שקיעה נוגה

חוף הים. אני אוהב להיות כאן בשעת-השקיעה, לצפות בשמש הענקית כשהיא צוללת אל תוך המים, אל תוך קו-האופק, מסמיקה מהתרגשות לקראת רגע-הפרידה. אין הרבה מראות, בעיני, יפים יותר. תמיד זה היה המקום, אלה היו המראות, שריגשו אותי, על אחת-כמה-וכמה, עכשיו, כשהשקיעה המופלאה היא מטאפורה למסלול-חיי.

ההורים שלי הטיפו לי תמיד "לא לקפוץ מעל הקורקבן", לבחור ב"דרך-המלך", לבנות חיים מאושרים, פרנסה, חתונה, ילדים…כמו הרוב. אבל אני תמיד חשבתי אחרת. אני לא פסיכולוג, שינתח את השוני המנטלי ביני לבין הורי, ביני לבין אותו הרוב, אבל השונות שלי בלטה, צריך להודות, מגיל צעיר.

בכל מקרה, כשלב "התנעה", בחרתי במסלול קונבנציונלי. למדתי במכון וינגייט הוראת חינוך-גופני, במסלול המשלב גאוגרפיה, וזה התואר-האקדמי שיש לי, האמיתי.

בבית-הספר-התיכון, שבו לימדתי, התקדמתי בקצב חריג, מהר מאד עברתי ללמד את השכבה העליונה, במקביל קיבלתי אחריות על תיאום הטיולים, כעבור שנה הומר תיאום הטיולים בריכוז החברתי ובתום עוד שנה, עם ותק של חמש שנות-הוראה בלבד, קיבלתי, בנוסף לנ"ל, גם חינוך כתה. המילה "כריזמה" שבה ונשמעה בסביבתי יותר ויותר, תחומי-האחריות שלי התבטאו גם בתוספות לשכר הבסיסי וכל אחד אחר, נניח רוב האחרים, היו מסתפקים בדרך ובמעמד שאליו הגעתי.

במהלך שנת הוותק השביעית נקלעה מנהלת ביה"ס לבעיה בריאותית קשה. ועד המורים, שכבר הייתי חלק ממנו, פנה אלי וביקש כי אסכים להיות ממונה כממלא מקום המנהלת, בכפוף להסכמת משרד החינוך והעירייה. בדיעבד, יכולתי להסס, אפילו לסרב. יכולתי לשאול את חברי, ובעיקר את עצמי, האם יש לי את הכישורים, את ההסמכות הפורמליות, את הניסיון הנדרש. אך זה לא קרה, נהפוך הוא. נצבתי מול המראה ושאלתי את עצמי, מה חסר לי? מה אין בי, שימנע ממני, לא רק להסכים אלא גם להצליח "בגדול".

וכך קרה והיה. הצלחה מסחררת! הייתי מנהל מסוג אחר. ידעתי לשלב בין הסמכות לבין הקרבה, הן למורים ובעיקר לתלמידים. מערכת היחסים שלי עם התלמידים הייתה נדירה וחריגה. הייתי איתם רוב הזמן, החל מהבוקר, עת קיבלתי את פניהם בשער-בית-הספר, עושה לעצמי מבחני-זכירת-שמות, בהצלחה של למעלה מתשעים אחוז. גם פעולות-הגיבוש, שקיימתי עם צוותי-ההוראה, עם ובלי בני-זוג, בערבים או בתום יום-הלימודים, בימי חול או בסופי-שבוע, כל אלה הפכו אותי, בעיני חמשת הקהלים הרלוונטיים, תלמידים, מורים, הורים, משרד החינוך והעירייה, לסוג של כוכב על, או בשפת-התלמידים – "סלב".

כידוע, בסופו של דבר, המנהל, בית הספר, נבחנים בפרמטר מרכזי אחד והוא אחוז הזכאות לבגרות. לא צודק? לא נכון? זה המצב בארצנו, ואני הייתי האחרון שינסה להתמודד, לשנות את פני הדברים. להיפך, ניווטתי את "הספינה" הזאת, במלוא הקיטור, קדימה ומעלה.

מה הביא אותנו ל"אלפיון העליון" של בתי הספר? ראשית, האווירה החיובית. מורים ותלמידים נהנו משהותם בקמפוס. את הקרדיט על זה איש לא יכול לקחת ממני. שנית, פה ושם, באנו לקראת התלמידים, היינו "נדיבים" במבחני ה"מתכונת" וגם מימנו שיעורי-עזר, תוך שאני מפליא "לג'נגל" בין סעיפי התקציב הפורמלי וקופת ועד ההורים. במקביל גם קיימנו תהליכי השבחה לסגל ההוראה ול"תומכי הוראה". נודעתי כמוכן לכל התנסות מקצועית.

כידוע, השבחה מביאה מוניטין ומוניטין מאפשר יתר השבחה, זה כלל בדוק. תלמיד או מורה, שומעים "גדולות ונצורות" על ביה"ס, על המנהל הייחודי, ו"הופכים עולמות" כדי להצטרף. זה מצב שאפשר לי לעשות סלקציה, לבחור, וכך, בתהליך מתמשך, יותר תלמידים ומורים "טובים" נקלטו, במקום "פחות-טובים", שנאלצו לומר שלום. ככה זה בחיים!

אני נזכר, שבאחד מכנסי-המורים, אמרה מורה אחת משהו כמו "…דבר גורר דבר, כמו מגנט…". כבר באותו רגע "גנבתי" ממנה את המושג הזה לטובת התזה בחינוך, שהייתי בעיצומה של כתיבתה, במסגרת שלוחת T.V.U. לונדון, בישראל. "פרבולת המגנט" הייתה הכותרת, שהקפיצה את שמי ואת מעמדי ברחבי-הארץ, וגם מחוצה לה, כפי שאספר מיד.

עכשיו זה הזמן לספר על צפי, הלא היא דר' צפרירה גוטפרוינד.

צפי הגיעה אלינו לאחד ממפגשי המורים, והרצתה בפנינו על "זרמים חשמליים, דו-כיווניים, בין מורים לתלמידים", שהוא גם נושא הדוקטורט שלה. הנוכחים נדהמו לשמוע [וגם לצפות בסרטונים] על הפעילות המוחית, האינטראקטיבית, הנגרמת והמושפעת מהמגעים וממערכות-היחסים, כפי שהיא באה לביטוי בתוככי הקמפוס ומחוצה לו.

אבל אני, אישית, לא יכולתי להסיר את עיני ממנה. צריך להודות, שהנראות החיצונית של צפי, בלשון המעטה, לא הייתה האופיינית למי שבחרה "לעשות" תואר שלישי בנושא יבשושי שכזה, לפחות בעיני, נושא שמתעלם לחלוטין מהמשפיעים האחרים, שלדעתי היו חשובים יותר.

צפי הייתה פשוט מושלמת, בעיני. תמירה, עיניים ירוקות, שקדחו חורים במעטה השחום שלה, תוצאה של חיבור בין מרוקאית ליווני, וכשהיא אספה את שערה לאחור, כדיילת, כפי שעשתה באותו מפגש, היא הייתה מלכת-היופי שלי לעולמי עד.

יומיים אחרי ההרצאה הצעתי לה משרת ייעוץ קבועה, יום בשבוע, עוד בטרם בקשתי את אישור ועד ההורים לממן את המשרה. היא שאלה אותי, מה נעשה "יום בשבוע", בנושא שלה, ואני כבר ידעתי שיום בשבוע לא יספיק לנו. את השיחה הבאה שלנו, לחיבור סילבוס, סיימנו במלון "רגבה", וזה היה אחד הלילות הבלתי-נשכחים בחיי, בעיקר כשהבנתי שזו רק התחלה של אהבה גדולה.

כעבור חודשיים עזבנו את בתינו, משפחותינו, ועברנו לגור בדירת-בוטיק, ביפו, "על הים", בבניין שהיה בבעלות אביה של צפי. הים היה, עבורי, תמיד, מקור השראה, ספק אנרגיות חיוביות, ובשבילי, להתעורר בבוקר, להרים ראש ולהתחבר אל הים – אין יותר מזה! אלוהים, אמרתי לעצמי כמה פעמים ביום, תודה! הטוב הזה באמת מגיע לי!

ואז הכול התחיל להסתבך.

עורכת-הדין שלי עדכנה אותי כי נקבעה לה פגישה עם עורכת הדין של פרודתי. איחלתי לה בהצלחה. בשיחה האישית, האחרונה, שקיימתי עם מי-שהייתה-אשתי, היא אמרה לי, בשלוה, שמי שלא רוצה להיות אתה – לא מגיע לו להיות אתה, ולכן, שאלך לשלום. זה נראה היה פשוט.

לכן הייתה זו הפתעה גדולה, כשעורכת הדין שלי הסבירה לי את המצב, בעברית קלה, שמשמעותו, הסכמתה של פרודתי לגירושין שקטים ומהירים בתמורה לכל רכושי, אבל, ממש, כל רכושי!

עוד סיפרה עורכת הדין שלי, כי התברר לה שעורכת הדין של אשתי היא חברת ילדות שלה, ועל כן, "על כוס אמריקנו חזק", היא חשפה את כל הקלפים, כולל תהליך משפטי ארוך, פומבי, בוטה, יצרי, שהן מתכננות, כחלופה היחידה להצעה שקיבלנו.

בסופו של דבר, עם הזנב בין הרגליים, חתמתי על כל סעיפי כתב הכניעה וחזרתי הביתה, חזרתי לחיות עם אשתי, בכפיפות להתחלה ולהתמדה בטיפול זוגי ובכפיפות להתנתקות מוחלטת מצפי, מהקשר האישי – לאלתר, ומהקשר המקצועי, בבית-הספר, בתום שנת-הלימודים. חשתי שעולמי חרב עלי. צפי הייתה בהיסטריה.

 ואז פנו אלי ממשרד החינוך, על-מנת שאייצג את ישראל בכנס השנתי לחדשנות בחינוך. חשבתי לעצמי שזו המדרגה שחסרה לי על מנת להתיישר, לזקוף-גו. בהתרגשות רבה השבתי בחיוב, והתחלתי לתכנן את תוכן נאומי. היה ברור לנו, לי ולנציגות המורים, וגם לצפי, שעלי להביא, ב"אריזה נכונה", את אופי השינוי, שהובלתי בבית הספר, תוך הבלטת התהליך המדעי-פדגוגי, שקיימנו.

"קיימנו?", שאלתי את צפי. היא השיבה שבוודאי ובקשה יום-יומיים להכנת ראשי-הפרקים. שבנו והתכנסנו, וצפי העלתה למסך המחשב את המחקר, שעליו התבססה ושעל-פיו פיתחה את התזה שלה. מדובר היה בסקר עולמי, שערך מכון "סיגמא אינטרנשונל", מאיסלנד, במימון "אונ"סקו", שראיין במשך שנתיים 10,000 מורים ותלמידים, מ-17 ארצות. עוד סיפרה צפי, שכבר בשלב מוקדם היא יצרה קשר עם "סיגמא", נטלה חלק בדיונים ולכן אין להתפלא שהיא קיבלה "זכות ראשונים" להשתמש בנתוני ובמסקנות הסקר, בישראל.

הכנס התקיים בעיר טראמו, באיטליה. בהזמנה הרשמית שקיבלתי מצאתי את שמי, באותיות מוזהבות, ולידו כותרת ההרצאה: "ממציא ומיישם תאוריית המגנט". שלמתי 500 אירו עבור תרגום המצגת לאנגלית ועבור האימון האישי שקיבלתי. רציתי לצאת מנצח. כוכב בינלאומי.

כעשר דקות אחרי תחילת ההרצאה, בשקף החמישי, שהיה דף הכותרת לסקר של "סיגמא", חתך את דממת ההקשבה קול נשי, מירכתי האולם. "האם אפשר להעיר הערה קטנה?"

כל הראשים הופנו אל השואלת. ההסכמה הייתה שאין קוטעים את המרצים וכל השאלות נשאלות בעשרים דקות, אחרי כל הרצאה. אני, לעומת זאת, זיהיתי את הקול אך לא הבנתי כמה שאני בצרות.

השואלת הציגה את עצמה כדר' גוטפרוינד, מישראל, מחברת התזה, שהוזכרה ע"י המרצה, על "זרמים חשמליים בין מורים לתלמידים", שלמעשה נתנה את הבסיס המדעי לגישה הניהולית, האינטואטיבית, של המרצה. הבעיה העיקרית היא, היא המשיכה וטענה, שהמרצה עומד להציג בפני הפורום המכובד סקר, ששמו מתנוסס כרגע על המסך, סקר שנעשה ע"י מכון "סיגמא אינטרנשונאל" מאיסלנד.

צפי עצרה לכמה שניות, לקחה אויר והמשיכה. אני כבר התיישבתי על כיסא, על הקתדרה, פשטתי רגליים לפנים, והמתנתי לתליין.

"לידיעתכם, אין ולא קיים מכון בשם זה, לא באיסלנד ולא בעולם כולו. מעולם לא נעשה מחקר או סקר, הבוחן, מנטלית, את יחסי המורים והתלמידים. כל מה שמרצה המכובד יטען כאן אינו אלא שקר וכזב, כמו שכל "תאוריית המגנט" איננה אלא קשקוש, חסר-מתודה, חסר כל ביסוס מדעי או פדגוגי".

ואז היא הוסיפה ש "אני את הערתי סיימתי. תודה על ההקשבה".