קרדיט צילום: אתר ויקיפדיה

יאללה, אליפות אירופה!

בהנחה שאני לא מנחס את נבחרת העתודה של ישראל, בכדורסל, ערב משחק חצי-הגמר מול צרפת, אני מאחל ומייחל לזכייה שניה, ברציפות, של הנבחרת באליפות אירופה. למה לא?!

תמיד, כשזה קורה, כשאנו על סף…, כשאיזושהי נבחרת נוער\קדטים עושה טורניר טוב, תמיד עולה בסביבתי השאלה: אז מה קורה אחר כך, מדוע נבחרת הבוגרים, באותו ענף, איננה מועמדת לאותו תואר? ולהלן התייחסותי לשאלה:

1. ראשית, חובה לברך ולפרגן להישג, אפילו אם נפסיד במוצ"ש. זהו בבחינת נס ספורטיבי שאצלנו, במדינת החלטורה והבלוף [המינון משתנה בין אגודה לאגודה] עדיין גדלים, עדיין ניתן ללקט לנבחרת 12-15 שחקנים ברמה גבוהה. התופעה מוכרת: בביה"ס לכדורסל מתעסקים בלהרוויח כסף ופחות בספורט, המאמנים הכי פחות מקצועיים עובדים עם הספורטאים הצעירים, מתקני האימון ברמה ירודה…כך היה והווה וכנראה יהיה.
2. כל המתמצא בתורת האימון ובמדעי הספורט, יודע, גם בארץ, שהספורטאי הממוצע מגיע להרמוניה מקצועית, לסינכרון המיטבי בין היכולת הפיזיולוגית לבין היכולת המנטלית, החל מגיל 23-25, פלוס מינוס. לא לפני!
בעולם הספורטיבי הנאור אין האצה של התהליך ובצדק. למאמנים, למועדונים, לנבחרות הלאומיות המסלול ברור. השחקן צריך לקבל-לקבל- לקבל עד טווח הגיל הנ"ל, ואז, רק אז, תבוא ציפייה ממנו – לתת-לתת-לתת. המקצוענים נגד ק י צ ו רי  ד ר ך !
בישראל, "בירת הספורט העולמי", אין זמן. כולם רוצים הישגים כאן ועכשיו, בכל מחיר…בעיקר אם הם ישדרגו את מחיר החוזה…
לכן, אני מציע לכולנו, כתרגיל, לסמן כמה כדורסלנים מכל נבחרת, ולבדוק היכן כל אחד מהם ימצא, מבחינת המעמד המקצועי, בעוד 4 שנים.

3. מעניין לעניין, באותו עניין. אחת ממעלותיה של נבחרתנו היא, כך צפינו, טקטיקת "שמירת הלחץ", המשבשת את תכנית המשחק של הקבוצות האחרות, ומביאה לנו נצחונות.
בעולם הנאור, אין משקיעים באימונים טקטייים, באמצעים טקטיים, בגילאים הצעירים, ומנצלים כל דקת-אימון לשיפור המיומנויות האישיות. המאמנים האחרים, ברוב חולשתם,
ב ו נ י ם שחקנים, מכוונים לנבחרות הבוגרות. ואצלנו…שיתפזר עשן זיקוקי-הדינור וענני הקונפטי, ישחקו מרבית מצוייני הנבחרת הזאת בליגה השניה והשלישית…