צ'ופצ'יק

היו נפגשים מידי יום, לעיתים יותר מפעם ביום. במשך שנים.
המפגש הקבוע היה בבוקר, ארוחת בוקר משותפת, תפריט כמעט קבוע. לא פעם שב והגיע באותו היום. או כדי לטעום מרק-עוף חלומי, שהכינה "בשארית כוחותיה", או לטפל בטלוויזיה ש"התחרבשה", או למצוא פריט שנעלם, שלא נעלם…סיבות ונסיבות שכאלה. במשך שנים.
והיו ימים שעלה הצורך לחלץ אותה מירכתי-היאוש, מתהומות-הכאב. בימים אלה, בחלקם, לעיתים, הוא היה מתחבר ל"יוטיוב" וללא הודעה מוקדמת היו בוקעים, לפתע, תחילה בווליום נמוך, צלילי שיר אהוב, באידיש, כמו למשל, "העיירה שלי, בלז" [מיין שטעטעלע בעלז], לעיתים בביצוע חדש, יחסית, של דודו פישר [היא הייתה זוקפת את אזניה, מתרכזת לרגע, במאמץ, ושואלת בלחישה: "דודו פישר?"], ולעיתים בביצוע ישן, מוכר יותר, ביצוע ב"ניחוח של בית", של מוישה אוישר, או בן-ציון ויטלר.
כשהושמעו השירים האלה, היא הייתה יותר נינוחה, אך, מצד שני, דרוכה ומרוכזת. היא כאבה את התאדותם של שפת-האידיש והשירים באידיש, מהרדיו והטלוויזיה. היא ראתה זאת כפעולה עוינת, כקנוניה, אפילו אישית, בבחינת מישהו פועל כנגדה, כנגד מה שיעשה לה טוב.
הפרק המוסיקאלי הזה לא היה נמשך זמן רב. היכולת שלה להתרכז, להתמקד, להקשיב ולהתמסר להנאה, הייתה מוגבלת. היא נהגה להסביר [תמיד הסבירה!], ש"אין לה כל הזמן שבעולם"…וש"המשימות ממתינות לה", ועל כן השירים יכולים לחכות.
עם הזמן, גדל מספר "הימים הקשים", והוא גיוון-שילב גם שירים ברוסית, בעיקר שירים שהיו מוכרים לו כ"שירי תנועות הנוער". היא הכירה את כולם, ידעה לזמזם את כולם, זכרה טקסטים ברוסית…מה שהלך ודעך, ככל שחלפו הימים.
והיה שיר אחד… בימים הטובים שלה, לפני שנים, היא שרה לו את השיר לעיתים תכופות. שיר עם שם מצחיק – צ'ופצ'יק.
מה הוא ידע על ה"צ'ופצ'יק" הזה, פרט לכך שאהב מאד לשמוע אותו? הוא ידע שזו מילת סלנג, מילה שפרושה "משהו קטן" או "קצה של משהו"…לימים הביאה שלישיית הגשש החיוור את המערכון "הצ'ופצ'יק של הקומקום", שכתב דן אלמגור.
אבל, ה"צ'ופצ'יק" שלה, ברוסית, צריך להיות, למעשה, צ'ובצ'יק. זהו היה שיר על בלורית, בלורית של עלם-חמודות, צעיר פוחז, שבלוריתו הייתה הסמל לצעירותו, סמל ל"קוליות" שלו, לנועזות – אפילו מול שלטון מדכא, שאולי, חלילה, עוד "יאפסן" אותו בסיביר, האיומה.
הייתכן שבתת-ההכרה, ראתה את דמות בעלה, בין מילות השיר? לעולם לא נדע.
כששכבה במוסד שיקומי, בחודש האחרון לחייה, באחד הימים, הוא השמיע לה את השיר על "צ'ופצ'יק", בבחינת – "נלך על בטוח", שיר שבוודאי ירומם את רוחה.
היא שמה את כף ידה על כף ידו, העבירה ליטוף רך, קליל, מרחף, חפוז. "תודה, מותק, תודה", היא לחשה, "אבל לא צריך…אני מאד עייפה…אני…".
בכל פעם, בחלוף הזמן, כשהוא מקרין לעצמו, בראשו, את זיכרונותיו ממנה, מוסיקת-הרקע היא תמיד הביצוע האל-מותי של שפובלוב, ל"צ'ופצ'יק".