פגישה באיסטנבול

איני יודע למה, אולי לא הקשבתי, אולי לא שמתי לב, אבל רק כשהמטוס של טורקישאייר עמד לנחות באיסטנבול ושמעתי את הודעת הטייס, רק אז הבנתי או קלטתי, שזו איננה טיסה ישירה למומביי, ושיהיו לנו קצת יותר מארבע שעות של חניית ביניים אצל התורכים.

אשתי נעצה בי מבט מרסק כשכינסתי את כולם לוועידה משפחתית ועדכנתי אותם. אחר כך סיכמנו שנחלק את הזמן לשניים, כשבחלק הראשון אני נשאר עם הילדים והיא תצא לסיבוב בחנויות הדיוטי-פרי, ובחלק השני היא תהיה עם הילדים, ואני, אני אעשה מה שאמצא לנכון, אם אמצא…

החלק הראשון, סיבוב הקניות, הסתיים בשלב כלשהו, כמובן באיחור, עם שובה של הגברת, עמוסת "שלל". אני, למרות שלא חדלתי לרגע לחשוב מה אעשה בזמן שיתפנה לי, לא הגעתי להחלטה כלשהיא. הוצאתי מתיק-הצד ספר קריאה, חוברת תשבצים, משקפי-קריאה, עט, אוזניות ומטען לסלולארי, ארזתי הכל בשקית, והתחלתי לחפש פינה שקטה, לשבת  ו "להרוג את הזמן".

בסופו של דבר, בלית ברירה, בגלל הצורך בחיבור לחשמל, התיישבתי בשולחן הכי צדדי ב"מקדונלדס" והתחברתי לשקע הקרוב. פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא, כלומר, ניסיתי לקרוא, עד אשר הבנתי שאני סתם בוהה במילים… ועברתי לתשבץ. באיזשהו שלב, בעודי תקוע על הגדרה שפתרונה ממש עמד לי על קצה הלשון, שמעתי מאחוריי את הקול שלה, שאמר לי: "אם תרשה לי, אני פותרת לך את כל התשבץ בשנייה…".

ברור שזיהיתי אותה מיד. היא סיימה ללמוד בתיכון לפני שלוש שנים, אולי ארבע. אני לימדתי אותה אזרחות עד סוף י"א, כי, כידוע, זה המקסימום שמוקצה למקצוע ה"לא חשוב" הזה. אני זוכר, כאילו היה זה אתמול, איך היא נאבקה בי כדי שאעלה לה את ציון המגן, בטענה שהייתה מפתיעה בכנותה, שספק אם היא תוכל להשיג ציון טוב בבחינה החיצונית. "בלי 'מגן' גבוה המצב שלי יהיה קריטי… וזה יהיה 'עליך!'", היא אמרה אז.

עוד לפני שהזמנתי אותה, היא התיישבה מולי והתחילה "לראיין" אותי על קורותיי מאז שסיימה את לימודיה, ואני "קישקשתי" לה כל מיני תשובות מתחמקות, לא מחייבות, למעט העובדה שמשפחתי ואני בדרך להודו. אחר כך, כאילו טרם רוקנה את מחסניית-המילים, היא עברה לספר לי את קורותיה בהודו, על נסיעתה הראשונה, מה היה מסלול הנדודים שלה ומה היו המקומות שהיוו מבחינתה את גולת-הכותרת. לבקשתה גם אני סיפרתי לה בקצרה היכן הייתי, לאן טיילתי, מה עשיתי, והיכן סבלתי יותר, אז, בגיחה הראשונה שלי להודו, לפני כשבע שנים. הערתי שבהווה, אבל גם קודם, מסלולי הטיולים בהודו לצעירים, שונים לחלוטין ממסלול המבוגרים, שבאופן טבעי בחרנו אז וגם הפעם. היא כאילו סיכמה באומרה ש"לא משנה, מבוגרים, צעירים… הודו זו הודו… מי שאוהב – אוהב, ומי שפחות, סובל, וספק אם יחזור. אצלי, אם אתה שואל, הסיפור הוא די מורכב…". לא שאלתי.

אחרי שתיקה קצרה היא שאלה אותי אם אני זוכר, כי לא הזכרתי את זה, את "התקרית". "איזו תקרית?" שאלתי, והיא הזכירה את האירוע ההוא, באמצע כיתה י',  כשהיא נתפסה, חצי עירומה, עם עובד תחזוקה, ממלא מקום זמני, באולם הספורט. הכעס עליה היה גדול, והיא כבר קיבלה מכתב להורים, שבתום שנת-הלימודים השוטפת היא לא תמשיך, תעזוב, לא לפני שתעבור שימוע על ידי המועצה הפדגוגית הבית-ספרית.

"ושם, בישיבת המועצה הפדגוגית, שהיית אחד מחבריה, אתה היחיד שנתת לי יחס חם, ככזה שזוכר ומבין שעדיין הייתי בסך הכל ילדה…". נזכרתי. הדרך שבחרתי הייתה לשאול אותה את השאלות הנכונות, שהובילו אותה למתן התשובות המתאימות. אז גם היא הצליחה להביא את עצמה לווידוי נוסף על מה שבאמת קרה, למעשה לא קרה, עם אותו עובד תחזוקה. על זה שהייתה לה מטרה לגרום לו להדליף לה את שאלון המבחן באלגברה, כמו שהוא התרברב והבטיח, מבחן שסיכוייה להצליח בו בדרך הישר היו אפסיים.

"אתה נלחמת עלי ממש כאילו הייתי הבת שלך, והצלחת לא רק להשאיר אותי בבית-הספר, אלא גם להוביל להחלטה שכל ה"תקרית" הזאת תישאר חסויה ולא תדווח לאף גורם!…

זוכר את זה או שזה רק אצלי זה חקוק בראש ובלב לעולמי-עולמים?"

קצת נבוך, אמרתי לה שהלוואי וזה היה המקרה היחיד… ושהתקריות, הדיונים בוועדה על החומרים שסיפקו התלמידים, אגב – "חומרים" תרתי-משמע, היו כה רבים…, "אבל עכשיו, כשאת מספרת לי את פרטי המקרה ההוא, אני אכן נזכר בו, ואומר לך את האמת, פשוט הלכתי עם המצפון שלי, חשבתי… לא, חשתי שבוועדה העוינת הזאת, שמרבית החלטותיה מסוכמות מראש, מישהו חייב לסנגר עליך, מישהו שיקשיב לך באוזניים פתוחות… ריבונו של עולם אמרתי בליבי, ואחר-כך גם לחברי הוועדה, מדובר בילדה בת שש-עשרה!…"

היא עטפה את כף ידי בכפות ידיה העדינות והמטופחות. "אבל זה לא היה רק זה. אולי ידעת, אולי תצליח להיזכר, אבל בכל תקופת התיכון, אתה היית המורה המרכזי בחיי, האיש המרכזי. למעשה אתה היית, אלוהים יודע למה, המלאך השומר שלי!"

חייכתי ואמרתי שאני באמת שמח לשמוע את זה, כי מהצד שלי, מה שאני זוכר יותר הוא, שלהרבה תלמידים מהכיתות שבהן לימדתי, נגיד הרוב, דווקא הייתי סוג של יעד להפרעות, "שיגועים" קראתם לזה… ועוד הוספתי ואמרתי, שהתסכול הגדול שלי היה שידעתי שבכל כיתה יש רוב מוביל, שיודע לזהות מורה "חסר-קשיחות", שהוא חביב ועדין, יעד ל"הוצאת הנשמה", שלא לדבר על "אי-האהבה", בלשון המעטה, ללימודי מקצוע האזרחות…

קצת שתקנו, אחר-כך הלכתי לדלפק וקניתי לי אספרסו כפול, ולה קוקטייל אננס ופירות יער, כמו שהיא ביקשה. "שמת לב לקופאית, איזו יפיפייה?" היא שאלה אותי, ואני השבתי שכל עוד היא יושבת מולי המוח שלי לא רואה שום יפיפייה אחרת… היא צחקה בקול.

אמרתי לה שזה לא שיגרתי שאישה מעירה על יופייה, או בכלל לנראותה של אישה אחרת, ושהערתה די הפתיעה אותי. "ואם אתה היית אומר את זה… אז זה היה נורמלי, נכון?" לקחתי את הזמן כדי לבחור את המילים הנכונות. "אני מדבר על הרוב הממוצע, על הבנאלייה,  לפחות זה מה שאני מכיר וחווה".

היא שתקה, אפשר היה לראות שהמוח שלה נמצא בפעילות, מחשב דרך, ואז היא סיפרה לי שמיד אחרי הבגרויות היא הוציאה פטור מהשירות הצבאי, מסיבות שאולי בהמשך תפרט אותן, קנתה כרטיס לכיוון אחד וטסה להודו. בסבב הראשון היא נשארה שם כשנה, הולכת ומתאהבת במדינה הזאת, בתושביה, בתייריה… בעיקר במה שקוראים ה"ווייב", זה שהמקום מייצר ומציע. שאלתי אז למה חזרה אחרי שנה.

"כמו אז, בבית הספר, אתה עדיין שואל את השאלות הנכונות…", והשתתקה לדקה-שתיים.

"הייתי אז בפרשת דרכים, בסערת רגשות שכמותה לא ידעתי מעולם. הייתי חייבת להתנתק, גם ניתוק פיזי, אחרת… לא יודעת מה היה קורה לי".

בלחש, ברוך המאפיין את דרך הדיבור שלי, אמרתי שאני מעז לנחש שמדובר בעניינים שבינו לבינה. היא נעצה בי מבט מיוחד, כאילו שלחה כבלים שחיברו את העיניים של שנינו, העלתה חיוך ואמרה: "ולמה שלא יהיו אלה עניינים שבינה לבינה?…"

ולמה הייתה לי ההרגשה שזה מה שאשמע ממנה? אולי כי בתוך-תוכי רציתי לשמוע ממנה אמירה שכזאת?… בכל מקרה, ככל שזה היה בשליטתי, על פניי לא ניכרה כל הפתעה או הבעה דומה אחרת.

"נבהלת?" היא שאלה. 

"נבהלתי?… למה שאבהל?… אני בהחלט מודע לאפשרות הזאת, של מערכת יחסית חד-מינית, אפילו יותר ממודע… השאלה שכרגע מטרידה אותי, טוב, לא מטרידה, אולי – מעניינת אותי, היא האם מה שאמרת, מה ששאלת, האם זו שאלה תיאורטית או… תיאור מצב?"

היא חייכה, נעצה בי מבט חמוד שכזה, שובב, ושאלה: "ואם זה נכון? ואם זה באמת תיאור המצב? מה זה אומר מבחינתך?"

ניסיתי להיות הכי "קול" שאפשר, למרות שבתוכי… סערה גדולה. לקחתי אוויר ואמרתי לה שאין לי עוד הרבה זמן, אבל בהחלט אשמח לשמוע על הזוגיות שלה, הנשית, אם הבנתי נכון.

"פגשתי אותה ב"גסטהאוז" הראשון שלי, כשהייתי עדיין קצת אבודה, וגם היא. שאלתי אותה מה אוכלים והיא לא ידעה, והיא שאלה מתי הגעתי והשבתי שאתמול, וכך עשינו ביחד את צעדינו הראשונים בארץ המיוחדת, הנפלאה הזאת. בהתחלה הקדשנו את זמננו ללימוד ולהכרת המקום, האנשים. למחרת, בארוחת הערב, שני חתיכים מבאר שבע ניסו להתחיל איתנו, וזה תמיד מתחיל, כך למדנו, בהצעה מפתה ל"חומרים משובחים" על חשבונם.

זה היה כל-כך ברור ששתינו לא היינו בעניין, עד שממש, כמו שתי רובוטיות, הלכנו לחדר שלה, הגדול יותר, ואיך שהדלת נסגרה מאחורינו נצמדנו זו לזו… ואחר כך כל השאר… לא ניכנס לפרטים… ועכשיו, כשאני נזכרת בזה ומספרת לך, אני בהלם מאיפה ידענו מה לעשות האחת עם השנייה…

האהבה שאהבתי אותה פרצה כל גבול, עלתה וגאתה, עד שהגיעה למצבים אבסורדיים, למשל, שלא יכולתי אפילו רק לראות אותה משוחחת עם מישהו או מישהי אחרת. רציתי אותה רק בשבילי, ולא הייתי מוכנה להשאיר ולו פיסה אחת קטנה לאחרים. אפילו שיחה שארכה יותר מחמש דקות עם אימא שלה הביאה לי את הקריזה…

מצב כזה, אין סיכוי שייגמר בטוב. יום אחד כשהתכוננו לחגוג את "יום השנה לאחדותנו", היא נעלמה לי לאיזו שעה, וכששבה היא הסבירה שפגשה אחד מהכיתה שלה בתיכון, והסתובבה איתו עד שהתמקם והסתדר. אלא שאני כבר הייתי מחורפנת לגמרי, ובשלב מסוים 'העפתי' לה סטירת-לחי. היא, עדיין בהלם מתגובתי, תפסה את השרפרף שלידה ורצתה להתנפל עלי, אלא שאני הייתי חזקה ממנה ו… למה שאכנס לפרטים… התוצאה לא הייתה נעימה.

ואז היא ברחה לי ליעד לא ידוע, ואז הפכתי את העולם כדי למצוא אותה, וכשלא מצאתי, ממש בלי לחשוב יותר מידי, טסתי הביתה. עדיף להתאבל בבית".

שאלתי אותה האם, בחלוף הזמן, הן חידשו את הקשר ו\או את הזוגיות, או שהיא התחילה בזוגיות חדשה. היא סיפרה לי שממש לא מזמן חזרה לארץ, אחרי כחצי שנה נוספת של חיפושים אחרי בת זוגה, ההיא, אך ללא הצלחה. בארץ היא "קברה את עצמה" במתחם של "תנו לחיות לחיות" בתל אביב, עד שקיבלה טלפון מאחת בשם יהב, שאותה הן הכירו באחת הנסיעות באוטובוס מדרמסאלה למנאלי… והנהג המטורף נסע על 150 קמ"ש… והן היו לגמרי היסטריות, ואז פשוט התחבקו, שלושתן, מתפללות שיקרה נס ומנאלי "תגיע מהר. כשהגיעו נפרדו בנשיקות והחליפו מספרי טלפון.

"וזהו, עכשיו אני נוסעת אליה, אל יהב".

הצצתי בשעון, עשר דקות לשעת-המפגש שקבעתי עם המשפחה. היא אמרה שדיברנו רק עליה בשעה וחצי האחרונות. "ומה אתך? איך אתה? בעצם, מי אתה חוץ ממה שהיית עבורי בבית-הספר?"

השבתי לה שהכי טוב, נוכח מצוקת הזמן, שאעשה לה סיור מודרך קצר בגלריית התמונות שלי בסלולארי. "אז אקדים ואומר שהחיים שאני חי הם רבי סערות ותפניות. הנה, זאת רעייתי הנוכחית, התחתנו באותו קיץ שבתחילתו את סיימת את לימודייך… לשנינו זה "סיבוב שני", כן… לשנינו היה לא טוב, ושנינו המשכנו לחפש… וזאת עננה, הגדולה, היא הבת שלה מנישואיה הקודמים, נכון, יפיפייה… וזה סהר, הוא צעיר מעננה בחצי שנה, הוא הבן שלי… לא רואים? לא דומה לי? אוי ואבוי… וזה גד, גדי הקטן בן השנה, הילד המשותף שלנו. וזהו, אלה חיי עד כה.

"מה זהו? ארבע תמונות?… זהו אלבום-החיים שלך?"…

תחילה היססתי, ולבסוף אמרתי לעצמי שאולי דווקא עכשיו, זאת הזדמנות בשבילי להתחבר עם המציאות, כשאני ניצב מול אישה צעירה, לכאורה זרה, אבל הביחד הזה שלנו בשדה התעופה באיסטנבול, הקרין לי את האינטימיות הנדרשת.

"חכי רגע, אני מחפש את התמונה… כן, הנה… לחתיך הזה שבתמונה קוראים אדם, והוא בן זוגי הסמוי, לעת-עתה, והוא האהבה הגדולה בחיי…".