מלכה שיינדל 

למלכה שיינדל, מלכה'לה בפי כל, לא היו טענות כלפי החיים בחיק המשפחה או באופן כללי כלפי אורח-החיים היום-יומי, כבת, ילדה בחסידות בויאן. נהפוך הוא. מלכה'לה, שכולם הבחינו בחכמתה מאז שהייתה כמעט בת שנה ופצתה את פיה, רצתה תמיד יותר ובאופן מעשי "יותר" זה היה להיות לפחות "כמו הבנים". כן, גם להשתתף במשחקי-הבנים, בתחרויות, בהפלות, בטיפוס על עצים ומבנים, במריבות… בכל, אבל גם ובעיקר בלימוד. אז בענייני המשחקים, בוודאי עד גיל עשר, אפילו שתיים-עשרה, הניחו לה, עצמו עין, אמרו, בעיקר לעצמם, שזה זמני וזה יחלוף ואם לא יחלוף מעצמו אז "יעזרו" לזה לחלוף. אבל בעניין השני, אתם מבינים בעצמכם שבענייני ה"לימוד" היה איסור מוחלט, לא היה בכלל על מה לדבר. מה ששל הבנים הוא של הבנים!

מי שמבין וחושב שמלכה'לה ויתרה או שקיבלה עליה את הדין איננו אלא טועה או שפשוט לא עמד על אופייה של הילדה.  היא, חוץ מזה שידעה כמעט בע"פ את כל ה"חומ"שים" ואת ההפטרות ואת המפטירים ואת פרשיות השבוע, גילתה עניין רב בסוגיות האין סופיות, המפולפלות,  שנלמדו מהתלמוד. לא הייתה פעם אחת כשאביה ניהל "לימוד" בביתם, עם בניו, אחיה, ואולי עם אורח או שניים או יותר, שלמלכה'לה לא יהיו כול הצידוקים והסידורים להיכנס ולצאת, לעבור מכאן ולחזור משם, ובלבד שלא תחמיץ מילה מהנאמר בחדר. לא פעם, בכוילל, כמעט ונתפסה כשישבה על אדן החלון של מחסן הציוד הלימודי, חלון הנמצא בדיוק מעל אולם הלימוד, בבחינת הוכחת נסתרת. התסכול הגדול של מלכה'לה היה העדר היכולת וההזדמנות להצטרף לוויכוח, להציע דעה, להביא פתרון אחר לסוגיות. לפעמים, במטבח, יצא לה להגיד לאימה כי בעניין הזה והזה… הנכון הוא ש…, ואימה, בבהלה, סתמה לה את הפה, נזפה בה ואמרה שמזל גדול הוא שרק היא שמעה אותה ומזל שהיא, אימה, כבר שכחה מה שנאמר… לא שמלכה'לה כעסה או משהו כזה, לא. היא אפילו קיבלה בהבנה את עמדת ההלכה ו\או הרבנים ו\או האבא, זה בסדר שהם סוברים ומחליטים ככה, באופן עקרוני, אלא שלגביה, לפי דעתה, היו צריכים לפסוק אחרת. 

רמזים לסימני-מרד נראו לקראת סוף כתה ח' כשמלכה'לה באה לאביה ואמרה לו כי החליטה לא ללכת בשנה הבאה לסמינר האזורי אלא, אחרי בדיקה מעמיקה שעשתה, היא תירשם לבי"ס "נוות ישראל" שהוא אמנם בבית-שמש אבל רמת הלימודים גבוהה מאד, בעיקר במה שנקרא "מקצועות הליבה", "וזה יוצא טוב כי מנהלת ביה"ס היא הדודה שפרה, אחת מאחיותיו של אבא.

ברור שלא ניתן אישור, לפחות בהתחלה, אך בפסח התארחו אצלם הדודה שפרה, בעלה ותשעת ילדיהם, ועד שהגיע "א' דחול-המועד" כבר ניתנה למלכה'לה ההסכמה. מה שהכי שכנע הייתה המחשבה שתחת "כנפיה" של שפרה וצוותה תשוב הילדה לדרך-המלך ותגדל להיות עלמה "בויאניקית" כשרה, מוכנה ל"שידך". אז חשבו.

לקראת סוף י"א, בטיול רגלי שעשו "הבנות" אחרי ההבדלה, אמרה מלכה'לה לאימה כי בכוונתה להצטרף בסוף י"ב ל"שירות הלאומי". לו התייצב בפני אימה חמורו של המשיח היא לא הייתה "חוטפת שוק" כפי שקרה לה. "מלכתי", היא אמרה לה בקול רועד אך תקיף, "לא יקום ולא יהיה ולא יתכן ולא ידובר ולא יאושר"! ואחרי עוד כמה נשימות הוסיפה ש "ילדתי, הרי את יודעת את דרכינו ואת אורח חיינו. זה לא יכול לקרות! את שומעת אותי? מלכה'לה! זה חילול השם"!

יותר לא עלה העניין הזה ואימה ושתי האחיות שהיו עדות שמיעה העדיפו לשכנע את עצמן שמלכה'לה, במקרה הכי גרוע, הפריחה איזשהו בלון ניסוי, שהן הצליחו לפוצץ אותו,

ברוך השם. במודע או שלא החל "דיבור" עם שורה ביילה, השדכנית, באשר לשידוך יוקרתי וחתונה שתתקיים ממש בסמיכות לסיום לימודיה של מלכה'לה.

ערב סוכות, מלכה'לה בכתה י"ב, כל נשות הבית היו עסוקות בבישולים לקראת ארוחות החג וחלקן, הצעירות בעיקר, על קישוט הסוכה. הזמן קצר והמלאכה מרובה. זה קרה ממש באופן בלתי-צפוי, כמו תמיד. לפתע נראתה אם-המשפחה שרועה על רצפת-המטבח, חסרת הכרה. היסטריה, טיפול ראשוני, הגברים מוזעקים, אמבולנס, החייאה ולבסוף פינוי ל"הדסה עין-כרם".

אחרי כמה ימים עודכנה המשפחה בחומרת המצב. גידול לא-שפיר, ענק, התגלה בראשה של האם, נערכים לניתוח אבל הסיכויים לא רבים. מצאו שיש ניתוח חדשני שרק לאחרונה ניתנו האישורים לבצעו בישראל. אחרי התייעצויות ובירורים אישר ה"רבא", האדמו"ר, את הניתוח ואת המנתח. היה ברור שמדובר בניתוח מסובך, הרופא דיבר עם הגברים על סיכויים קטנים של 30:70, יצאה הודעה\הוראה להתפלל בוקר וערב למענה. אחרי הניתוח הספיקה האם לחיות, מאושפזת, עוד כ-10 חודשים ואז נפטרה, לא עלינו.

מהיום שהאם אושפזה לקראת הניתוח התחיל מרוץ מטורף של התארגנות וגיוס כספים, וחלוקת משימות. כל עול ניהול הבית הוטל על שרה לאה, האחות הבכורה. הדודות והשכנות עזרו, ברור שכל האחיות היו מגויסות למטלות ולגבי מלכה'לה הוחלט כי מאחר ונותר פרק זמן קצר עד לסיום י"ב הרי עדיף לאפשר לה את הנדרש לכך.

ערב אחד, זה היה לקראת סוף תמוז, שרה לאה עמדה מול הסירים שעל הכיריים ומלכה'לה שטפה כלים. ברגע אחד של שקט אמרה לה מלכה'לה: "אני מעדכנת אותך כי נרשמתי והתקבלתי לשירות הלאומי ואני אהיה ב"הדסה עין כרם" ואעבוד במחלקה של אימא".

שרה לאה נעצה באחותה מבט "מיוחד", חלקו זועם, חלקו תוהה וחלקו מעריץ. "את מבינה את המשמעויות ואת ההשלכות" היא השיבה בלחישה אך כמי שהכירה את אחותה וויתרה על כל ניסיון-שכנוע לשנות את ההחלטה. יותר לא היו דיבורים בעניין. מלכה'לה הניחה שתוך זמן קצר אביה, האחיות, הדודים והדודות, והרבנים – כולם ידעו ויתחיל הבלגן. להפתעתה לא נשמעה אף מילה.

עוד לפני ראש השנה התחילה מלכה'לה את השירות הלאומי. היא עברה לגור במגורי-האחיות אחרי שאחותה תרצה, שתמיד פרגנה לה והייתה איתה בקשר רצוף, בעבר בהווה ובעתיד, ארגנה לה בסתר את בגדיה וציודה האישי לחבילה ממש לא גדולה והביאה לה לתחנת האוטובוס, כפי שקבעו ביניהן. כששאלה את תרצה בלחישה מה המצב בבית נאמר לה שבאופן מעשי, ב"שורה התחתונה", היא נמחקה מהתודעה ומהשיח בבית.

בבית-החולים מלכה'לה התגלתה ככוכב עולה. קליטה מהירה, תבונה אישית, רצון לעזור, כל אלה יצרו מצב שכולם, רופאים ואחיות ועובדי-מנהלה – כולם חפצו להסתייע בנערה הצעירה. מלכה'לה עבדה כעשר שעות ביממה, תלוי בשיבוץ, ומיד לאחר מכן רצה לטפל באימה, אם לא היה באותו הזמן מי מבני המשפחה המחרימים, וכל עוד היה במי לטפל.

לקראת סיום השרות הלאומי היא נקראה לשיחה ונשאלה מה בכוונתה לעשות עם עצמה ועם חייה, בהנחה, מה שמנהליה ידעו, שאין לה בית לחזור אליו. מלכה'לה אפילו לא מצמצה כשהשיבה שבסופו של דבר היא רוצה להיות רופאה ועל-פי היעד הזה ולקראתו היא תכלכל את מעשיה. אסנת, רכזת השרות הלאומי נטלה את כפות ידיה ואמרה לה שכבר בדקה וזו ההצעה שהיא פורסת בפניה: בית-החולים יאפשר לה להמשיך להתגורר במגורי האחיות, בית החולים מציע לה, בזמנה הפנוי, להמשיך לעשות את אותן פעולות עזר שעשתה במסגרת השרות הלאומי ובתמורה ישלם לה שכר מינימום לשעה ועוד את עלות המגורים והכלכלה.

מלכה'לה לקחה את ההצעה בשתי ידיים ובמקביל נרשמה למכינה באוניברסיטה העברית. בשנה שאחרי, לאור ציוניה המשופרים והפסיכומטרי הגבוה, כבר הייתה סטודנטית מן המניין בפקולטה לרפואה והמצוינות אפיינה את דרכה, מעשיה והישגיה.

במהלך כל השנים האלה היו לה מפגשים ומגעים רבים עם אוכלוסייה ערבית. צריך לומר ביושר שכילדה וכנערה לא חונכה מלכה'לה לשנאת ערבים, בוודאי לא להתייחסות גרועה יותר מאשר לחילונים הציונים. נכון שהיו בסביבתה בבית החולים כאלה שאהבו אותם פחות, בלשון המעטה. קראו להם בשמות גנאי והתייחסו אליהם כסוג ירוד. מבחינתה היא ציפתה שדווקא ב"הדסה", המוסד המכובד, יפעלו כנגד יחס מפלה, אם לא משפיל, כלפי  מטופלים ערביים ומשפחותיהם, והיא ממש לא אהבה מה שראתה ושמעה. ניסיונותיה לשים את הנושא בסדר היום נדחו, לעיתים בהבנה, בבחינת "החרדית הזאת, מה היא מבינה"?! ולא פעם בכעס ואפילו בבוטות [למשל, הסניטר הראשי, סשה בידרמן, שכמעט הרים עליה יד מרוב כעס]. כמובן שלא כולם נהגו כך וכמובן שהיו ערבים שהוסיפו שמן למדורה… לא פשוט… נזכרה במה שפעם אמר לה ידיד ורופא נערץ,  דר' מחמוד איד: "המיעוט הקיצוני מנכיח את עצמו כאילו הוא הרוב".

לכן גם איש לא התפלא שמלכה'לה, כשהתבקשה ע"י הפקולטה, להגיש בכתב את העדפתה ליציאה לעבודה מעשית, בחרה לעשות זאת בבית-החולים "אל מקאסד" שבשכונת א-טור, בירושלים המזרחית.

הקשר עם המשפחה היה אין קשר. ככל שהיה לה זמן מלכה'לה עשתה ניסיונות להיפגש עם מי מבני המשפחה או להגיע לשמחות, אך ניסיונותיה נתקלו בחומה בצורה. פרט לקשר הרצוף, הסודי, עם תרצה, אחותה, למלכה'לה הייתה "דלת פתוחה" אצל דודתה שפרה, שתמכה בה ועודדה אותה, הכול בסתר. יום אחד ארבה ליד המקווה לאחותה שרה לאה. עמדה מוסתרת, עטופה בצעיף צמר גדול, המתינה לצאתה של אחותה ואז נגשה אליה. שרה לאה קפאה על מקומה, לשנייה, יתכן ונראה ניצוץ שמחה בעיניה, ואז פרצה בריצה פרועה כאילו השטן בעקבותיה. למרות שמלכה'לה הלכה והתחזקה בדרכה ובאמונתה, זה היה רגע של שבר גדול. שעה ארוכה היא עמדה שם, חבויה בין הצללים שליד המקווה, ומיררה בבכי כתינוקת.

עברו שנתיים, אולי יותר. יום אחד, במקרה או שלא היה זה בתשעה באב, כשמלכה'לה התבקשה להצטרף לאמבולנס של הסהר האדום, היא ושני אחים, להסיע וללוות חולה מסורטן, שנחרץ גורלו, לביתו. כשסיימו בקשה מלכה'לה, אם זה לא מטריח את האחרים, שיסעו דרך רחוב "מלכי ישראל" ויעברו ב"מאה שערים". כן, כבר שנים שלא חזרה הביתה, כבר שנים שלא נכנסה לבית הוריה או לבתים שהקימו  אחיה ואחיותיה, כבר שנים שעיניה לא צפו ברחובות, בבתים ובחלונות של שכונת ילדותה. עדיין היא חשה שבלבה פצע פתוח, שותת-דם, בכתה לילות לא מעטים אך לכלל הרהורי חרטה לא הגיעה. באמצעות אחותה תרצה התעדכנה בכל מה שקורה במשפחה כולל על עוצמת החרם המוחלט עליה ועל קורותיה, שהאבא החמיר והחמיר. למרות הכל, היא, מלכה'לה, שבה ואמרה באזני אחותה כי היא מבינה, שאין בליבה על אביה, על בני-משפחתה ועל העדה כולה, ולו טענה אחת.

בקשה מהנהג להאט ככל שהתנועה תאפשר לו והצמידה את פניה לחלון אך כשהיו כחמישים מטר מפינת רחוב "מהר"ן" זה קרה. פיצוץ אדיר, כמוהו לא שמעה מאודה. כל הרכבים שלפניהם, יותר מעשרה, נהדפו אחורנית כאילו בידי גוליית מסתורי, וגם האמבולנס שלהם ספג את הטויוטה שנסעה לפניהם, בעוצמה שריסקה את כל החלק הקדמי של האמבולנס.

אחרי שניות ספורות של תדהמה, מלכה'לה התעשתה ראשונה וקראה לשני האחים לבוא אחריה עם כל ציוד נייד אפשרי. לנהג הורתה בצעקה להודיע במערכת הקשר "לכל העולם" על מקומם ועל מה שהתרחש.

כשהגיעו למקום חשכו עיניהם. עשרות פצועים, חלקי גופות ואיברים, צווחות של פצועים וצווחות של מתקהלים. בשיעור ובתרגול של "פיגוע המוני", באוניברסיטה, אמר להם המרצה את המשפט שבו היא נזכרה: "כשלא יודעים היכן להתחיל ומה לעשות קודם – פשוט מתחילים". וזה מה שהיא עשתה. במשך כחצי שעה, מי יודע, אולי יותר אולי פחות, מלכה'לה ריחפה מנפגע לנפגע, כאילו הייתה ציפור או פרפר, אבחנה, חבשה, הסיטה הצידה גוויות לכאורה, הרגיעה, הזריקה, חילקה הוראות ומשימות… כל מה שאפשר היה לעשות ומהר. בהדרגה החלו להצטרף אמבולנסים וצוותים רפואיים ישראלים עד שבשלב מסוים באו אליהם קצין משטרה ובעל תפקיד בכיר במד"א ואמרו להם שבאמת תודה רבה אבל תפקידם תם.

לא הבינו למה, אבל הבינו למה. אספו מה שאפשר היה לאסוף מציודם ופנו הצידה, לעמדת צפייה. רגליה סרבו להוליכה ולהרחיקה מהמקום. מתוך כבוד להרוגים היא בקשה להעביר עליהם מבט נוסף, מבט פרידה, מעין "מסדר הצדעה" לנופלים על קידוש השם, תוך שהיא ממש מתקשה לנשום ומתאמצת לא לפרוץ בבכי.

ואז הבחינה בפניו ובשאריות אבריו של אחיה, משה אשר.

כנראה שהיא איבדה את הכרתה לפרק זמן כלשהו וכשהתעוררה מצאה את עצמה שוכבת על המדרכה, מטופלת ע"י שני חבריה . היא ביקשה שיעזרו לה להתיישב וכך, במשך שעה או שעתיים ישבה, מוכת-צער, דומעת, המומה מכל מה שעברה, צופה ממרחק, בין המוני האנשים שהגיעו, בבני משפחתה אשר התחילו להגיע בריצה מכל עבר, ראתה שהם מזהים מבין הפצועים ארבעה ילדים בגילאים שונים, כנראה של אחיה, משה אשר, שנהרג, מה נהרג? נרצח…

הצוות שאתה שכנע אותה שהגיע העת לעזוב, כשהגיע אליהם אדם בחליפה, מהעירייה או משהו כזה, לקח מהם פרטים אישיים ואמר שהגיעו אליו דיווחים מכל עבר על מעשי הגבורה שלהם. בעודם נצבים שם, אתו, ראתה את אחותה הבכירה, שרה לאה, שני אברכים צעירים לצידה, אולי צעירי בניה, צועדים לעברה. מלכה'לה פילסה דרך וכבר הושיטה את ידיה לעבר אחותה, לא מצליחה לעצור את דמעותיה.

אלא ששרה לאה, בלא אומר, בלי להניד עפעף, סובבה את פניה, הדקה את צעיפה  והחישה צעדיה אל הכביש המוליך אל בתי השכונה.