דני 

מה שסיכמנו היה ככה: דני יתאמן עם כל הקבוצה ביום שישי, יעשה אימון אישי בשבת [אם נקבל שעות  באולם], הוא לא יחזור למוצב ביום א' עד 10.00 כמו שהוכתב לו, אלא יישאר בבית, ישחק אתנו ביום א' בערב, ומיד אחרי המשחק, כולנו תקווה שמצב הרוח יהיה טוב, אני אסיע אותו לצפון רמת-הגולן, למוצב.

נוכחותו של דני, הן באופן כללי והן במשחק הספציפי הזה, הייתה חיונית. דני היה מה שקרוי "שחקן נשמה", נותן מעצמו, את עצמו, במגרש בכל מאת-האחוזים, אם לא יותר. דני היה חסון, שיחק "קשוח", היכולת הטכנית שלו הייתה בינונית-פלוס, אבל נוכחותו במגרש, בעיקר במשחק ההגנה, הייתה משמעותית.

שלא לדבר על העובדה שהמשחק, ה-משחק, המשחק המכריע בליגה, היה כנגד קבוצת המושבניקים מהמועצה האזורית לב-השרון , שהיו חסונים להפליא, בעלי עוצמות פיזיות משמעותיות. זאת ועוד – הם היו המארחים, בעלי יתרון-הביתיות, יתרון שקיבל משנה משמעות נוכח העובדה שה"הבית" שלהם היה מגרש מרצפות פתוח במושב עין ורד, לא הכי מפולס וגם בקושי מואר, על מנת שלא תהיה הפרעה משמעותית לפרות מניבות-החלב ברפת הצמודה.  

היה זה משחק על כל הקופה. המנצח לוקח את כל השלל. המפסיד ילקק את פצעיו ויבוסס בבוץ שנה נוספת.

לא עלה על הדעת שנשחק בלי דני.

כשדני הגיע לאימון, ביום שישי שלפני, הוא הסביר כי למרות כל בקשותיו, תחנוניו, כעסיו, הפגנותיו, למרות שאיים בהשלכת דרגות הקצונה, מאושר לו לצאת רק לשישי-שבת, ולשוב בראשון בבוקר, אולי במוצ"ש. כהן המ"פ יהיה המפקד-התורן במוצב 117 עד לשובו של דני, ואז ייצא לחופשת-השחרור.

דני המתין לצלצול של כהן בשבת אחה"צ כמסוכם. כשדיברו, דני הסביר לו את הצעת-הפשרה שלנו לגבי שובו למוצב אחרי המשחק, במקום בבוקר בחצות. כהן לא אהב את הבקשה, וזאת בלשון המעטה. הוא חשב שהעניין מוצה, וכך גם השיב לדני. אחרי שתיקה ארוכה, לא אופיינית לדני, אמר לו כהן כי יבדוק עם מח"ט המרחב, ואם יאשרו לו, לכהן להזדכות בראשון בבוקר, תוך השארת המוצב באחריות הרס"פ – אז יש על מה לדבר.

וכך הגענו למשחק בהרכב מלא. כצפוי המשחק היה שקול, קשה וירוד ברמתו. ממש בשניות הסיום הבקענו את שער הניצחון והשמחה הייתה בשיאה. דווקא אני הייתי זה שנאלץ להוציא את דני מהאופוריה ולהזכיר לו ש"לילה ארוך עוד לפנינו".

בסביבות עשר יצאנו לדרך, צפופים ברכב צבאי, כרמל-דוכס שאיציק "אירגן" מהיחידה שלו. דני ואני, מנחם ויואב, לא חשנו באריכות-הדרך, בזמן שחולף, לא ראינו ערים, לא שדות…השמחה הייתה גדולה. היינו שיכורים מאושר.

בשלב מסוים החלו להיראות סביבנו יותר ויותר כוחות משטרה וצבא. בסביבות עין-זיון נעצרנו, כחלק משיירת כלי-רכב, מול מחסום משטרתי. מנחם יצא לברר מה קורה.

"מה קורה?", השיב השוטר במחסום, "עלית עכשיו לארץ?!", ומנחם, כהרגלו, השיב שכן, "עליתי מעין ורד…". "אחי", אמר השוטר, "כאן מלחמה! אתה מבין?! כבר שלש שעות! כמעט ואיבדנו את המוצבים הקדמיים!".

דני נטש אותנו ותפס טרמפ עם אמבולנס צבאי שחתך את הטור בצפצופי-סירנות. אנחנו פנינו לאחור, שכחנו לגמרי איך התחיל הערב, ואת שמחת-הניצחון, ורצינו "לרצוח" את הקצין, בעליו של הכרמל- דוכס, שלא טרח לתקן את הרדיו המושבת.

בעפולה עצרנו בסטקיית "הצנחנים", בתקוה שנמצא בה, חוץ מסטייק בפיתה, גם רדיו, שעובד.

שם, בסטקייה, שמענו על ניסיון הפריצה של יחידת הקומנדו הסורית, בגיבוי הפגזה ארטילרית כבדה, למוצב 117, ועל גבורתו של מפקד המוצב, שהוא גם המ"פ, שעצר, כמעט בגופו, את הפורצים הסורים, נפצע אנושות, ומת בבית החולים רמב"ם.

[מוקדש לגדי צל-ציון ז"ל]