גשם זלעפות

גשם. מבול. הוא חנה בצד כי לא ראה כלום לפניו. לילה שחור-משחור והטיפות – ענבים.
היה נדמה לו, שחוץ ממנו אין נפש חיה ברחוב. גם הוא, זה היה רק במקרה. ואז ראה אותה בתוך האופל הנוזל. היא, רצה ימינה ושמאלה, מחפשת מסתור ולא היה. מהיכן צצה? אולי ירדה מאוטובוס? למה שתרד כאן, מה איבדה כאן, בשומקום הזה, בכביש באר שבע – להבים?…

פתח לה את הדלת והציע שתכנס.
נכנסה והיא רטובה לגמרי. הוא הסיט לעברה את קופסת-הטישואים [שנגמרה מהר], חושב מה עוד הוא יכול לעשות בשבילה. בתא המטען, בתיק-חדר-הכוח, הייתה לו מגבת, אך הוא חשש שריח הזיעה יגעיל אותה…ומה היא תחשוב עליו?… ובכלל, היא עלולה לפרש לא-נכון את יציאתו לכיוון תא המטען…
היא ניסתה להסתדר. העבירה עשר אצבעות, כמסרק, בתלתליה, מסיטה את ראשה כדי להיכנס לזווית-הראיה של המראה. היא הבחינה בזרזיפים שחורים, שנזלו משחור-עיניה, ונאלצה להסירם עם אצבעותיה, ואותן לנגב בבד-החצאית שלה.
הוא נאלם-דום והיא חייכה במבוכה ולא הפסיקה להודות…
הגשם לא נרגע. הרוחות התחזקו, והניעו קלות את המכונית. לאורם של הברקים ראה את פניה. יפה! עיני-שקד גדולות, שפתיים מעוצבות. הבהובים חושפים, מעוררי פנטזיות.
החימום היה בעוצמה המכסימלית, ולמרות זאת היא המשיכה לרעוד. הוא נזכר שבמושב האחורי יש לו חולצה, שהניח כדי לקחת אותה לעבודה, למקרה הצורך. הציע לה והסביר, בחיוך, שהחולצה נקיה, ושאין לה מה לחשוש.
היא לא חשבה פעמיים ופנתה לאחור. החצאית הרטובה הייתה דבוקה לגופה, מבליטה את תפיחות-ישבנה, מבליטה את קווי-המתאר של תחתוניה.
היא מצאה את חולצתו, שבה והתמקמה על כסאה והחלה לפתוח את קפלי-החולצה ואת כפתוריה. כאילו חשה את מבטו, הפנתה את ראשה אליו, חייכה ואמרה שהיא מתנצלת על שהיא מביכה אותו. כשהייתה מוכנה, בקשה שיסיט מבטו.
ניסתה להוריד את חולצתה ולא הצליחה, דבוקה לגוף… "אין ברירה" היא אמרה, "תהיה חייב לעזור".
עזר לה. נחשפה חזייה אדומה, מרופטת קצת, מרוב שימוש. הפנתה אליו את גבה וקרבה אותו אליו. הבין ופתח את סוגרי החזיה. היא מהרה וחליקה את ראשה וגווה אל תוך החולצה, מסדרת אותה ומשחררת את ההצמדות של החולצה לשדיה.
לא יודעת איך להודות לך!
הוא הציע שייקח אותה הביתה אך היא אמרה שלא יגזים כי כיוון הנסיעה שלו הפוך. "מקרה חירום" הוא חייך, "זה בסדר".
חזרו לבאר שבע, לשיכון ד'. הבית שבו היא גרה היה בית-רכבת, עלוב ומוזנח, חשוך כמעט לגמרי.
"כאן את גרה?"
"אני שומרת על דירה. הבעלים עברו לחולון והיא טרם הושכרה. לסטודנטים.
היא הזמינה אותו להיכנס "לעלות לקפה" אך הוא סרב בנימוס, ואמר שבטח אצלו בבית כבר מודאגים.
"אז תתקשר ותעלה, או…תעלה ותתקשר". הודה לה על ההזמנה ודחה אותה שוב, והיא הודתה לו כפל-כפליים.
כשהגיע לחניון-ביתו כבר חדל הגשם. נכנס הביתה. מירי, בתו, ישבה עם חברות בסלון.
"אני רטוב וקפוא וחייב להתקלח. תני קפיצה לאוטו והכניסי את כל הדברים שלי", ביקש.
מירי, בפרצוף מתלונן, טסה לאוטו, אספה את תכולת הספסל האחורי, חזרה וזרקה, בהתרסה, את הערמה על הרצפה, ליד הדלת.
זה לקח שתיים או שלש דקות עד שמבטי כל הבנות רותקו לעבר ערמת-הבגדים, שבצמרתה בלטה חזייה אדומה, קצת מרופטת…