עבודת-הבורא
שנים רבות, רבות, רבות,
השכמתם
ופניתם לעבודת-הבורא.
ומה היה טיבה?
אצלו זה היה מוקדם יותר,
השמש טרם זרחה,
ואצלה, קצת יותר מאוחר, כי,
אצלה, זה הסתיים יותר מאוחר.
שני מעגלי-חיי-יום,
ברובם מקבילים וחלקם לעצמם,
לבריאת-עולמם.
פניתם לעבודת-הבורא,
מלאכת-הקיום שלנו,
הנבטת-משפחה-חדשה.
הרחק מהאדמה השרופה ומעצי-האשוח,
שתלתם דף-חדש, ממוגן בשיחי-צבר,
מתייקים זיכרונות,
מעלים לבוידם את ספרי-ההיסטוריה,
ומעל מרחבי-האפר, מעל אגמי-הדמעות,
פיזרתם חמרה, קומפוסט ואבקת-חיים.
זו הייתה עבודת-הבורא.
שנים רבות, רבות, רבות,
אני משכים, באין-אור,
ופונה לעבודת-הבורא.
ומה הוא טיבה?
בכל בוקר אני שולח את חיישני-ידי
וממשש את מצבו של העולם,
פנימה וחוצה,
ואז אני יוצא אליו, בלב-פתוח,
אל הלא-נודע, שיוליכוני רגלי.
ומה טיבה של הדרך הזאת?
טיבה – היותה. דרך-פעולתה,
המניעה את מערכות-גופי,
והן, בקסם-הווייתן, בתנאי-בריאתן,
מפעילות האחת את רעותה,
וכולן אותי, והן אני ואני הן,
ממלאות אותי מילים ומשפטים,
נחל איתן, שוצף וגועש.
יום-אחר-יום אני משכים, באין-אור,
ופונה לעבודת-הבורא,
עד שנפתחים שערי-שמים,
עד שקול, ישן-חדש, שב ומדבר אלי,
כדרכו, הברוכה, בעת הזאת,
מכוון אותי, גוף ונפש,
אל מילות-גשמיו, אל גשמי-מילותיו.
ברוך אתה,
בורא היצירה.
חולון, ינואר 2020
One Comment
בהערכה ובהוקרה