ויטה ונירה ואני

את ויטה ונירה הכרתי בבסיס ההדרכה הענק, שאליו הוצבתי, בוגר וינגייט [עתודאי] ובה"ד 8. הן היו מדריכות-הקשר ונפגשנו לראשונה ב"ערב מד"ר", שהתקיים מידי שבוע, בחמישי בערב, סוג של גחמה של המדריך הראשי, רס"ן איתי, לרתק אותנו ערב אחד, עד סביבות תשע.
מי לא הכיר את ויטה ואיך אפשר היה לא להבחין בה? יפיפייה, דקיקה, הליכה סקסית, כאילו כלאחר-יד, פצצה! וכולם הכירו גם את נירה, כי היא הייתה צמודה לויטה. נירה הייתה בחורה נהדרת, חכמה, חברית, גוף לא רע, אלא שהפנים…לא שהיו דוחות, אבל…מה אני אגיד? היה צריך להתרגל…
אלוהים, מה היה קורה אם לנירה היו קוראים ויטה?! רק את זה היא עוד הייתה צריכה! את כל ה"ירידות" האפשריות היא הייתה סופגת. "מרק-עוף", "לא טעית זוהי ויטה", "ויטה-פיתה", ועוד כאלה. אלא שלויטה קראו ויטה, והיא הייתה מלאכית, ולאיש לא בא הרעיון ולא הרצון ל"הסתלבט" על השם שלה.
אחת כמו ויטה, אתה כל רגע פנוי חושב עליה. אתה מוציא מעצמך את כל פניני-ההומור כדי שהיא תעיף עליך חיוך רחב, כמו אבטיח אדום ומתוק. ואם אתם גרים באותה עיר, שזו גבעתיים, ולא פעם אתה והיא צמודים במושב האחורי של טרמפ, אתה עושה הכל כדי להצחיק אותה, כי אז היא משמיעה צהלה עליזה, אמיתית, ומניחה לעשרים שניות את הראש שלה על הכתף שלך. אפילו, שהייתי אז בתול לגמרי, כששמה ראש עלי זאת הייתה אורגזמה מלאה!
ונירה, היא אהבה אותי. עקבה אחרי ככל שיכלה, שלחה לי פתקים, מכתבים, מתנות קטנות, הלכה איתי, נניח לחדר-אוכל, בידיים משולבות, לא השאירה ספק, אפילו לברוס, הדוברמן השחור של המב"ס, שאני – שלה.
אבל אני לא הייתי. לא יכולתי. גם כשהייתה מעוררת אצלי רגש, חיבה, מבט אחד בפניה, בעיניה השולחות לי קרני-אהבה, היה סוגר אותי וגורם לי לרצות לעוף לחלל. מה יכולתי לעשות?! אבל היא אהבה אותי.
נירה הייתה בתו הבכורה של קבלן תל-אביבי. כל מה שרצתה – קיבלה, כל מה שבא לאבא שלה – קיבלה. בבית הענק, חיבור של 3 דירות בקומה 4, ברחוב הקטן הזה, שפונים מבוגרשוב, ממש לפני בן-יהודה, היה לה חדר – ממש ארמון. ויום אחד הגיעה לבסיס עם עוד מתנה קטנה מאבא, פוולקסווגן-גולף-ספורט-קופה, בצבע אדום- דם! ובכל זה, ועוד, היא רצתה להתחלק איתי ובלבד שאהיה שלה. ואני לא יכולתי.
עברו ימים, עברו חודשים, ולא מצאתי בקרבי את הכח ו\או את ההגינות, להגיד לה את האמת, לשקף לה מציאות, אולי כואבת אבל עדיפה, ולשחרר אותי מהעול הזה.
היינו ב"רגילה". כלומר, אני לקחתי והיא מיד רצה לסדר לעצמה. אמרתי לה שאהיה עסוק ברוב זמן והיא אמרה שגם מיעוט הזמן יספיק לה.
קבענו בוקר אחד אצלה בבית, נשתה קפה ונרד לים. ספרה לי, שקבלה חוטיני מהמם, מצרפת, שלא אוכל לעמוד בפניו. כשהגעתי, צלצלתי מלמטה והודעתי שאני פה. היא בקשה שאעלה כי איננה מוכנה. היא פתחה לי את הדלת, לבושה בחוטיני החדש, באמת מהמם, ונדבקה אלי לנשיקה צרפתית, חסרת-סוף. נירה משכה אותי למטה, לרצפה הקרירה, מקלפת מעלי מה שלבשתי ותוך שניות התפתלנו על הרצפה, גוף לפות בגוף, שפתיים לשפתיים.
שנינו היינו בתולים. על נירה כולם ידעו. עלי – אני ידעתי. כשנירה הובילה אותי אל תוכה, חשבתי על העניין הזה, שאני עומד לאבד, סוף-סוף, את בתולי, ודווקא עם נירה. כשהייתי כבר בתוכה זה היה מצב אל-חזור. זה קליע שלא יוכל לחזור לעולם אל תרמילו. מה שקרה היה בלתי-נשלט מבחינתי. התחלתי לכתוש את גופה של נירה, שוב ושוב ושוב, תוך שאני צועק בקולי-קולות: "כן, ויטה! כן, ויטה! כן, ויטה!"…
ביום ראשון, כששבתי לבסיס, התברר שנירה איננה בבסיס ולא תחזור יותר. כשבועיים אחרי-כן, ויטה יצאה לקורס קצינות, מאז לא נפגשנו.
עברו שנים. התחתנתי והתגרשתי. עבדתי כמורה לחנ"ג, והרגשתי שלחיים אין טעם. החלטתי, שמשנה מקום משנה מזל, ובקיץ נעניתי למכרז של מחוז הדרום ונקבע לי ראיון אצל המפקח על החינוך-הגופני במחוז. נמצאתי בסדר, מבחינתו, והוא שלח אותי להיפגש עם מנהלת בי"ס "עומרים", בישוב עומר, מקום מאתגר ביותר, ואם יוסכם ביני לבין המנהלת, אז המשרה שלי.
כשהמתנתי מחוץ לחדרה, ראיתי את השלט "נירה אלקיים – מנהלת בית הספר", וזה היה די-סתמי עבורי. כשנכנסתי לחדרה וראיתי אותה, פשוט קפאתי על מקומי. הלם.
המנהלת אחזה בידה את דף קורות-החיים שלי. היא הרימה את עיניה מהדף, נעצה בי מבט, ומבלי למצמץ אמרה לי: " אין מקום לאדם כמוך בבית-ספרי. תודה ובהצלחה בהמשך".