הצדיק

זה קרה ביום שישי, שעה לפני כניסת השבת, וזה לא שהיא מקפידה במיוחד על שעות כניסת ויציאת שבתות וחגים, זה יותר הכבוד להוריה ז"ל. אלא שבשעה שכזאת אין דבר יותר גרוע מאיזושהי תקלה בבית, מהסוג של סתימת ביוב, קצר חשמלי או, לא עלינו, הפסקת חשמל.

היא בדיוק הכניסה סיר למקרר, כשהיא שמעה רעש מוזר מכיוון מכונת הכביסה. שטפה ידיים, ניגשה למקום וראתה שמכונת הכביסה שאותה היא הפעילה כרבע שעה קודם לכן, איננה פועלת.

התקלה הזאת במכונה, אם אכן זו תקלה במכונה, מבחינתה הייתה ממש לא במקום. שש שקיות גדולות ודחוסות בבגדים מלוכלכים המתינו לתורן בחדר. ארבע שקיות הביאה ביתה הצעירה, זו המתגוררת בתל-אביב עם שותפה, ועוד שתי שקיות הביא הנכד, משוש חייה, הבכור של ביתה הגדולה, שהוא לוחם בצנחנים.

היא הלכה ללוח החשמל הראשי ובדקה את המפסקים, שנמצאו כולם מופעלים. היא ניתקה את חיבור החשמל של מכונת הכביסה, המתינה כדקה וחיברה שוב. היא רוקנה באופן ידני את המים מתוך תוף הכביסה של המכונה, וניסתה להפעיל מחדש את המכונה… כלום. מכונת הכביסה הושבתה.

היא צלצלה לקבוע שלה "אברמוביץ' שרברבות", שבשבילה הוא פויו, שמתקן אצלה הכל, ולתדהמתה, לראשונה בתולדותיה, הוא לא ענה. היא הלכה למטבח ותלשה מדלת המקרר שלושה מגנטים עם פרטי טכנאים המצהירים באותיות קידוש לבנה שהם זמינים ועובדים 7\24, אך גם מהם לא נשמע קול.

בלית ברירה היא פנתה ל"דר' גוגל" ורשמה: "טכנאי מכונות כביסה", ובהשראת תכנית הטלוויזיה הוסיפה: "אבל שיצא צדיק!". היא קיבלה רשימה ארוכה של טכנאים, כולם "צדיקים", וחייגה לשם הראשון אך נענתה במענה קולי בזו הלשון: "כאן אמנון הצדיק. השאירו הודעה ותיענו בהקדם". בעוד היא חושבת לעצמה ש"הנה עוד שרלטן", ופונה לחייג למספר הטלפון הבא בתור, צלצל הטלפון שלה, וקול חם וסימפטי אמר לה: " היי, מה שלומך? כאן אמנון הצדיק".

ענתה לו: "אתה חי או שגם זו הודעה קולית?"

היא שמעה אותו מתגלגל מצחוק. "חי בקושי, אבל חי… איך אני יכול לעזור?"

כעבור כחצי שעה ניגן פעמון הדלת את מנגינתו. היא התקרבה בשקט אל דלת, הצמידה את עינה לחור ההצצה ו… לא ראתה אף אחד. היא שבה למטבח ולקחה בידה את סכין הלחם הארוכה. שוב ניגן פעמון הדלת והיא, מהמטבח, צעקה "מי שם?!" הקול החם והסימפטי השיב לה: "מי זה כבר יכול להיות בשעה הזאת?  הצדיק!"

בדחילו ורחימו היא פתחה את הדלת ונדהמה לראות את ה"צדיק", מחייך מאוזן לאוזן בעודו ישוב בנינוחות בכיסא הגלגלים החשמלי שלו…

הוא תימרן קצת קדימה, אחורה, הצידה… ולבסוף הצליח להתגלגל פנימה. "איפה הכלה?" הוא שאל, והיא הובילה אותו אל מכונת הכביסה. הוא הצמיד את כיסא הגלגלים למכונה, דחף יד חסונה ושזופה פנימה, אל תוך תוף המכונה, סובב אותו ימינה, סובב אותו שמאלה, "תקין כמו תינוק" הוא מלמל לעצמו, "אין לך ברירה צדיק, אין קיצורי דרך… צריך להפשיט אותה…". היא, ממקומה בצד השני, שמעה ותהתה אם זה הזמן שלה לברוח מהבית…

הוא חייג למישהו ואמר לו: "כבוד הרב, אתה מוזמן לעלות למעלה עם ארגז הכלים, קומה שניה דירה שש". כעבור כמה דקות שוב ניגן פעמון הדלת ובאמת נכנס רב, או לכל הפחות מישהו שנראה כרב. "תכירי את העוזר שלי, סטאס, שעלה לארץ מאוקראינה כחילוני גמור, בור ועם הארץ בנושאי יהדות, אלא שהרב שחיתן אותו גם כישף אותו, וככה הוא נהיה "ישיבע בוחער", גם צדיק אבל מסוג אחר. איך הוא מצטט מ'שיר השירים', סטאס שלי: 'כתפוח בין עצי היער כן סטאס בין כלי-העבודה'".

 הוא נתן הוראות וסטאס ביצע. כל דפנות מכונת הכביסה פורקו, המכונה עצמה נגררה לאמצע החדר, מה שאיפשר ל"צדיק" להקיף אותה מכל עבר ולבחון את מערכותיה. "אני מהמר שיש נזילה, אולי אפילו קטנה, שמגיעה לכבלי החשמל וגורמת לקצר. כבוד הרב, בוא ונחפש את הנזילה".

לקח קצת זמן, אולי עשרים דקות, עד שה"צדיק" הריע: "הפושעת אותרה!" כלומר הנזילה. עוד כחצי שעה והכל תוקן, הורכב, והמכונה הופעלה עם בגדים לניסיון. זה היה הזמן שה"צדיק" ועוזרו התפנו לגשת למגש שהיא הכינה, עמוס בפירות חתוכים, פרוסות עוגת תפוחי-עץ שנאפתה לקראת שבת, ושתי כוסות קפה שחור.  

עברו ארבעה ימים ואמנון, ה"צדיק", כשיצא מהמקלחת, שמע בקולן את ההודעה הבאה: "אהה… שלום הצד… כלומר, אדון אמנון היקר, זאת אני, קומה שניה דירה שש, כלומר, זאת בטי, נעים מאד… פשוט הוצאתי עכשיו מהתנור עוגת תפוחי-עץ, כמו שאז אכלת ואמרת שהיא אלוהית, וחשבתי… למה שלא תהנה פעם נוספת… הרי לא כל יום ניפגש… אז רציתי…". ההודעה נקטעה בגלל אורכה, אבל אמנון הבין כל מה שהיה צריך להבין. היה לו למחרת מקרה מאד מסובך של מזגן, ומזגנים זו בעיה, כי הוא איננו יכול להתקרב אליהם ו"להסתכל להם בלבן של העיניים", כך נהג לומר, ולכן נאלץ להסתמך על עיניו של סטאס, ואלה כבר לא היו במיטבן מפאת שעות הלימוד האינסופיות.

לכן, השעה הייתה כמעט שבע בערב כשהוא צילצל בפעמון דלתה של בטי, ולמרות זאת היא קיבלה אותו בחום ובמאור-פנים. הוא גילגל את עצמו למקלחת לשטוף את ידיו, כשבדרך ערך ביקור נימוסין אצל מכונת הכביסה. כששב למטבח כבר הייתה העוגה מונחת על השולחן ולידה צלוחית מקריסטל ומזלג מוכסף. "התורכי כבר מונח על האש" היא קראה, והוא השלים אותה ואמר: "והבולגרי הצדיק כבר מחנה את רכבו ליד השולחן".

אי אפשר היה שלא להבחין בכימיה שביניהם. השיחה קלחה, הקפה ושלוש פרוסות עוגה כבר שכנו עמוק בקיבתו, והעיקר, זה מה שעבר לבטי בראש, הוא הצליח להצחיק אותה, וזה לא קרה לה המון זמן. כשהאורלוגין העתיק צילצל עשר פעמים, בטי אמרה לו שעד עכשיו הם לא דיברו ולו מילה אחת על הנכות שלו. אמנון הסיט את כסאו אחורה והצידה לכיוון היציאה, ואמר לבטי: "אני מקווה שזה לא יישמע לך חוצפני, אבל כדי לדבר על הנכות שלי צריך מיפגש נוסף והרבה זמן, אם זה בסדר מבחינתך".

לפי יומן העבודה של אמנון הם קבעו להיפגש ביום שלישי בעוד שבוע, באחת בצהריים, ובטי הזהירה אותו: "אוי ואבוי לך אם לא תבוא רעב…".

בין שלל המנות והמטעמים, את זה אי-אפשר היה לקחת מבטי, אמנון סיפר לה את קורות חייו, הרוב ביעף, ורק בעניין הנכות הוא הרחיב.

אז הוא סיפר שהוא כבר היה "ביג בוס" בחברה ליבוא שימורים מדרום אפריקה, חברה שהוא הקים עם שני חברים שהיו כמוהו, אלופי-מישנה במיל. הכל הלך מצוין, העסק הזה תפס, "תנובה" האמינה בהם והייתה הלקוח המרכזי שלהם, מה שנתן להם בטחון כלכלי ארוך טווח. בבית חיכו לו מרים, מי שהייתה בשעתו הפקידה הפלוגתית שלו, ושלושת ילדיו, והחיים היו "דבש".

מי חשב שכרמלה, אשתו של מתן, אחד מהשותפים שלו, תתאהב בו ברמה היסטרית שכזאת, כך שהוא פשוט לא יכול היה להתנגד ולעצור את הרומן הזה שהתפתח. "כאישה, את צריכה להבין", הוא אמר לבטי, "שאני הייתי באמת, מה שנקרא, סליחה על חוסר הצניעות, חתיך עולמי… וגם צריך להוסיף שבכל הקשור ל'תשמישי מיטה', כמו שנהגנו להגיד, לא היו לי מתחרים… וגם היא, כרמלה… תראי, מרים הייתה אהבת נעורי, זאת עובדה. התחתנו ובנינו בית מתוך האינרציה של החיים. הכל היה טוב אבל… כלום לא היה מיוחד, כלום לא היה… 'זיקוקים', כלום, את מבינה? שיגרה… . ולכן, אין מה להגיד, שמכרמלה קיבלתי את הגשמת כל החלומות שלי כגבר…"

בטי היא אישה של פעם, ואי-אפשר להגיד שהיה לה נעים לשמוע מה"צדיק" מה שהיא שמעה. היא התחילה לפנות צלחות מהשולחן כדי לפנות מקום לקינוחים ולקפה, אבל הפצירה באמנון שלא יעצור ולו לשנייה. והוא המשיך לתאר את החיים הכפולים שהוא ניהל, כפולים אך מפרכים. נדרש ממנו גם לתת בעבודה את כל מה שצריך, וזה הרבה, גם לפנות זמן לבית לגינה שהוא לקח עליה אחריות מרצונו. והילדים, שלישיית המופלאים, שלפחות שניים מהם עברו אז את שנות ההתבגרות המסובכות, כשהקטן, אלעד, התחיל לזהות בעצמו את הנטייה שלו, ההולכת וגוברת, להיות עם בנים ולא עם בנות. ובין כל אלה הוא היה צריך "להשחיל" את המפגשים עם כרמלה, שמהם הוא חזר תשוש, הן בגלל החשש והמתח והרצון להישאר סמויים, והן בגלל… מה יש לפרט, ממפגשים עם כרמלה חוזרים מרוקנים לגמרי…

"נו, אני מתארת לעצמי שבסוף זה נגמר, כי אי אפשר להמשיך לחיות ככה…", בטי אמרה לו.

אי-אפשר היה להגיד שלא היו באוויר ניצוצות של קשר מתהווה. הוא, מצידו, מעולם לא פתח את סגור ליבו לאדם זר, בוודאי לא ללקוחה. היא, מצידה, שבמשך שנים רבות בקטגוריה של "אישה לבדה", בראשה, בליבה, עדיין הייתה "אשתו של…", פתאום מצאה עניין, אפילו אמפטיה, אולי יותר מאמפטיה, בזר, באורח, זה שבא ואולי לא ישוב.

הוא שבר את השתיקה ואמר שלדעתו המפגש הזה מוצה וכדאי להשאיר משהו לפעם הבאה, ובטי, בדיוק כמו בטי הנערה מלפני חמישים שנה, השיבה לו בקנטרנות ש"מי אמר שבכלל תהייה 'הפעם הבאה'"…

הפעם הבאה הייתה ארוחת ערב. בטי הכינה פונדו גבינות לוהט ולידו כמה סלטים מיוחדים. כשאמנון התגלגל פנימה הבית היה אפלולי, ורק על שולחן האוכל דלקו נרות וקטורת ריחנית. "כזה שולחן רומנטי אפילו כרמלה לא הכינה לך", היא לחשה לו באוזן בהתרגשות נדירה מבחינתה, והוא מלמל שמעולם שולחן או רהיט אחר, פרט למיטה, לא היה רלוונטי למערכת היחסים שלו עם כרמלה.

באותו ערב הוא סיפר לה על האירוע ששינה את חייו, והוא השאיר לבטי שתביע את דעתה אם הוא שינה את חייו לטובה או לרעה.

בסיומו של ריב קולני בין מתן, חברו-שותפו, לבין כרמלה אשתו, ריב אחד מיני רבים, כרמלה, שכבר חיסלה באותו הערב כמה וכמה כוסיות וויסקי, הטיחה בפניו את המשפט, שלימים יהיה המפתח לכל מה שקרה. "אתה עלוב נפש… כאילו גנרל גדול של צבא הגנה לישראל, אבל מבחינתי אתה טוראי, כלום, אפס! אמללת לי את החיים! תשמע מהילדים מה הם חושבים עליך! ואתה יודע מה? אני אגיד לך את זה ישר בפנים, חד וחלק – אתה לא משתווה לקצה הציפורן של אמנון! כן, רק שתדע"…

כרמלה ארזה מזוודה ועזבה את הבית.

למחרת מתן קבע עם אמנון בבר הקבוע שלהם בירמיהו, מיד איך שהוא נפתח, בצהריים.

"תקשיבי", אמנון אמר לבטי, "אפשר להגיד עלי הכל, אבל, כשמציבים אותי בצומת קריטית – אני הולך עם האמת".

"מה, הודית באשמה?!"

"אשמה? לא יודע… כשמתן הטיח בי את המשפט ההוא שכרמלה זרקה לו, עשיתי חושבים, אולי עשרים שניות, ואמרתי למתן: 'אחי, תקשיב טוב. לא היה בינינו קשר משמעותי, לא היה ולא יהיה, אני מספיק ברור? אבל חוץ מזה כל השאר היה'.

מתן קם, נעץ בי מבט ארוך ויצא".

בטי הייתה בשיא המתח.  "ומה בסוף? ואני בכלל עוד לא יודעת לקשר את הסיפור הזה עם כיסא הגלגלים…".

אמנון לקח שלוק מהקפה, הציץ בפניה של בטי ומצא שהזווית הזו והמבט הזה שווים שניים-שלושה צילומים נוספים.

"אני אעשה את זה קצר, כדי להקל עלייך. זה היה האחד באפריל, כשקיבלתי ביפר להגיע לישיבה שלא מן המניין של הדירקטוריון, במקום הקבוע שזה במלון אוויה, שקרוב לנתב"ג, בסוויטה מס' 700. כשנכנסתי לסוויטה רק מתן היה שם. שאלתי אותו היכן כולם, והוא אמר שרק אני הוזמנתי. אמרתי לו שאני לא מתכוון לשתף פעולה עם המשחקים שלו ופניתי לצאת. שמעתי אותו צועק לי לעצור, עצרתי והפניתי ראש לאחור. מתן החזיק בידו אקדח מסוג פרבלום עם משתיקול, הניף אותו לעברי ואמר שכדאי לי לשבת ולדבר איתו על כל מה שהיה. אמרתי לו שישכח מזה והמשכתי ללכת".

"אלוהים, הלב שלי עוד מעט יתפוצץ, ומה קרה אחר-כך?"

"הוא ירה כדור אחד שפגע בתחתית הגב שלי, בזנב עמוד השדרה…  והנה בטי, במשפט אחד נתתי לך גם את תמצית הסיפור על הנכות שלי…".

אבל בטי, בטנה מכווצת מרוב מתח, התעקשה שימשיך לספר ושאלה: "איך קצין בדרגה גבוהה שנהייה מנהל של חברה… איך, אחרי… מה שקרה… הנכות, במקום להמשיך בניהול, או להיות מרצה, או… לא יודעת,  אז בחרת דווקא להיות מתקן מכונות כביסה?". אמנון חייך. "תלוי איזה חלק בך מקבל את ההחלטה… אם הייתי מחליט עם הראש, קרוב לוודאי שהייתי בוחר אחרת. אבל כשאתה מקבל את ההחלטה עם המצפון…".

עברו כמעט שבועיים עד שהם נפגשו שוב. צריך להגיד שלבטי השבועיים האלה היו כמו שנתיים. היא הרגישה כלפי אמנון כנערה "בת עשרה", אולי אפילו יותר ממה שחוותה עם בעלה זכרונו לברכה. אלא שה"צדיק" לא נח לרגע, והעבודה הייתה רבה. בטלפון היא שאלה אותו על רגשות נקם, האם יש לו כאלה, והוא השיב לה ש "כל יום, כל שעה, כל דקה". בטי שמה לב שהכעס, שמחשבות הנקם, הולכים ומקננים גם בה.

עוד בטרם עבר כיסא הגלגלים את סף הדלת בטי שאלה אותו האם הוא מחזיק בבית נשק ברישיון. אמנון תהה מה התבשל אצל בטי בראש בשבועיים שחלפו, ובסופו של דבר הודה שכן, שכמו מרבית מחבריו הבכירים במיל' הוא מחזיק ברשותו אקדח לא רשום, שאותו הוא אימץ לעצמו, באחת הפשיטות מעבר לקווי האויב… "אבל למה את שואלת? מה קרה? במי את רוצה לירות?…". בטי עזרה לו להתמקם כראוי מול שולחן האוכל, ותוך כדי זה היא הסבירה שכוונתה הפוכה. "לא היה לי ספק שעוברות לך בראש מחשבות נקמה במתן. מה שמפחיד אותי הוא שיש איזשהו סיכוי שיום אחד תקבל איזו קריזה ו… נו, אתה יודע… . תקשיב אדון אמנון הצדיק, אני מודה שאתה מאד יקר לליבי ואני רוצה אותך פה, לידי, כמה שיותר, ולא שתשב ב'כלבוש' כמו מתן… ולכן אני אגיד לך על מה חשבתי. אני רוצה שתביא את האקדח שיהיה מאוחסן אצלי, הבנת? אני אשמור אותו וגם אשמור עליך".

הוא הסכים, נתן לה את האקדח שלו, והיא דחפה אותו אל מתחת למזרן בחדר השינה.

כעבור כמה חודשים, גם זה קרה ב- 1 באפריל, הטלפון של אמנון צלצל וזאת הייתה כרמלה. בקול בוכים היא סיפרה לו שהיא קיבלה טלפון מהמשטרה, והם הודיעו לה שמתן, הגרוש שלה, שלאחרונה השתחרר מהכלא בתנאים מגבילים… אז מצאו אותו אתמול ללא רוח חיים, כשבעורפו תקוע כדור אחד של אקדח.