינו, חורף או קיץ, תמיד חלונות הרכב סגורים והמזגן פועל.

ואז זה קרה.

לא הרכב שמאחורי המאזדה שלשמאלי, שהיה השני בתור, אלא השלישי היה זה שהגיע אל הצומת במהירות גבוהה. כנראה, אתם מכירים את זה, הנהג היה שקוע בשיחה בטלפון, או אולי הוא הימר שתוך כדי התקרבותו יתחלף הרמזור לירוק, וכך נסיעתו תימשך ללא כל צורך בהאטה או בעצירה. אך לא, הרמזור נשאר אדום וגם הברקסים, הבלמים שלו, לפי קולות החריקות והשריקות, כנראה לא היו במיטבם. על כן היא, המכונית השלישית, לא עצרה אלא רק אחרי שפגעה בעוצמה באחורי הרכב שלפניה, השני בתור, תוך השמעת "בום" קולני. ה"שני" הזה, ברור שלא חטא ולא פשע ולא עשה כלום, כלומר, הכוונה לנהגת החרדית המבוגרת, עם הטורבן המתנשא למרומים, שהייתה לצערה הנהגת של הרכב השני. וגם רכבה, הרכב השני, לא סיים את תפקידו באירוע, לפני שנהדף קדימה ונחבט, גם הוא בעוצמה, ברכב הראשון, זה שהיה מקביל אליי ולרכבי, תוך השמעת עוד "בום" קולני.  

"מוישה גרויס" יצא מרכבו וצעד המום וזועם לכיוון הרכב העברייני, אותו "שלישי". בדרך הוא בחן את החרדית גבוהת-הטורבן, שתחילה הוא חשב לגייס אותה להסתערות על הנהג הפוגע, אך מיד הוא הבין שפרט למלמול פסוקי הודיה לאלוהים, לא ניתן יהיה לקבל ממנה כל עזרה. אף אני יצאתי מרכבי, סתם כדי לא להחמיץ את מה שיתפתח. ברכב השלישי ישב נהג בעל תווי-פנים הודיים, כבן 65-70, אלא שאולי בזכות הגנים שלו הוא נראה צעיר יותר. גם הוא היה המום למדי, ועיניו עקבו בדאגה אחרי "מוישה גרויס", שהתקרב אליו בפנים מזרי-אימה.

הוא נעמד ליד חלון הנהג הפוגע, וכנראה שרק אז הוא קלט את עוצמת הפגיעה שספג מרכבה של "הרבנית". המאזדה שלו, שכאמור נראתה לי קודם כחדשה, איבדה את כל חלקה האחורי, שנדחק אל תוך חלקה הקדמי. הנהג הנראה כהודי לא זז מקומו ואף לא פתח את החלון, שלשם הגיע ידידינו "מוישע גרויס".

"אתה נורמלי?" החל "מוישע" לשאוג אל עבר הנהג, "אתה נורמלי?!" "אתה נורמלי?!"

זה כל מה שהוא הצליח להוציא מפיו. ואחר-כך הוסיף: "מה אתה מסתכל עלי כמו תרנגול בבני-אדם?! מה? הה?! מה?!".

עבר זמן לא קצר עד שנהג הרכב ההוא, עדיין בהלם, פתח את חלונו, הצליח לחבר מילה למילה, ושאל את "מוישה גרויס" בלחש ובגמגום: "וייס? זה אתה? וייס?", ההוא עשה רבע-צעד אחורנית, צמצם את אישוניו כדי לשפר את ראייתו, פיו הלך ונפער, דיבורו קצת נתקע, כאילו היה אסטמטי, עד שהתעשת וקרא בקול רועם: "איצ'יקדנה?! זה אתה?! אני לא מאמין!… אברם אשטמקר?!".

"איצ'יקדנה" דחף, ו"מוישה גרויס" משך, ובכוחות משותפים הם הצליחו לפתוח את מה שהיה פעם דלת המכונית. חיבוק שכזה הצומת והרמזורים לא ראו מעודם! מתחבקים… מתרחקים… שוב מתחבקים… וייס, זה שקראתי לו "מוישה גרויס", מצמיד את מצחו של אשטמקר אל מצחו שלו… אולי אפילו זלגו שם כמה דמעות.

"הוא היה הטען-קשר שלי!" צעק וייס אל הסביבה המתקבצת, "הוא היה המט"ק שלי!" צעק במקביל אשטמקר. "אתה הצלת את חיי!", "לא נכון! זה אתה שהצלת את חיי!".

וייס טיפס על מכסה המנוע של מכוניתו, דבר שעד לפני כמה דקות היה עולה למי שיעשה כך בתליה או בחניקה. "תשמעו! מאז סוף המלחמה לא נפגשנו! אנחנו אולי הניצולים היחידים מהמחלקה שלנו… אני כבר הייתי שם, בעולם הבא, בתוך הטנק השרוף… והוא, ההודי המסריח הזה, הנפלא הזה, שהיה בעצמו חצי-מת, הוציא אותי, גרר אותי קילומטרים ולא נתן לי למות!".

אשטמקר טיפס גם הוא והתייצב על גגה המקומט של המאזדה. "אנשים, תשמעו, זה לא היה בדיוק ככה… אני כבר הייתי גמור, אמרתי בלב שלום לכול משפחתי בארץ ובהודו… ואז שמעתי אותו, בשארית כוחותיו, צורח עלי מתוך הטנק: " יא הודי מסריח! תקשיב טוב – זאת פקודה! אתה גורר את התחת שלך לכאן, פותח את ארגז העזרה הראשונה וחובש את עצמך, ברור?!, אם אתה לא מגיע תוך שתי דקות, זה מבחינתי סירוב פקודה בזמן מלחמה, ואני, בתור הדבר האחרון שאני עושה לפני שאני מת – אני יורה בך!" אז מה יכולתי לעשות? פחדתי מהמטורף הזה, ועשיתי מה שהוא אמר. כשסיימתי לחבוש את עצמי הוא כבר היה בלי הכרה, אז החלטתי לסחוב אותו החוצה ולנסות לארגן לו קבר זמני… אבל חארות כמוהו אף פעם לא מתים!"…

בינתיים הפקק מאחורי המכוניות כבר הגיע אל האופק הרחוק, וגם אני, פתאום התעוררתי והבנתי, שהאור הירוק ברמזור כבר התחלף כמה וכמה פעמים, ואני בכלל לא שמתי לב. חשבתי לחזור למכוניתי ולהמשיך לנסוע, אלא שאז, "הרבנית", אותה חרדית עם הטורבן הגבוה, שמכוניתה הייתה "הסנדוויץ'" שבין וייס ואשטמקר, הוציאה צידנית ממכוניתה, הוציאה ממנה מפה רקומה ופרסה אותה על גג מכוניתה, ואמרה לכל המתאספים: "אם כבר התכנסנו, אז בואו גם ננשנש משהו עד שיגיע בוחן התנועה…".