הביקור של אביצ אצלנו
מעטים יודעים ששמו המלא הוא אברהם-יצחק גוטנזון אבל כולם הכירו אותו וקראו לו אביצ, שזה חיבור של ההתחלות של אברהם ויצחק. מספרים בבדיחות הדעת שלא פעם אחת, כשנקרא לעלות לתורה, השתמשו בשם המקוצר "אביצ בן משה"…
אביצ היה עלם חמודות, גבוה, בנוי לתלפיות, מצחיק, אינטליגנטי, אבל מאלה שלמדו מעצמם, למדו מהחיים אבל לימודים פורמליים לא התאימו להם. הוא צלח בשלום את בי"ס יבנה, היסודי, משם, כמו מרבית בעלי התעודות הבינוניות ומטה, נרשם לבי"ס אורט, ומשם, באמצע כתה י', ברח כל עוד נפשו בו. אחרי שהסתובב כחודש באפס מעשה וספג קיתונות של כעס מהוריו, נרשם ל"אנקורי", בית הספר שהיה עיר המקלט של כל הנפלטים, ואפילו הצליח "לגרד" שלוש בגרויות, תנ"ך, כמובן, ועוד איזה שתיים.
כולנו הכרנו את הביטוי שלו "אני חייב קצת אוויר". למה הכוונה? לדוגמא, אחרי שלושת הבחינות הנ"ל, התיישבה עליו כל המשפחה שיעשה עוד מאמץ קטן וישלים את שאר הבגרויות, והוא השיב ש"אני מבטיח שאעשה אותן…רק אני צריך לקחת קצת אוויר… ואחר כך אשלים…", מה שמעולם לא קרה.
מצד שני הוא היה חייב מקור פרנסה. כמה כבר אפשר לקחת מההורים? הוא ניסה פה, ניסה שם, ולבסוף התחיל לעבוד כגנן. אפילו שמדובר במקצוע שצריך לדעת אותו, הוא הסתדר בכלל לא רע. בגינות העירוניות שקיבל כקבלן משנה, אף אחד לא בדק אותו בציציות, אף אחד לא ירד לפרטי-פרטים. ההם, שם, בעירייה, לא יודעים ולא רוצים לדעת כלום, עם הגנן מוסמך או לא, מקצוען או לא, מה שחשוב להם שחתיכת הדשא הזאת תראה ירוקה ומטופלת, כלומר, השורה התחתונה מה שהתושבים רואים בעיניים. אותו הדבר בערוגות הפרחים ובשיחיות. לגבי הגינות של הבתים הפרטיים, זה היה יותר מסובך. בגינה של וילה כל חצי מטר מרובע זה "פרוייקט", רואים הכל ויש ציפיות גדולות. לכן גם בוילות הראשונות אביצ ממש "אכל אותה", או כמו שאומרים – "הפסיד את התחתונים", הכישלונות חייבו אותו לעקור ולעשות את הכל מחדש, להחליף צנרת, לעקור עצים, שתילים ודשא שלא נקלטו או לא התאימו ונבלו, לקנות הכל פעם נוספת… כשכל המימון הכפול או המשולש יצא בלית ברירה מכיסו. החל מהוילה השישית או השביעית הוא הפסיק להפסיד ובהמשך הרווחים שלו קפצו בעשרות אחוזים.
כשקנה את הטנדר, תוצרת פז'ו, בן שנה, הוא הזמין והתקין שני שלטים, אחד מכל צד, שעליהם נכתב: "אביצ – הגנן שלך [צלצלו ללקוחות מרוצים]". אכן, הלקוחות המליצו ומהר מאד אביצ הגיע למצב שהוא כבר לא נדרש לעבוד בעצמו. תחילה הוא העסיק שלושה פלסטינאים מטייבה, שעשו את כל העבודות לשביעות רצון כולם. אחד מהם, עיסא, הבין בגננות אפילו יותר מאביצ. זה יכול היה להמשך עד היום אלמלא התגברו הפיגועים והסגרים שבעקבותיהם, מה שגרם לאביצ להישאר פעם אחר פעם ללא עובדים. שהוא עצמו יעשה הכל לבד, זו כבר לא הייתה אופצייה, מבחינת אביצ. על כן במקום הפלסטינאים נשכרו ארבעה אריתראים, שזה שם כוללני לכהיי-עור שמוצאת אי-שם באפריקה… ובא לציון גואל…
כשגיל ארבעים צלצל לאביצ מעבר לפינה, כלם לחצו עליו להקים משפחה לפני שיהיה מאוחר, אז הוא הסכים, התחתן עם גילה, שאביה ישב לידו בבית-הכנסת, צ'יק-צ'אק עשו שלושה ילדים ובזה הסתפקו.
יום אחד אביצ תיקן את המזרקה בגינה של משפחת אזולאי, ופתאום יצאה אליו שושי, הגב' אזולאי, שאמרה שהיא עומדת להשתגע, שבחיים היא לא נזקקה למחשב כמו עכשיו, אבל בדחיפות, ובדיוק עכשיו המחשב נתקע לה. נפל עליה חוק מרפי… . אביצ אמר לעצמו, גם לשושי, שמה כבר ההבדל בין מערכת השקיה למחשב? כמו עם מערכת ההשקיה, אני אפרק את המחשב וארכיב אותו מחדש, ו… אלוהים גדול… . אכן אלוהים יצא גדול והמחשב שב לעבוד. שושי גמלה לאביצ בסכום נאה ביותר וגם שאלה אותו למה שלא יעשה את זה יותר, כי היא שומעת הרבה מהאחיות ומהגיסות שלה, שכל פעם יש לאחת מהן בעיה עם המחשב הביתי, ואז צריך לפרק אותו, לקחת באוטו, למצוא חניה, לסחוב עד למעבדה של הטכנאי… ועל כל שטות קטנה לשלם הון תועפות כי מי כבר מבין בעניינים האלה… .
אביצ צחק ואמר לעצמו שאם היא הייתה יודעת את האמת היא לא הייתה מציעה לו דבר כזה, אבל כעבור יומיים היא כבר הפנתה אותו לז'נט גיסתה, שהרמקולים של המחשב שלה הפסיקו לנגן… למחרת קראו לו לשכנים של ז'נט, גם לתקן מחשב, אפילו שבסוף התברר שהמגעים של התקע בשקע היו רופפים, אבל אביצ את שכרו קיבל ובאופן נדיב.
אביצ הגנן היה לאביצ הטכנאי, בלי קשר לעבודות הגינון שהאריתראים עשו בהצלחה. כשסיים לעבוד אצל לאה, שהיא רוחנית כזאת, עושה לאנשים "מפות", היא אמרה לו, שידע, שהידיים שלו קיבלו ברכה, נגעו בהן מהשמיים. הוא חייך במבוכה ומיהר ללכת, מקווה שהעניינים הרוחניים האלה לא יקושרו אליו.
אבל אז בא המקרה שקרה לגילה, אשתו, שעלתה על הסולם עם נעלי-הבית, וכשירדה היא פיספסה את אחד השלבים בסולם, נפלה, לא מגובה רב, אבל תוך שלוש-ארבע שעות הברך שלה התנפחה לממדים של אבטיח קטן. בטלפון אביצ הדריך אותה להוציא מהמקפיא שתי שקיות של ירקות קפואים, עדיף אפונה ושעועית ירוקה, ולשים על הברך, עד שיגיע הביתה בערב ויבדוק מה המצב.
בערב הברך הייתה עדיין נפוחה. אביצ חימם שמן זית, כמו שאימא שלו עשתה, ועיסה לה את הברך עם השמן המחומם. בשפת אימו זה נקרא "דחנה". בתום הטיפול הברך הייתה עדיין נפוכה אבל הטיפול מאד נעם לה, לגילה. בבוקר התברר כי הנפיחות כמעט ונעלמה. גילה אמרה לאביצ שבמוקד הכאב הוא לא נגע כי היא לא הניחה לו, אבל היא זוכרת שהיה שלב שכפות ידייו היו קרובות לברך, משהו כמו חמישה ס"מ מעליה, ואז היא הרגישה גלי חום שממש חוצים את הברך עד לקרקעיתה.
אביצ שמע וחייך, אולי צחק… "תפסיקו לייחס לי תכונות מיוחדות, מאגיות, כאילו אני איזה רופא אליל, בשעה שאני בקושי גנן"… . הוא נתן לעצמו דין וחשבון לגבי מה שעשה, וסיכם ככה לעצמו: קודם קיררנו את המקום הפגיע, אחר-כך עשינו לה דחנה, פעולה שיש לה מוניטין של הצלחה מאות או אלפי שנים… , שלפעמים היא מועילה ולפעמים לא… לעולם אין לדעת… , וזהו. שום דבר מיוחד לא קרה כאן.
כעבור כמה ימים, כשנפגש עם ועד הדיירים של בניין חדש, לשם חתימה על חוזה, אביצ קיבל שיחת-טלפון ונמסר לו שאחד האריתראים נתקל בצינור-מים חבוי, נפל ונחבל קשות בכתפו. אביצ אמר לעצמו שזאת הזדמנות לבחון את העניין הזה עם גלי-החום שיוצאים מכפות הידיים שלו. נסע למקום, משח אותו קלות בנוזל הסיני שנחשב למרפא-כל, חיבר את כפות ידיו אחת לשנייה והציב מעין סוכך מעל הכתף הפגועה. אביצ סיפר שמבחינתו הוא לא הרגיש בכלום. אחרי כמה דקות הנוזל הסיני החל כאילו לבעבע, האריתראי הראה סימני סבל וגנח בקול… ולפתע – שקט. הכתף נראתה יבשה לחלוטין והאריתראי ישן שנת-ישרים… וכשהקיץ לא היה זכר לכאביו.
התברר לאביצ כי, לפחות למראית-עין, יש לו את זה, את היכולת הזאת, לגרום להחלמה או להקלה. משהו לא ברור יוצא מכפות ידיו, גלים סמויים, ש… מה אפשר לומר, משפיעים, עוזרים. אביצ חשב לעצמו שכדאי לו ללמוד את העניין הזה, לקרוא על זה, למצוא מישהו בעל סמכות שיוכל להסביר מה זה, איך זה ולמה דווקא אביצ.
מספרים שהוא הגיע לזקן אחד בירושלים, שנודע גם כמומחה להומאופתיה, שאירח את אביצ בביתו שבוע ימים, ובזמן שהיה שם הרבו לשוחח, אביצ שאל שאלות והזקן שאל אותו בחזרה, וכך עד שאביצ שאל את השאלות ומיד השיב עליהן בעצמו. כששילח אותו הזקן לביתו הוא נתן לאביצ תיק עזרה ראשונה שהיה מלא בבקבוקונים ובמשחות, ובהרבה שקיות עם צמחי-מרפא שונים. רק מעטים נהנו מטיפוליו של אביצ, רק קרובים ומקורבים ומקרי-חרום, והסיבה הייתה שבתום כל טיפול אביצ היה מרוסק ומרוקן, כאילו הוציא כל גרם אנרגיה מתוכו והעניק אותו למטופל.
ואי אפשר לספר על אביצ מבלי להזכיר את הסיורים שלו ברחבי הארץ. מאז ומתמיד הוא השתגע על טיולי ג'יפים. גם כשהיה מחויב לעבוד באופן אישי כדי להתפרנס, ובוודאי כשהגיע למצב שהעבודה תתבצע כך או אחרת גם בלעדיו, הוא יצא לטיול ג'יפים לפחות פעם בכל חודש ולעיתים אף יותר. היה זה שילוב של שני גורמים: האחד, הקשר ההולך ומתהדק של אביצ עם נופי הארץ, והשני, הסיפוק הגדול שלו מלתפעל את הג'יפ או הטנדר ולסחוט ממנו ביצועים מסובכים כמו חציית נחלים, טיפוס על צוקים תלולים וכיצ"ב.
איך שהסתיימו חגי תשרי אביצ החל לתכנן את מסע "קבלת התורה", ככה הוא קרא לטיול שהוא תכנן להר כרכום, בנגב, ההר שלדעת כמה חוקרים הוא הר סיני האמיתי. מעולם הוא לא ירד לפרטי-פרטים כמו בפעם הזאת, ומעולם הוא לא הכין רשימות בסגנון "צריך להכין\צריך לעשות\עשיתי…" וכו'. פחות זה הורגש בבית, אבל החברים הקרובים ראו, הרגישו אצל אביצ התרגשות חריגה.
בדרך כלל לתאריכים ספציפיים אין משמעות אצל אביצ. הספונטניות חוגגת. הפעם הוא קבע שהוא יוצא ב-19 בדצמבר, מתנהל בנינוחות האהובה עליו, ומתרכז במה שעוד יקרה בימים הבאים. הגיע לקראת ערב למצפה רמון והחליט לפנק את עצמו בלילה באכסניה מקומית. למחרת, ב"מצפה" עצמה, צייד את עצמו בפריטי מזון טריים ובפירות יבשים.
כמקובל בכל 20 בדצמבר תנועת ג'יפי-השטח לכיוון כרכום הייתה רבה יותר. כולם, בסופו של דבר יגיעו לחניון שלמרגלות ההר ויתארגנו ללינת-לילה במקום, יספרו אחד לשני על חוויות קודמות ויחליפו ביניהם עצות. בבוקר ה-21 בדצמבר, היום המיוחד, ממש בטרם עלה השחר, החלה תנועה רגלית אל מעלה ההר, הרוב בקבוצות, מעט מאד כבודדים, כיחידים, כמו אביצ.
יש סיפור שאולי גם קרה, שאביצ התקדם עם הג'יפ, בדרך לא-ידועה. עקרונית ידוע שזה בלתי-אפשרי בגלל התוואי הקשה, וגם בגלל שזה בכלל אסור, בעיקר בגלל שדות מוקשים שבדרך… , אבל סיפור כזה אכן מתגלגל ומי שמכיר את אביצ יודע שאצלו הכל אפשרי.
בכל מקרה, היעד המרכזי של מרבית המטיילים ביום הספציפי הזה, ב-21 בדצמבר שהוא היום הקצר בשנה, היה הצפייה בתופעה המרהיבה, אולי האשליה המרהיבה של "הסנה השב לבעור". המראה מרתק. בתאריך הזה בכל שנה, בדיוק בשעה 12:00, קרני השמש זורחות על ההר בזווית מיוחדת ויוצרות סביב אחד הסלעים הילה צהובה-כתומה, הנראית כמו אש בוערת… כאילו הסלע "דולק". התחושה השמיימית הזאת מושכת את המטיילים הסקרנים, חלקם, צריך להגיד את האמת, ממש מאמינים שזוהי אש-אלוהית, אמיתית, ועל כן זה הזמן לשטוח בפני האלוהים בקשה אחת, מיוחדת, קריטית, כשהסיכויים להיענות האלוהים הם גבוהים ביותר.
רגע, זה לא רק המראה, לא, זו גם המוסיקה…שריקת-רוח מסתורית מבעד לסלעי ההר… והכל ביחד נותן את האווירה ואת התפאורה של מעמד הר סיני.
בואו ניתן את השורה התחתונה, המרה: מאז אותו הבוקר, מאז שנראה מתניע את הג'יפ ונעלם, איש לא ראה עוד את אביצ. היה איש ואיננו עוד. יומיים חלפו וכלום לא נעשה כי כזה היה אביצ, נעלם ומגיח כאילו כלום. ביום השלישי גילה ואחותה פתחו תיק במשטרה ובמשרדי החברה של חיליק מגנוס התייצב ללוש, חבר-ילדות של אביצ, העביר כרטיס אשראי ואמר להם ש "אין כאן שאלה של כסף… מה שצריך לעשות תעשו ובלבד שתמצאו אותו. עבר כשבוע, מסוק וכמאה איש הפכו כל אבן, חפשו וחפשו, מהנץ החמה ועד שקיעת השמש, הופעל גם צוות לילה לחפש מדורה או סימנים אחרים ו… כלום.
שבעה ימים אחרי ה-21 בדצמבר, מגנוס אסף בביתו של אביצ את בני המשפחה ואת החברים הקרובים, והודיע כי מבצע החיפושים הרשמי מסתיים למעט, פה ושם, כשיהיו בסביבה, בדיקות נוספות ואיסוף מידע. מגנוס הודיע כי, לאור הנסיבות, הוא מוותר על שכרו והחזיר לללוש את שובר החיוב.
כעבור כשנה התיר בית הדין הרבני של מחוז השרון והמרכז את עגינותה של גילה כדי לאפשר לה להינשא בשנית.
ב-20 בדצמבר, בשנה שאחרי, התכנסו בני המשפחה והחברים למרגלות הר כרכום או הר סיני, תלוי עם מי מדברים, הצטרפו למטיילים שנערכו להעפיל אל ההר למחרת, וקיימו ערב סיפורים ושירה לזכרו של אביצ. הביטוי "בא לביקור" שב וחזר על עצמו, לגבי אביצ, בבחינת "נולד, בא לביקור – ופנה ללכת הלאה".
היה מעניין ומפתיע לשמוע את המשפחה מבית-לחם, שני אחים ונשותיהם, העולים מידי שנה אל ההר. הם סיפרו כי בשעה 12:15, בעוד כולם נפעמים מהמראה, מהאש, הם נשבעים שראו גוף מוזר, מלבן של אש, עולה מתוך "הסנה הבוער" השמיימה. מה פרוש "מלבן של אש"? שאלו מפה ומשם, והאח לבן-השיער והזקן השיב: " כאילו משאית טריילר שנשאבה ממקומה אל השמיים"… ואשתו הוסיפה: "אולי לא טריילר… אולי כאילו מרכבת-אש רתומה לסוסים".
