יורד לסיני

הוא זיפזפ מתחנה לתחנה, וחזר חלילה, כשבאחת מהן עלה מבזק חדשות וראש הממשלה, בשידור חי, הודיע על הכוונה לספח חד-צדדית את יהודה ושומרון. הוא אפשר למוח שלו כמה דקות כדי לעבד את מידע ואז, באופן די מוזר, כאילו משהו בו עבר למצב של "טייס אוטומטי", הוא צעד לחדר-השינה והודיע לה ששכח לגמרי ולא עדכן אותה לגבי ועידת המשקיעים, שכינוסה השנתי הוקדם לסוף-השבוע הקרוב, ב- "דן" אילת.
הוא ממש לא זוכר איך היא הגיבה, וזה גם לא עניין אותו. הוא נכנס לאפליקציה של "ארקיע" וסגר טיסה, רק "הלוך", למחר בשבע בבוקר.
המטוס היה ריק למחצה. עם ישראל אינו ממהר להשכים קום, גם אם מדובר בבילוי סופ"ש באילת. בכיסאות שלפניו ישבו שתי נשים, שמההקשבה לשיחתן הלא-שקטה, בלשון המעטה, הוא הבין שמאילת הן ממשיכות, ללא שהיות, לסיני. ועוד הוא שמע, וגם נצר בלבו, טיפים כאלה ואחרים, מה עושים, איך עושים, מה מעשנים, ממי קונים… בסיני, כמובן.
כשהן נכנסו למונית, הוא סימן למונית הבאה ואמר לנהג שיסע לסיני, או, ליתר דיוק, "אחריהן". כך גם כשעברו את המסוף למצרים, הוא צעד, כאילו הוא במשימת-בילוש, אחריהן, וכמותן נכנס למונית והנחה את הנהג לעקוב אחרי המונית שלפניו.
כשהן ירדו ב"ביר סווייר", ביקש מהנהג את המלצתו, האם להתמקם כאן, כמותן, או להמשיך לאתר אחר. הנהג המליץ, בנחרצות, על "ראס אל שטן". הסכים.
עכשיו הוא כבר היה יותר נינוח ונתן לשיחה עם הנהג להתפתח. בהמלצתו הוא בחר להתרחק ממקומות השהיה והבילוי ההומים, בעיקר הרוויים בישראלים, והובל אחר כבוד למתחם החושות של מוחמד חוסני, שבמקרה או לא, הוא דוד רחוק של הנהג.
"מוחמד או חוסני, איך לקרא לך?" הוא שאל אותו. "איך שאתה רוצה" המארח השיב, "מה זה משנה, הכול נכון וכלום לא נכון". הוא הבין שמדובר, כנראה, בפילוסוף במסווה של בדווי-מצרי, שהוא הבעלים, המנכ"ל והעובדים של שמונה חושות, מטבח ואוהל מרכזי גדול.
באותו סופ"ש מחצית החושות היו מאוישות והתברר שהוא הישראלי היחיד. השאר, גרמנים ורוסים, רובם בני שישים, פלוס-מינוס, הפעילו את עצמם, ברוב הזמן, ביחד, די בצמידות לפרוספקט האטרקציות שמוחמד הציע.
הוא בחר לטפל בעצמו, לקיים עם עצמו שיחות, בבחינת ,"פנינו לאן". ניסה לנתח מה עבר עליו ביומיים האחרונים, איך, וורקוהוליק שכמותו, שולף את עצמו מעצמו, מאזורי-הנוחות שלו, ללא תכנון מוקדם, ומבודד את ישותו כדי לעמוד על טיבה. כך, במשך שישי ושבת, חילק את זמנו בין החושה שלו לבין חוף הים, כשהוא מגיח לכיוון האוהל המרכזי רק כדי לחדש את מלאי הפירות והירקות בצידנית המקררת, אחד מהשירותים שמוחמד מציע לאורחיו.
במוצאי שבת, כשכל שאר האורחים התעסקו באריזה והעמסה של ציודם על הג'יפים השכורים שלהם, הגיח מוחמד מבין הצללים והתיישב לידו, פניהם אל השמש השוקעת. "יא שייך, איך אתה? מבסוט? האירוח בסדר"?
ישבו שם שעה ארוכה, דוממים. מה עבר למוחמד בראש? מה עבר לו-עצמו בראש? חשב על האירוע האחרון, בבית. הוא יודע שהוא לא כזה ומעולם לא היה. בנאדם קם ולוקח את עצמו לקיבינימט בסיני, לא סתם בנאדם אלא אחד כמותו, מאלה שאם תכנס פתאום למשרדו "פצצה הוליוודית", וזה לא רשום בסדר היום, אז מישהו כנראה יחטוף בומבה בראש! כלומר, לא במובן הפיזי… כי אצלו הכול מתוכנן והכל דחוס, צפוף, בוקר עד ערב, וגם הערב, לעיתים, בבית, עם משפחתו.
ובכל זאת, היה-היה! אז מה זה היה? תקלה? קצר-חשמלי-מוחי? משבר? משבר. האם זה היה קשור לאותה הודעת ראש הממשלה או שההודעה הייתה "טריגר" למה שקרה לו? מה בכלל הקשר? נכון שהוא, ככל שהיה פנוי, ככל שהיה לו פנאי ו\או קהל קוראים\מאזינים, נהג להיכנס באימ-אימא של ראש הממשלה. נכון, זה לא חדש, אך מה הקשר? אז מספחים את יו"ש! האם זו סיבה מספיק טובה "לשבור את הכלים" ולברוח מהציוויליזציה?
כך או כך, למוחמד הוא אמר שנשרפו לו הפיוזים מהחלטת הממשלה ולכן לקח את עצמו ובא לסיני. מוחמד חייך ושתק. הבריזה הידועה של לילות-סיני מיזגה לשניהם את הנשמה.
אחד מילדיו של מוחמד הגיח מהאפלה והעמיד ביניהם נרגילה רוחשת, מוכנה וערוכה לשימוש. מוחמד עמד על כך שהאורח ייקח ראשון שאיפה ארוכה. מפאת הנימוס, שהרי איננו מעשן כלל ועיקר, שאף מלוא פיו את עשן הנרגילה, השהה בקרבו את התכולה החריגה ואז, כאילו אחרי סבוב מלא במערכת הנשימה, פלט את העשן בסילון דק ומתמשך.
מוחמד קיבל ממנו את פיית-הנרגילה, חייך ואמר שלא נורא, גם עצם הפעולה, בלי להכניס עשן לריאות, יש בה אפקט חיובי. שאף מהנרגילה, כאילו ממלא את מצבר-ההפעלה של גופו ואז שב ושתק, ועצם את עיניו.
" הרי לא הודעת ראש הממשלה חרפנה אותך", אמר כשפקח את עיניו ונראה שצבר את כמות האנרגיה שנזקק לה.
" למעשה, תקן אותי אם אני טועה, היית כנוהג בכביש ראשי ולפתע הכביש נגמר, חומה שגבהה אין-סופי סוגרת אותו, ואז יצאת ממכוניתך, בעודה עומדת כשמנועה פועל, בין כל המכוניות שנבלמו לפתע, ופנית אל האין-דרך, אל האזור המכוסה ערפל סמיך, והתחלת לצעוד, כאילו אתה יודע לאן פניך מועדות. תגיד לי אם אני טועה?"
הוא ישב על החול, פניו אל הים ואזנו כאפרכסת, גומע את דבריו של מוחמד. " אם לא טעיתי", אמר מוחמד, "זה הזמן שלך ללכת למיטה ולתת לנשמה שלך לישון על מה שאמרתי לך. תקום בעלות השחר. אם תארוז ותכנס למונית, בדרך לאילת, אז, אחי, מא-אה-סלאמע ותהיה בריא! אבל, אולי, אם במקרה תתעורר מחר בבוקר, והלב שלך יהיה כמו יתד, שמשאיר אותך פה, עד שיפקחו לך העיניים, עד שהשמש תחבק את הנשמה שלך, עד שהיא, הנשמה, תמצא את המקום שלה בתוך הגוף שלך… אם זה מה שיקרה, בגלל שרק שנינו נשארנו פה, נבוא לפה שוב, אתה ואני, מחר בערב, וננסה להמשיך ביחד להבין את החיים.
בערך בחצות הוא צלצל לנהג המונית וביטל את ההזמנה למחר.