סוללים דרך חדשה

יצאו לפנסיה, הוא וגם היא. היא הייתה מסודרת ומאורגנת ברצף של חוגים וסדנאות, ללא רגע דל, כרוצה לכבוש כל פיסת עיסוק או ריגוש כמה שיותר מהר. בהתחלה היא עדכנה אותו על כל בחירה שלה, כל פעילות נוספת, אך כששמה-לב שהוא אדיש לכל דיווחיה, למה נרשמה ולאן היא הולכת, היא פשוט הכינה לו רשימה וזהו. הוא היה מרוצה מהסידור הזה. מבול הפעילויות הזה שלה היה לו לזרה. מבחינתו כל מה שרצה הוא לשבת על כיסא-הנוח במרפסת, עם כוס קפה וכמה ביסקוויטים, או עם צלוחית-פירות, או עם כוסית-גלידה, שהרדיו ינגן שירים עבריים בין מהדורת-חדשות אחת לזו שאחריה… וזה הכול. לא רצה מטרות, לא יעדים, לא פעילויות – כלום. במשך כל השנים במעגל העבודה זה היה החלום שלו. הוא רצה פשוט לשבת ולהביט, להציץ ב"סרט החיים", ללא כרטיס, ללא עלות, לא כדי להעביר ביקורת, לא כדי לתקן, רק לצפות.

ככה כשנה. ואז החלה הפעילות של החברה הממשלתית לדרכים. על-פי השילוט שפוזר כולם ידעו שזה עומד לקרות, ובכל זאת די הופתעו כשהתעוררו בוקר אחד לקולות של עבודות גידור-השטח, ממש קרוב לביתם, שם עומדים לסלול כביש חדש. מהשילוט המקדים ומקריאת העיתונים הם למדו שלא יהיה זה עוד כביש, כבישון… לא. מדובר בכביש בין-עירוני, רחב, וגם מסילת-רכבת תעבור בין נתיביו.

גם באופן כללי, ככולם, ובוודאי באופן אישי, כאופיו, הוא הסתקרן ורצה לראות מקרוב מה מסתתר מאחורי גדר-הפחים המבהיקה שהוצבה שם. מה בדיוק עומדים לעשות, מה קורה מאחורי הקלעים, כדברי השיר ההוא "לאן לאן הולכת את הדרך…". יותר מזה, הוא חש באבריו איזושהי התעוררות, משיכה לחקור, לגלות … להיות בעניינים.

חיכה עד שבת, נעל את נעלי-הטיולים שלו, צעד לאורך הגדר החדשה עד לנקודה שבה עדיין ניתן היה לעקוף אותה, ונכנס אל אזור העבודה. הוא מצא את עצמו, למעשה, ניצב בלב-ליבה של דיונת-החול, אותה דיונה שעמדה שם מאות בשנים, אולי אלפים, ללא כל תזוזה ושינוי, בוודאי ללא "תכניות-עבודה". החליט לחקור את העניין לעומק, תרתי-משמע, והחל לשרך את דרכו במקביל לקו הגדר, הליכה איטית ככל שהתאפשר לו בחול הטובעני, ותחושותיו היו חיוביות. הוא חש שהוא מכניס את עצמו להרפתקה מסתורית,  משהו שבהחלט עורר את חושיו הרדומים,  משהו שהוא מצא בו עניין. וכך המשיך, צעד ועוד צעד, עד לאותה נקודה שבו נראתה הדיונה כמבותרת, ורק שם, בין הבתרים, כשהגיע ממש לשם, הוא ראה סוף-סוף שבין שני חלקיה של הדיונה כבר סלולה דרך, רק מכורכר כבוש. דרוך אך מעודד, ומלא ציפיות, הוא העלה את עצמו על הדרך הסלולה, והחל לצעוד הלאה כדי לראות עד לאן היא מגיעה.

כשהתקרב אל העיקול הפונה לכיוון העיר הסמוכה, עיר-היעד, הוא הבחין בשלט שהוצב כשפניו אליו. מאחר ולא לקח את משקפיו היה ברור לו שעד שלא יגיע ממש אל השלט, הוא לא יידע בבהירות על מה השלט מורה, מה כתוב בו. בהליכה מהירה, למרות שחש עייפות מהמאמץ, התקרב אל השלט, הצליח לראות שמדובר בשלט ישן, משומש, שרב בו המחוק על הכתוב. למעשה, ורק כשהיה ממש מול השלט, יכול היה לקרוא ולהבין את המשפט החלקי הזה בלבד: "…כאן סוף הדרך!"

הוא עצר, התיישב במקום שעמד, על הדרך הכבושה, בעיקר כדי לחשוב, לנסות להבין מה משמעות השלט. הוא ניסה לשחזר בדימיונו את החלק המחוק, ובעיקר לרדת לעומקו של הביטוי "סוף הדרך". למה הם התכוונו, אלה שהעמידו את השלט? האם זו רמיזה, בבחינת התראה? האם אכן זהו סופה של הדרך? ולאיזו דרך הכוונה? שמא מדובר בסוף הדרך שלו? האם הוא, בו המדובר, לעניינו הוצב השלט? או ש… רגע! אבוי! מה זו המחשבה האגואיסטית הזו? האם "סוף הדרך" הוא קצה העולם, סופו! וכל מה שמאחוריו זה… זה כבר עולם אחר?

פנה לאחור ושב לביתו, משתדל לנער מעצמו את המחשבות הטורדניות.

עברו כמה ימים, רובם ימי סוף חורף סגריריים, שגרמו לעצירה ברצף העבודות, לפחות כך הוא פרש את השקט שבקע מכיוון הדיונות, ואת העדר המשאיות הבאות ויוצאות. הוא חשב שזה עיתוי מצוין לשוב לצעוד על הכביש החדש, בדרך החדשה שכמובן טרם נחנכה. עשה זאת, צעד וצעד, הוא לא ידע אם ארכה הדרך ובכמה, הגיע עד כמעט לפני אותו השלט ועצר. רגליו מאנו להתקדם. הוא חש, חשב שאין לו הכלים הדרושים להבנת המצב לאשורו, לרדת לעומקה של המשמעות העולה מההודעה התמימה כביכול על "סוף הדרך".

פנה לאחור ושב לביתו.

בפעם אחרת, זה היה דווקא אחרי השקיעה כי רצה להימלט מהחום הגדול, הוא התקרב הכי קרוב שאי-פעם התקרב אל השלט. בחשיכה שנפלה כבר לא היה ניתן להבחין בכתוב על השלט, אבל אז, כאילו הירח הפנה אליו את פניו, ובמצב הזה הוא הצליח לראות את קווי-המתאר של הדיונה שנחתכה על-ידי הדרך החדשה, וכל הסימנים הראו, שמיד אחרי אותו עיקול מתחילה ירידה תלולה, כמעט אנכית, כאילו מובילה לתהום, לתוהו.

נחרד קמעא, פנה לאחור ושב לביתו.

חלפו עברו חגי תשרי וכתמיד הוא יושב על כסאו במרפסת, וכמנהגו בעת ההיא עשה הכול כדי למנוע מעיניו להתחבר לגדר הפרויקט, ומאזניו להקשיב לשאון המשאיות הנכנסות לאתר ויוצאות בנסיעה אחורנית, תוך השמעת צלילי התראה מעצבנים.

הוא שב ושאל את עצמו מה עליו לעשות על מנת להימלט ממצב-הרוח הזה, ממועקת ההגעה ל "סוף-הדרך"?

שמע ציוץ של ציפור שנחתה על מעקה המרפסת והפנה את ראשו, היה בטוח שיראה נחליאלי שזו עונתו. להפתעתו עמדה על המעקה סנונית, כן, הוא מזהה אותה, סנונית, זו המבשרת את בוא האביב. שאל אותה, בליבו, מה מעשיה כאן, היום, כשהסתיו והחורף הם העומדים בפתח. תהה אך נמלך בדעתו וביטל וגרש את מחשבת השאלה. מה אכפת לי שזו עומדת במרפסת שלי, הוא חשב לעצמו, למה שאחקור את העניין כשאני בכלל בעדו.

ברדיו הצמוד אליו השמיעו את חוה אלברשטיין ששרה את מילותיה של לאה נאור, מתוך תכנית-ילדים שאהב לצפות בה עם ילדיו, כשהיו רכים בשנים: "סוף זה תמיד התחלה \ של משהו אחר \ טוב יותר, רע יותר \ לא יודע מה יותר \ משהו אחר \ סוף זה תמיד התחלה…".

הוא אמר לעצמו שהסנונית והשיר הם סימן, אות, תשובה לשאלות ששאל, ועל-כן, בשמחה רבה, שב והוריד את נעלי-הטיולים מעלית-הגג, נעל אותן ברוב טקס, ויצא אל הדרך, אל הכביש הנסלל בדיונות. שם, היכן שפעם עמד השלט, ניצבה משאית שממנה הורדו מעין ארונות שעל מדפיהם מאות שתילים רכים של פרחים רב-עונתיים.