ר' חיים
רוצה כרטיס ביקור?… לא? לפעמים זה עדיף… לחסוך שאלות ואי-הבנות… לא רוצה? אז תן לי להקריא לך מה שכתוב בכרטיס ביקור שלי, שתבין וגם תוכל לספר לגברת:
"ר' חיים", זה מה שכתוב למעלה, כזה בולט. ואחר כך רשום, תשים לב לחרוזים:
"שירותים מעולים במחיר מוזל
גם לחיים ובעיקר למי ש-ז"ל"
יפה, לא? את זה חיברה לי קליינטית אחת שעשיתי לה גינה קטנה מסביב לקבר של בעלה בחצי מחיר. מה היה כתוב לפני זה? פחות טוב. היה כתוב:
"חיים מטפל גם בקבורה וגם בקברים
וגם באלה שנשארו בחיים"
בטח שאני עובד של החברה קדישא, אבל הקטנתי לחצי משרה כי המשכורת זבל, וכל הזמן הבוס טחן לנו את המוח שמה שאנחנו עושים זה קודם כל מצווה. מצווה? בסדר, שיעשה הוא את המצוות! אני צריך לפרנס עשר נפשות, לאכול ולהתלבש… המצוות, ככה מריומה אשתי אומרת לי תמיד, זה אף פעם לא משביע…
אז אני עובד עד השעה שתיים, עושה את כל מה שנכנס בתוך זמן הזה, לא מתווכח ולא מתנגד לכלום, גם לא לניקיון שירותים. בשתיים אני דופק כרטיס והולך לאכול בבית. אחר כך אני מחליף בגדים וחוזר לכאן כמו בן אדם אחר, כמו ר' חיים, מה שכתוב בכרטיס. שותל צמחים, מטפל בגינות הקטנות סביב הקברים, מחליף נרות נשמה, רוחץ לוחות שיש…הכל. לא אדוני, לא בכל הקברים, רק מי שלוקח אותי לעבודה, אלא מה?! והכסף תמיד ב"קש", ביד ומראש. לא טוב – לא צריך.
אני למדתי לא להיות פראייר של אף אחד. הנה למשל מה שקרה לי עם גברת בשם מונא אטבריאן. היא קבעה איתי ליד הקבר של בעלה, זה היה שבוע לפני הגילוי מצבה. אמרה לי שהיא הרבה בטיסות, שהיא מהנהלת איזה משהו בקהילת יוצאי פרס בלונדון… והיא רוצה ממני בטקס גם חזנות, שיהיה כמו שכתוב בספר, וגם לקשט בכמה ברוש גמדי, וקצת מזה וקצת מההוא. אמרתי לה שאין בעיה וכל ביחד זה חמש מאות. ההיא חטפה שוק ואמרה איך חמש מאות? כולה גינה קטנה וחמש דקות התפילות. אמרתי לה שזה מה שיש. התחננה ובקשה שהתפילות, שזה בכלל מצווה, יהיו בחינם. אמרתי לה שכבר עכשיו התפילות בחינם, והגינון חמש מאות. בסוף סגרנו על ארבע מאות. כשנגמר הטקס ראיתי שכולם הולכים ואותי כאילו שכחו, אז נסעתי עם הווספה וחניתי בקדימה של האוטו שלה. היא כאילו נזכרה, אבל אמרה לי שנתתי פחות שתילים מכל דבר, והפרחים בכלל עוד לא נפתחו… ויש לה רק מאתיים וחמישים בארנק. אמרתי לה בסדר, לקחתי את המאתיים וחמישים, ולמחרת הוצאתי את כל הגינה ושתלתי אצל קליינט אחר.
הבנת אותי? אצלי מילה זה מילה, ומצד שני יש את האנשים האבלים והשבורים והבוכים… אבל אין ברירה – הכסף קודם ביד.
אתה לא תאמין לי, אבל לפעמים אין ברירה וצריך להחזיר כסף. כן, שמעת טוב. יצא לך להכיר את שלוימה הקצב מרסקו א'? לא, הוא מזמן כבר בר-מינן, עשרים שלושים שנה. אבל הסיפור זה בקשר לאשתו, פייגה. כשהיא נפטרה לא מזמן, אולי שנתיים או יותר, באו הבנים לחבר שלי הרצמן, ונתנו לו מאייה על החשבון, שיהיה טקס כמו ממלכתי. כשנכנסו הבנים לזיהוי, רק אני הייתי בפנים, ואחד מהם שאל אותי איפה הרצמן, ועניתי שמאיפה אני יודע, שבקושי רואים אותו. הגדול, שהוא באמת גדול, לקח אותי הצידה ואמר לי: "ר' ייד, הערט מיך אויס! תקשיב טוב, הכסף שלי כבר אצלו… כדאי לכם שהוא יגיע לכאן, אבל מיד!".
אני שכבר מכיר את כל הפוילע שטיקים של כולם פה, בטח ובטח של הרצמן, אמרתי לו שאני מטפל בזה, ויצאתי אל המשרדים. כבר בדרך צלצלתי להרצמן, אחרי הרבה צלצולים הוא ענה לי בלחישה: "ר' חיים, אני באמצע…", ואני הסברתי לו שלפי דברי הגדול של שלוימה ופייגה הוא לא באמצע אלא בסוף… הסבלנות…, "תיקח את עצמך ותטוס על כנפי נשרים לכאן". אם הייתי יודע שהוא עושה חזנות למניין מיוחד בווילה בסביון, הייתי עולה על הווספה שלי ונעלם, אבל הרצמן לא אמר לי כלום, ואחרי רבע שעה תפסו אותי הבנים בצווארון של הקפוטה ואמרו לי: תתחיל ברגע זה ותוביל את ההלוויה, ואת החשבון נעשה בסוף!…
איך זה נגמר? בגלל זה סיפרתי את כל הסיפור הזה. עשיתי את ההלוויה הכי יפה שאפשר והמתנתי בסוף לשכר המצווה. כשכולם עזבו ונשארו רק שני הבנים, הגדול נתן לי חיבוק והניף אותי באוויר, והקטן בדק לי בכל הכיסים, אסף 380 שקלים, מסרו דרישת שלום להרצמן הנבלה והלכו לדרכם.
אז רגע, מה בסוף? אתה רוצה ממני טיפול מקצועי או שבאת סתם לבלבל את המוח? רגע, הלו, מה אתה ישר בורח? בסדר… גם לקשקש קצת בקומקום זה לפעמים בריא… זה לא אותו הדבר אם אתה מדבר עם בן אדם שהוא חי, נכון? רוצה לשתות משהו חם? מה פתאום מזנון? פשוט אני רואה את המשפחה של בינו הטריפוליטאי מתקרבת לקבר. כל שבוע הם פה, קוראים אותיות נשמה ואולי עוד משהו, ממש צ'יק-צ'אק, ואז פותחים שולחן. מה זה שולחן? הכל מכל טוב! אז תרצה עוד משהו חוץ מהקפה? בורקס קטן טרי? כמה סרדינים שרק יצאו מהמחבת? אתה יודע, אם יהיה לנו מזל יהיה גם סיר עם מרק ירקות ועצם מוח…
נוח לך כאן? בטח, הברוש הזה של גיאורגייב הוא כבר בן עשרים. בטח שאני שתלתי אותו, אבל ההתחלה שלו לא כאן. הוא היה קודם של רוזנמן, הפושע הזה, המשפחה שלו בנו לו במקום מצבה קוטג' עם גינה. אחר כך עיתונאית אחת גילתה שאין שם כלום למטה, שמהפיצוץ באוטו שלו אפילו העצמות של הראש נהיו אפר… אז כשיצאה השבת ונגמרה ההבדלה, באו שני האחיינים של רוזנמן ופוצצו את כל הקוטג'. רק הברוש שלי נשאר כאילו כלום. אז אותו שתלתי כאן, אצל גיאורגייב והם היו מאד מאד מבסוטים ושילמו יפה.
אני מדבר יותר מידי? יש לי סיבה טובה, ככה אני רגיל… עכשיו אתה, אפילו שלא הכרת אותי קודם, אפילו שאתה יושב בצל מתחת לברוש, אפילו שאתה שותה קפה ומנשנש עוגיות טריפוליטאיות יבשות, אפילו כל אלה – יש לך טענות. מה רע לך? מה בוער לך? זה נקרא לדבר הרבה?
להביא עוד משהו מהחאפלה? בסדר, לא. אני אתן לך דוגמא. הסנדלר… יודע מה זה? זה שמתקן נעליים, עם מי הוא מדבר? בטח, עם הקליינטים. אבל איתם זה תמיד: "מה הבעיה? הסוליה? תראה לי… רגע, אי אפשר להחליף רק בימין… אז שתי סוליות…ולצבוע? הבנתי… יאללה, בשבילך רק חמישים שקל". זה כל הדיבור… מה עוד אפשר להגיד? אז מה מתברר עם הסנדלר הזה? רוב הזמן הוא מדבר עם הנעליים, אלה שהוא מטפל בהם, ואלה שזרוקים מסביב, עשרות… אולי מאות. עם הנעליים הוא מדבר נון-סטופ, שעות, לפעמים אפילו בקול רם, אבל רוב הזמן הוא מדבר עם המחשבות.
ככה גם אני… מה? השתגעת? אני מדבר עם המצבות? תן לי לראות, אולי הברוש לא עושה עליך צל וקצת נשרף לך המוח… אדוני, אני מדבר רק עם האנשים! מה איזה? כל האנשים שגרים כאן, אלה שהקרובים שבנו להם טירה של מלך, ואלה ששמו להם על הבטן סתם חתיכת שיש, הכי זול שהיה בשוק. אין לי בעיה עם אף אחד… בטח שגם נשים! אצלי אין אפליות, גברים ונשים, ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילונים… כאן, אצלי, כולם שווים! אני רואה את השם שלהם, שמות ההורים, ואני מציג את עצמי…וזהו, יש קשר, מדברים.
שתבין, טיים איז מאני! זה לא שאני "הוילך בוטל", מסתובב בין הקברים ומבזבז את הזמן, לא. הכל תוך כדי עבודה, אני עושה ומדבר, מדבר ועושה, שותל, גוזם, משקה, מרסס, מתקן טפטפות, שוטף מצבות, צובע אותיות שדהו… כל דבר שמישהו יכול להיות צריך. נכון, אני כלבוייניק. וזה חוץ מאזכרות שאני מארגן, מתפלל איתם, שר חזנות… וזה חוץ מהקבורות מהבוקר עד שעה שתיים, שזה כבר העבודה הרגילה, עם בוס ועם לוקש.
לא תמיד הייתי כזה. הרבה שנים קראו לי "לא יוצלח". מי קרא לי ככה? כולם, אפילו מריומה אשתי, שתמיד צעקה עלי: "לעשות לי עשר ילדים אתה יודע, אבל להביא לי כסף כדי לגדל אותם, להאכיל אותם ולהלביש אותם – את זה במקרה אתה לא יודע. כמה שאמרתי לה שיש לה חלק בעשיית ילדים, שאני מלומד לקיים מצוות, גם פרו ורבו, ואם זה היה הרבה מידי היא הייתה צריכה לשים מכסה על הסיר, כמו שאומרים, אבל היא לא. הרצמן, שתמיד היה "אה שטיק נביילא", הייתי מספר לו קצת צרות, בזמן שחפרנו את הקברים, ואז הוא היה אומר לי: " ר' חיים, זה לא ייגמר טוב… תשמע מה הרצמן אומר לך… זה לא ייגמר טוב". ובאמת, יום אחד קראו לי לרב ואמרו לי שיעשו לי "דין תויירה" כי הגברת מבקשת גט.
איך הגעתי למקום נמוך כזה? אפילו כשחפרנו קבר לאחד בשם גרוייסמן, שהיה לו 140 קילו, לא הגענו נמוך כל כך. הדיינים נתנו לה לא סתם גט, אלא גם משמורת על כל הילדים… כל הילדים! "ומה איתי?", שאלתי את אב בית הדין, "מתי אני אתחבק עם הילדים שלי?", ופה כבר בכיתי, מהמעיים יצאו לי הדמעות! מה עשתה מריומה? העמידה את בנימין-זאב, הבכור, שהיה כבר בחור בן שש-עשרה, והוא אמר שלפי הזיכרון שלו, בחיים לא חיבקתי, לא אותו ולא את האחים והאחיות שלו…
נבלות, כולם נבלות… מה קרה איתם? עם מריומה והילדים? מה חשבת? הרצמן שידך אותה לאחיו הגדול, שהיה שנתיים אלמן, והוא לקח את כל החבילה אליו הביתה. נבלות…
אז אולי חשבת שאני בן-אדם שמח… בן-אדם שטוב לו בחיים, והחיים היו טובים אליו. אז זהו שלא. הכל מסכה, כן, תחפושת קומפלט . אנשים קוברים בן משפחה ומשלמים לי שאני יעשה להם גינה מסביב לקבר. אז אני שואל אותך, לפי דעתך, זה שקבור שם למטה, מה איתו? מה עובר עליו?… הוא חושב שהוא גר בסביון? בכפר שמריהו? בדירת גן? בקוטג'? גורנישט מיט גורנישט! לא קוטג' ולא חמש אחוז! הוא קבור! ק' ב' ו' ר'… טיף אין ד'רערד! שם, עמוק באדמה, מה הוא בעצם? הוא סתם גל עצמות! הוא כולו תולע ורימה… אבל כולם ככה… מתחפשים… הקבר מתחפש לוילה… והמשפחה מבסוטה.
למה אני אומר את זה? כי גם אני מתחפש. למה? לבן אדם שיש לו סיבה לקום בבוקר, והאמת היא שאין לי סיבה לקום… אני עובד מחושך ועד חושך, מרוויח עוד ועוד ועוד… למי? למה? האישה שלי והילדים… האישה שהייתה לי, לא מוכנים לקבל ממני גרוש. כל מה שאני שולח ומעביר חוזר אלי, הכל במעטפות, הכל אצלי בארון… כשאמות צריך יהיה לחפור לי קבר כפול, שיהיה מקום למעטפות עם הכסף…
תסלח לי רגע, אני רואה שמגיעים אנשים… תחזיר לי את הכרטיס ביקור… אתה מבין, פרנסה קודמת לכל…
מורה נבוכים
- "ר' ייד, הערט מיך אויס" – "יהודי [אדון יהודי], שמעני נא" [אידיש]
- "הפוילע שטיקים" – ההתחכמות, התעלולים. [אידיש, סלנג]
- "טיים איז מאני" – זמן זה כסף שמשמעו בזבוז זמן זה בזבוז כסף. [אנגלית]
- "הוילך בוטל" – הולך בטל, בטלן. [אידיש]
- "כלבוייניק" – אדם שהכל בו, ידען ורב פעלים. [אידיש, סלנג]
- "לא יוצלח" – לא מוצלח, מפסידן. [אידיש, סלנג]
- "אה שטיק נביילא" – חתיכת נבלה, נבל [אידיש]
- "דין תויירה" – דין תורה, הליך שיפוטי חרדי. [אידיש]
- "גורנישט מיט גורנישט" – כלום וכלום, שום דבר. [אידיש]
- "טיף אין ד'רערד" – עמוק בתוך האדמה, עמוק בבוץ [אידיש]
