יום כיפורים 1973
בתום שנת הלימודים הראשונה במכללה למורים לחינוך גופני במכון וינגייט, החלטנו, אלי [אלכס יניב-שקלנייביץ'] ואני כי "מספיק זה מספיק", חשבנו שזה מה שרצינו והתברר שטעינו. לא נורא, נתקן, נפרוש.
מבלי שנתאם מראש שנינו התגייסנו לחטיבת גולני בנובמבר
1970, אלי מתוך כוונת מכוון, להגיע לסיירת ואני, שלא התכוונתי לכלום, והאמת היא
שבקשתי מקצין המיון להגיע ל"חרמ"ש", כמו חנוך.
אלי, כמו תמיד, השיג את מה שרצה ואחרי "שלב
א'" הצטרף למסלול ההכשרה של הסיירת. לי היה ממש לא קל, בהתחלה. הגם שגדלתי
במשפחה שלא היה בה כלום מעבר למה שחייבים, יצא שהייתי די מפונק, הן כבן זקונים והן
כבררן עד אימה במה שאני מוכן לאכול. היציאה מהשכונה, מחולון, מהחברה הידועה
והמוכרת, מהסביבה הבטוחה, אל ידיו הקשוחות של סמ"ר ערמי, הרס"פ בבסיס
הטירונות "שרגא", היו עבורי הלם, שוק, התפרקות כל עולמי. ככה זה התחיל.
המחלקה שלי יועדה לגדוד 51. לא שידעתי מה זה. יותר
מ-6 חודשי טירונות, כולל שבועיים של "עבודות יזומות" בסיני, הפכו אותי
לאדם אחר במלוא מובן המילה. "גולני" עבורי, עד היום, היא "שלב
המהפך", היציאה מעבדות לחירות, אישית, כמובן. אני חייב להקדיש מס' מילים
לחברים שלי, משם. זה ברור שהיה שם ערב-רב של אנשים, חתך מאפיין של עם ישראל. צריך
לזכור שבעת ההיא "גולני" היה לרבים עונש, מכה. המוניטין של החטיבה בקרב
ה"עמך" התבטא בשיר הידוע: "גולני, גולני, א- נני- נמו / שנתיים
וחצי זין תקבלו"! ואילו אני מצאתי במחלקה ובפלוגה שלי רעות אמיתית, תוכן
משמעותי לחיים, הרבה בזכות הרוב הקיבוצניקי, אלה המתגייסים בתום עבודות הקיץ\סתיו
במשק, במחזור נובמבר. אני חייב לציין זאת כי כיום "קיבוץ" היא כמעט מילת
גנאי, שומו-שמיים…
במהלך "קורס מ"כים שונה היעוד שלי לגדוד 12
אבל זה לא אמר לי כלום. מלחמת יום הכיפורים, שתגיע, תוכיח שלכולם היה גורל משותף. מתישהו
ב-72 נפגעתי ואובחן לי "עיוורון לילה". נאלצתי לעזוב את המערך הלוחם, את
כל חברי ומפקדי, את ארווין, שכבר בקורס מ"כים היה המ"פ הקשוח והנערץ שלי
[לימים יהיה מח"ט] ולהשתבץ כעובד מנהלה. מבחינתי לא הייתה מכה גדולה מזו.
לשרת כמנהלן את חברי הלוחמים?! אפילו עלו בי מחשבות אובדניות. כשנשלחתי לבה"ד
11, לקורס מש"קי תחזוקה, גמרתי אומר להישאר שם כמדריך, הכול ובלבד לא לחזור
לגדוד ולהחליף לחברי הלוחמים דגמ"חים, גרביים ושכאלה!…
ולכן, וזהו סיוט שלא עוזב אותי עד היום, כשפרצה מלחמת
יום הכיפורים, כשהחטיבה עם כל חברי לנשק, כולל הסיירת עם אלי יניב, עצרו בגופם
ובדמם את כיבוש צפון המדינה, אני הייתי מדריך ראשי בקורס מש"'קי תחזוקה,
בצריפין…
לא רחוק מאתנו שכן בא"פ גדנ"ע, קרוב לשער
ראשון לציון, אשר בשעת חירום הפך למחנה מעבר ארצי. כל החוזרים מחו"ל, כל
המשתחררים מבתי החולים, כל האסירים שקיבלו חנינה ואחרים, שנזקקו לשיבוץ ליחידות,
הגיעו לבסיס הגדנ"ע. ואני, בכל דקה פנויה, הייתי נצמד לשער המחנה, צופה
בתנועת העוברים והשבים ו…מחפש חברים חיים.
פעם אחת, לקראת סוף המלחמה, פגשתי את א. מכפר מסריק,
חברי מפלוגה ב'. אחרי החיבוקים התחלתי, כהרגלי, לשאול על זה ועל זה ועל ההם. א.,
הבחור החכם, עצר אותי ואמר לי: "אל תשאל ככה. זה לא טוב. תן לי פשוט לספר לך
על הבודדים שנשארו בחיים".
באותם חודשים איומים היה גם פרק זמן, לא קצר, שבו אחי
היה בחזקת נעדר. בקשתי לצאת אל הורי ולא נתנו לי. ברחתי, שבתי, נשפטתי, הורדתי
בדרגה, ערערתי בפני מפקד פיקוד ההדרכה, אל"מ נריה, אביו של יובל, בן מחזור
בתיכון שיקבל אחרי המלחמה את אות הגבורה, הוא החזיר לי את דרגתי וגם אחי, חזר,
אותר, לא בריא אבל חי.
כשירדה רמת הכוננות קיבלנו את הידיעה האיומה על
נפילתו של אלי יניב, החבר, הכדוריידן המחונן, ב-12 באוקטובר, בקרבות השליטה על
החרמון.
יום הכיפורים 1973, שבת, כמו היום. התפללנו בבית
הכנסת הגדול, היו המון חברה והצום הלך קלי-קלות. בשעה שתיים נשמעה האזעקה.
