הרהורים שמאלניים

שמאל מדליק, צפונבוני, הכי גנוב,
שמאל – very very small, עלוב!

אני מספיק מבוגר כדי לזכור שהשמאל הישראלי תמיד היה "לא גדול". מפא"י, ובוודאי אחדות-העבודה, היו יותר מרכז, נניח, אולי, גוש סוציאל-דמוקרטי.
הגוש הזה שלט, שמן, כהה ובעט. התפוצצו פרשיות שחיתות, התואר "מפא"יניק" הפך שם נרדף לעסקן פוליטי דרג ז', דואג לאנ"ש ומתמחה בפיתוח ביורוקרטיה ובבחישת תה. וכמובן, מלחמת יום הכיפורים, תוצאותיה ומשמעויותיהן.
המהפך היה כואב אך טבעי. העם היה צריך להעניש. בגין עשה זאת. הוא התחיל, גם שמיר ונתניהו הגדיל עשות – הם קבעו אקסיומה שכל מה שמשמאל לליכוד הוא שמאל. שקר? נכון. אבל השיטה שאצלנו עובדת היא לחזור על השקר שוב ושוב.
למפלגת העבודה, עקרונית, היה סיכוי להתאושש. ע"י חידוד ההגדרות, ע"י הצמדות לאמת, ע"י יצירת אג'נדה עדכנית המתבססת על דרכי האבות-המייסדים. ההיסטוריה שלה, עקרונית, מופלאה. נבראה כאן מדינה…מפלגתו של בן גוריון, גדול המנהיגים.
הבידול היה צריך לפנות ימינה ושמאלה. כן, צריך היה להיות ברור מדוע, אם מרץ היא שמאל, העבודה היא מרכז, ואיך זה בא לידי ביטוי. הצטרפות לממשלה ימנית היא בדיוק הפעולה ההפוכה.
התקוה הרימה ראש עם הבחרה של יחימוביץ' ליו"ר. מהר מאד, מתוך אותו יצר התאבדות, מתוך הרצון הילדותי ללכת בלי ולהרגיש עם, המפלגה הקיאה את יחימוביץ', עשתה סלטה ימינה, סלטה שמאלה…והופ – צנח גבאי…
מפלגה מתאבדת.
ולידה, על עמוד תליה סמוך, מרץ. מי יכול להסביר מה הקשר בין עקרונות מרץ לכל מה שמייצג הקפיטליסט, הזגזגן, השרלטן – ברק. ונניח בצד את העניין האישי – היכן נפגשות האידיאולוגיות של ברק וגולן עם אלה של הורוביץ, גילאון ופרג', שלא לדבר על שולמית אלוני ויוסי שריד, אללה ירחמם.
קשקוש בלבוש.
עשרה אחוזים מכלל המצביעים, הנחשבים בישראל שמאל, לחלקם אידיאולוגיה סדורה, מבצעים חרקירי פומבי, כדי לעבור מטמורפוזה ולהפוך למיקרושמאל, שתוצאתו היא מסירת המדינה לקואליציה הימנית של ביבי-פרץ-סמוטריץ'-ליצמן-דרעי.
פני השמאל תמימות כפניו של הורוביץ, ערמומיות ומנומשות כפני שפיר, חסרות אמינות כפניו הזחוחות של ברק.
ולכן, אולי, צריך לקחת נשימה עמוקה, לעצום עין בלתי-מכוונת, ולתת גיבוי מלא למפלגה החברתית של מדינת ישראל, מפלגת פרץ, אבוקסיס ושמולי.

שמאל מדליק, צפונבוני, הכי גנוב,
שמאל – very very small, עלוב!