סליחות וסגר, סגר וסליחות

לפני הרבה שנים, מחבר לא ידוע כתב את הפיוט "פתח לנו שער", שבחלוף הזמן השתלב במחזור התפילות של יום הכיפורים, בעיקר בקהילות האשכנזיות.
"פתח לנו שער
בעת נעילת שער
כי פנה יום…".

אני לא בטוח שהמחבר כתב את מילותיו כמו שאני קורא אותן אך, כידוע, מילים שנכתבו ונשלחו לרוחות-השמים, כל אחד רשאי לפרשן כהבנתו.
ואני, יומיים-שלושה אחרי כניסת הסגר הגדול לתוקפו, מחבר את מילות הפיוט אל הסגר הזה על שלל מובניו, במיוחד במובנו הרוחני.
אך תחילה כמה מילים על הסליחה ויום-הכיפורים ועל האלוהים, ואז אשוב אל הפיוט.
העניין הזה, הסליחה והמחילה, מעסיק אותי מגיל צעיר. בעיקר השאלה ממי לבקש סליחה ובעיקר – אותה הציפיה למחילה משמעותית, מעין restart מוחלט.
לגבי המחילה עשיתי עם עצמי "סדר". אין יותר ציפיות ולכן אין אכזבות. אינני מכיר באותו גורם, באותה "ישות" חיצונית, שיש בידו/בידה המנדט על מחילה, על חנינה או על "פריסת-חובות". אז נשאר עניין הסליחה. סליחה ממי? על מה? מה זה ייתן?
אומר כך: הבוקר אני מרגיש כי אינני צריך ונדרש לבקש סליחה מאף אחד! אסביר.
לא ממי שנקרא "היושב במרומים" – חלקכם מכירים את מערכת-היחסים במיוחדת שלי עם "הגורם האלוהי". מאחר ועפ"י משנתי ה"אלוהים" הוא "האלוהים שבלבבי", הוא ישותי, מהותי, ולכן מדובר בשיח, בדיון שהוא ביני לבין עצמי, בלבב פנימה, ובמערכת היחסים הזאת "סליחה" איננה "מטבע עובר לסוחר". חשבון-נפש – כן, ניתוח והסקת מסקנות – כן.
גם לא בעניינים ש"בין אדם לחברו". לא רצחתי, לא גנבתי, לא אנסתי, לא חמדתי את אשת-רעי… מכל אלה ודומיהם, כולל חציית-צומת באדום, לא עשיתי.
יתכן שהעלבתי, יתכן שחלקתי בתוקפנות, יתכן והטחתי מילות-זעם והשפלה, בעיקר ברשתות החברתיות. אינני מתנצל ואינני מבקש סליחה. לא עשיתי כלום בשוגג, התכוונתי לכל מילה. ברוב המקרים נהגתי כחייל במערכה על מדינתי-יחידתי, שתהיה דמוקרטית, שתאפשר שוויון-זכויות, שתהיה בה חמלה לניצולי-השואה, לקשישים, לפגועים, מדינה שמצמצמת פערים מעמדיים [תוך שמירת יכולתו וזכותו של העשיר, בדין, להיות עשיר]. לא בררתי במילותיי כנגד מוציאי-לשון-הרע תוך סילוף עובדות. היו מקרים שיצאתי להגנתם של כאלה שאינני אוהד ובלבד שכל השתלחות בהם תשען על מסד עובדתי בבחינת "אמת דיברתי".
אשר על כן אינני מבקש סליחה. אז מה כן?
ביום הכיפורים אתכנס ביני לבין עצמי, אפשפש במעשי, אתן לעצמי דין וחשבון נוקב על משמעותם ואבטיח לעצמי להיות אדם טוב יותר, להשתדל "לעשות את הטוב בעיני השם", כלומר בעיני עצמי, ישותי, מהותי, בהתאם לערכי-התרבות אוניברסליים.
ועתה אחזור לאותו פיוט נפלא.
מי הוא זה שצריך "לפתוח לנו שער"? איזה שער? שער שמוליך לאן?
האם "המתבקש לפתוח" הוא ה"אלוהים"? אולי הוא ביבי? אולי הרב הראשי? שמא ה"פרויקטור לענייני הקורונה"?
התשובה, תשובתו של כל אחד, צריכה להיות – אני! כל המתפלל, המפייט, המתחנן ל- "פתח לנו שער" מפנה את תחינתו לעצמו. זהו פיוט על האחריות האישית. כאומר – אני, בדברים שאעשה ובדברים שלא אעשה, אגרום ל"פתיחת השער", ובכלל זה גם הסרת הסגר.
כל אחד מאתנו נדרש לתרומה אישית, פעולה אישית, עזרה הדדית אישית. הרצף, המכלול, ריכוז כל הפעולות האישיות יביאנו אל מחוץ לשער, אל פתח גן-העדן.
בשנה הבאה נשב על המרפסת או נטייל בגינה או ננהל ממשלה ונשתדל להיות טובים יותר!