יום פטירתו של אבא [סיפור דמיוני חוץ מ [אולי] עובדה אחת…]

יום שני, 20 ביוני 1983.

שלמה התעורר בסביבות 5 בבוקר, הלך למטבח והכין לעצמו כוס קפה בספל הענקי הקבוע שלו, שעליו היה ציור של אופניים מיוחדים, אופן אחד ענק והשני קטן.

עד שהקפה יתקרר מעט, הוא לקח את הסידור שלו, למרות שלא היה צריך כי ידע את התפילה בעל-פה, והתפלל "שחרית".

כשסיים את קריאת שמע, התפילה הידועה שמתחלה במשפט "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד", הכל במבטא אשכנזי, "ישראל זה "ישרואל", אדוני זה "אדוינוי", וכדומה, ומסתיימת במשפט "אני אדוני אלוהיכם", הוא חתך לעצמו פרוסת לחם, משהו בעובי 5 ס"מ, מרח עליה גבינה לבנה תשעה אחוז, ואכל אותה תוך כדי לגימת הקפה.

הוא הציץ בשעון. השעה הייתה בסביבות שש. מה עושים עכשיו? פעם בשעה הזאת הוא כבר היה בשיא הפעילות באטליז, המכונה "החנות". אבל כיום, כשהחנות מושכרת לזוג החב"דניקים המטומטמים, בורים לחלוטין, לא מבינים כלום לא בענייני אטליז ולא בענייני מסחר, אז כיום אין לו מה להגיע לאטליז לפני השעה שבע.

ר' איציק, השוכר, אמר לו להגיע בשמונה… אין לו מה לעשות שם קודם, אבל שלמה הפך את השמונה לשבע, ושבע זה רק עוד שעה…

הוא התחיל לסדר את הכלים שפניה רחצה בלילה הקודם. הוא באמת השתדל לשמור על השקט כי היא עוד ישנה. רק בחצות היא נכנסה למיטה בעוד שהוא כבר היה בסוג של שינה, למעשה, מהשעה 9 ורבע, או קצת יותר, כי הוא נרדם באמצע מבט לחדשות עם חיים יבין. בימי חמישי הוא היה מצליח להישאר ער עוד כשעה או יותר, כי הוא רצה לתמוך במכבי ת"א כדי שינצחו את הקבוצה של הגויים. שלמה הכי אהב את ארל וויליאמס, בגלל הקשיחות שלו.

הוא באמת השתדל לשמור על שקט אבל מבחינתה של פניה זה היה רעש חזק, טורדני, והיא, עוד מהחדר, צעקה אליו שיפסיק עם זה כי אפילו אצל בת שבע של אריקה, השכנה שלהם, כולם התעוררו מהדפיקות שלו…

ברבע לשבע הוא קם ויצא, נכנס למקלט, הוציא את האופניים שלו, הצמיד את המשאבה לוונטילים והוסיף קצת אוויר בשני הגלגלים, ונסע לחנות. הנסיעה הייתה נינוחה גם כי רוב הדרך בירידה: יוצאים מראש פינה עד ההסתדרות, בהסתדרות שמאלה לריינס, ואחר כך שוב שמאלה לספיר מס' 1. הכל ביחד אולי קילומטר אחד, שאותו גם שלמה וגם האופניים ידעו בעל-פה והתקדמו "על-עיוור".

ואז התחיל יום העבודה שלו, כלומר – חצי יום העבודה שלו כי זה מה שהם ביקשו ממנו, "תן לנו חצי יום, רק כמה חודשים, עד שהקליינטים יתרגלו אלינו", מה שמעולם לא קרה…

איך הקליינטים יכלו להתרגל אליהם אם הם, או הרב שלהם, החליטו להפוך את החנות לגלאט-כושר? שלמה ממש התחרפן. הוא הסביר והסביר את הטעות שבשיקולים שלהם, אבל זה היה "כמו לדבר לפלורוסנטים הישנים" שבחנות.

כאמור זה היה יום שני בשבוע. גם בימי העומס – ולא היה עומס בימי ההנהלה החדשה, יום שני היה תמיד יום נינוח. שלמה קצת סידר את מדפי המקררים, שב והסביר לאיציק מחליפו כמה וכמה "תורות חיים" של עולם הקצבים, ואמר לעצמו בלב ש"אין עם מי לדבר".

בשעה אחת וחצי בצהריים הוא נפרד מהזוג החב"דניקי לשלום. "נתראה מחר בבוקר", הוא אמר להם והזוג השיב – "בעזרת השם… בלי נדר".

בביתם פניה כבר המתינה לו עם הבורשט המהביל שהיא בישלה באותו הבוקר, עפ"י מתכון רומני של גב' פרנקל, השכנה משכונת מיפדה.

שלמה מאד נהנה מהתבשיל, ליקק את שפתיו וביקש תוספת. "תלמד להתאפק!" פניה כאילו צעקה עליו, "תוכל לקבל מנה נוספת אחרי שנחזור מ'גן השושנים' עם הנכדים".

שלמה היה הראשון שנכנס למיטה, וכרגיל הוא נרדם עוד לפני שעצם את עיניו. פניה כיסתה את סיר הבורשט, נגבה את השולחן, רחצה את הכלים, גירשה את הזבובים עם מגבת המטבח, וסגרה היטב את דלת המרפסת. אז נכנסה גם היא למיטה. אין כמו שנת צהריים של שני פנסיונרים לא הכי בריאים, בלשון המעטה.

חלפו כשעתיים. פניה התעוררה בבהלה. היא הייתה בטוחה ששמעה צעקה. היא הפנתה את פניה לעברו של שלמה אך לא מצאה אותו במיטה.

היא קמה ורצה בבהלה לכיוון המבואה. שלמה שכב שם על הרצפה. כלומר – רק הגוף שלו.