קמילה

אפשר להגיד שבבית ובסביבה הקרובה יום הגיוס לצבא של קמילה היה יום חג. בכל זאת, מי שהסבא שלה היה ניצול שואה והקים בבואנוס איירס משפחה חדשה, בית יהודי-ציוני חם, מי שהוריה "עשו עליה" מאהבה, הגשימו חלום ועלו לישראל עם שתי בנותיהם, קמילה-שושנה וקלאודיה-אסתר, ההצטרפות של קמילה לכוחות הביטחון של מדינת ישראל הייתה אירוע משמעותי ביותר.

קמילה, נערה חייכנית, אולי לא שמנה אבל בהחלט מלאה, עדות לארוחות דשנות, עתירות בשר, שאהבו להכין ולאכול בבית. מטבע הדברים הטירונות לא הייתה לה קלה. אם בתיכון היא היטיבה להתחמק מכל פעילות הכרוכה במאמץ ובהזעה, הרי שבכל הקשור לצבא, קמילה הייתה מכוונת מטרה, להצליח בכל מה שהיא תידרש, בדיוק כמו שה- DNA המשפחתי הכתיב לה. בשיחה עם המ"מית שלה, לקראת השיבוצים שבסוף הטירונות, היא אמרה, שלמרות הקושי הצפוי לה, בבוא העת היא תעשה הכול כדי להיות קצינה.

ה"בבוא העת" הזה יקרה אולי בבוא העת, ובינתיים היא שובצה כפקידה במשרד השלישות בבסיס ההכשרה של חיל המודיעין, אי-שם באזור השרון. חדשה כמו חדשה, היא קיבלה מטלות כמו לעזור לזה ולזו, וכמובן לבצע את כל מה שהיה קשור לניקיונות… כי "ככה זה בצבא… האחרונה שמגיעה, זה מה שהיא עושה, עד שיתפנה תפקיד ייעודי, או עד שתגיע אחת, חדשה עוד יותר", זה מה שאמרו לה.

אבל בכל מה שהיה קשור לסגן גיא, המפקד, זה היה אחרת. הוא היה… בן-אדם, מתחשב, חייכן, סובלני לטעויות שעשתה, שלא לדבר על עיקר העיקרים – הוא היה "צבר" כמו שכתוב בספר, חסון, כריזמטי, חכם… מושלם. זה לקח יום וקמילה התאהבה בו.

זאת אומרת, ככה היא הרגישה, עמוק בלב. לא היה בזה שום דבר מעשי, בוודאי שאף אחד לא ידע על כך, כולל כמובן סגן גיא עצמו, שככל שכולם ידעו, כך דובר בין בנות המשרד, ליבו נתון לאחת עינת אקסטיין, המשרתת בבסיס מודיעין אחר, ממש לא רחוק. גם כשהיא דיברה עם עצמה, קמילה, היא אמרה שזה לא הגיוני, ושעליה להשתחרר מה"קריזה הזאת". "את נפגשת עם בחור, כלומר מכירה, לא יותר מזה, ואחרי יום את מאוהבת?! אין דברים כאלה".

עברו שבועות וחודשים. סגן גיא היה לסרן, והמינוי הזמני לתפקיד הפך לקבוע. אביבה, נגדית המשרד הוותיקה פרשה לגמלאות, ונודע כי, לפחות בתקופה הקרובה, תקן ה"קבע" מוקפא. מכל שש החיילות, חלקן וותיקות, החליט גיא למנות את קמילה לממלאת מקום נגדית המשרד. וואו! מי היה חולם על זה?!   קמילה הייתה בעננים, כמובן שגם כל בני המשפחה. התפקיד הזה חייב, בין השאר, קשר הדוק עם גיא, שיחות, תכנון לטווח ארוך, ישיבות לילה כמקובל בצה"ל… אבל קמילה אהבה את הכול, נתנה את כל-כולה לתפקיד, היא ידעה שהיא חייבת להצליח ולו רק כדי שגיא יהיה שבע רצון. הקרבה הזאת לגיא  רק העצימה את אהבתה הסמויה אליו. 

החלו ההכנות לביקורת השנתית. הציון על הביקורת הזאת הוא "פניו של משרד השלישות לשנה הבאה", כך אמרו מפקד הבסיס, סגנו, קצין האג"מ וגם, והעיקר, כך אמר גיא. קמילה ידעה שהיא "הולכת להתאבד" על ההצלחה בביקורת.

בתום הביקורת, מיד כשעזב צוות הבקרים, השעה כבר הייתה תשע בערב. התחושה הכללית הייתה יותר מטובה, כי הבקרים היו השנה אנשי מילואים שעל פי עדותם "כבר עשינו כמה וכמה דברים בחיים שלנו", והם הרשו לעצמם להגיב לממצאים תוך כדי הביקורת, אם בדיבור ואם בארשת-פנים. והתגובות היו חיוביות.

גיא אסף את הצוות אל המדשאה שבחזית משרד השלישות, ביקש שימזגו לכוסות ממצאי השתייה, מים, קולה, מיץ… וכשלכולם היו כוסות בידם קם ואמר: "בנות, חברותיי למשרד ובכלל, חבל שהמפקדים שלנו לא נמצאים כאן, אבל אני בטוח שביום שהתוצאות הרשמיות של הביקורת יגיעו – הם ימצאו את הדרך להביע בפנינו את הערכתם. בכל מקרה, אתן כאן, אני כאן… עבדנו, התכוננו… עשינו את מה שצריך ויותר. אני יודע שנראינו טוב, יודע ומרגיש, ועל זה אני רוצה להגיד לכן גם תודה וגם כל הכבוד! אני אוהב אתכן!"

כשנדמו מחיאות הכפיים והצעקות של הבנות, הוא הרים את ידו וביקש עוד רגע של תשומת-לב. " אני מצדיע לכל אחת ואחת מכן אבל, בנות, מה אני אגיד על קמילה הקטנה-הגדולה שלנו? לראות אותך איך שניהלת את כל ההכנות, חילקת משימות, הדגשת את העיקר מול הטפל… וההספק העצמי שלך! קמילה היקרה, תרשי לי לחוץ את ידך!" כשכפות ידיהם התחבר, גיא התכופף והצמיד נשיקה חמה ללחיה הסמוקה של קמילה, שמצידה הייתה על סף עילפון.

כל הבנות החליטו שבשעה המאוחרת הזאת אין טעם לצאת הביתה, ועדיף להן "לעשות חפלה" במגורי הבנות. גיא, כבדרך אגב, שאל את קמילה אם גם היא מהנשארות, או שהיא נוסעת הביתה, ואם כן, הוא יכול להסיע אותה. קמילה, מופתעת, שאלה איך בדיוק יוכל לסייע, אם הוא נוסע לרעננה, "כן, אני יודעת היכן אתה גר", והיא לגבול רמת-גן-גבעתיים. גיא הישיר אליה מבט חם, הניח כף יד על כתפה, והשיב לה "את יודעת איך זה, הרגל לוחצת על הגז והאוטו נוסע… זה ממש לא בעייתי…".

בדרך לא שוחחו יותר מידי. גיא… הוא לא דברן גדול, אלא אם כן מדובר בענייני עבודה ובספורט. מבחינת קמילה, שני הנושאים האלה לא היו על הפרק. כשהיו באזור צומת גהה הוא שאל אותה איך החבר שלה מתייחס לשעות העבודה הרבות שלה, בעיקר לקראת הביקורת, והיא גמגמה שאין לה חבר ו… זהו, אין. "אבל זה נשמע לי שרצית להגיד עוד משהו", הוא לחץ בחיוך. "אהה… כלום, כלומר… בסדר, התכוונתי להגיד שאין לי חבר ושגם מעולם לא היה לי…". שתקו.

כשהגיעו לפתח הבניין שבו גרה היא פנתה לרדת, ואז סובבה אליו את ראשה ואמרה לו שהיא ממש ממש מודה לו על הטרמפ. גיא שחרר את חגורת הבטיחות, גהר לכיוונה, עטף את צווארה בכף ידו והצמיד את שפתיו לשפתיה. קמילה חשה בסחרחורת שאופפת אותה. כשגיא ניתק את שפתיו, קמילה נשארה במקומה כמשותקת. "אז להתראות?" הוא אמר לה בחיוך, וקמילה הצליחה להוציא מפיה רק את המשפט "אתה יכול ללכת איתי עד הדלת?… אני פוחדת ליפול…".

עברו ימים, שבועות, חודשים… המשרד חזר לרוטינה, גיא נעדר יותר ויותר ככל שהתקרב מועד יציאתו לחופשת-שחרור. קמילה ניסתה, במפגשים ובשיחות איתו, לשדר "עסקים כרגיל", בבחינת "מה כבר קרה? בסך הכול נשיקה… ולמעשה רק נשיקת הודיה… בוודאי ללא כוונה אחרת, רומנטית…". זה מה שהיא אמרה, כמובן, רק לעצמה, אבל בתוך-תוכה… בלב…שריפה גדולה! קמילה ידעה לפרק את סצנת-הנשיקה, את כל 75 השניות שהיא נמשכה, למולקולות, לאטומים, ולהרגיש את טעם הצוף, טעם הדבש, מכל חלק. היא רצתה לחזור לאותה תחושה החדשה, לא-מוכרת, למערבולת שבבטן, לפיק הברכיים, להגעה לסף העילפון, כן, זה מה שהיא זוכרת, זה מה שעבר אליה מגיא יחד עם הנשיקה, והיא רצתה עוד, עוד ויותר, ארוך יותר, חזק יותר!

יום אחד צותתה שלא באשמתה לשיחה בין שתי פקידות המילואים. "את מטומטמת שאת מחכה לו! למה?! מה איכפת לך מה יגיד כל העולם?! שיקפצו לך כולם! פשוט תכניסי אותו למיטה ותאנסי אותו!". משום מה קמילה לקחה את הדברים האלה כאילו נאמרו אליה, על גיא ועליה, על האדישות שלו ועל הפסיביות שלה.

זה היה יום חמישי אחד. כשהסתיים ערב-היחידה, היא פסעה עם גיא לכיוון המשרד ואמרה לו: "יעזור לי מאד אם אתה יוצא עכשיו, ואם אתה נוסע הביתה, כי יש לי אירוע משפחתי בכפר סבא, והשביעו אותי להגיע אפילו בכל שעה. גיא השיב שאין בעיה.

אחרי כעשר דקות גיא שבר את השתיקה ושאל האם עדיין לא מצאה חבר. היא השיבה שלא, שהאמת היא שהיא לא מחפשת… מכמה סיבות… בעיקר כי העבודה מתישה אותה, אז היא מנצלת כל דקה פנויה כדי להתאושש. "אני לא יכול לשכוח את הנשיקה שלנו", גיא הפתיע אותה. קמילה שתקה. היא הייתה צריכה לבחור איך להשיב – להגיד את האמת או "למרוח". היא הפנתה את גופה לכיוונ, ואמרה לו שככה גם היא. והוא אמר לה שהוא חולם עליה בלילות, והיא אמרה לו שגם היא. והוא אמר לה שאין דבר שהוא רוצה יותר מלהרגיש את גופה צמוד לגופו, וקמילה… קמילה לא יכלה לענות. דמעות זלגו מעיניה, מנסות לבטא את האושר הגדול שהיא חשה.

גיא אמר לה שיקח אותה לכפר סבא, לאירוע המשפחתי, אבל לפני כן הוא חייב לעבור דרך דירת הרווקים שלו, לכמה סידורים קטנים, כמו למשל הדלקת דוד החימום. כשחנו הוא שאל אותה האם היא עולה איתו והיא אפילו לא השיבה. אי-אפשר לומר שהיא לא ידעה, שהיא לא הבינה, שבדירה העניינים ביניהם קצת יתחממו. הבינה ואף ציפתה לזה. ייחלה לחזור לאותה תחושה שמיימית שליוותה את נשיקתם.

כשנכנסו לדירה גיא לא בזבז זמן. נשיקה ארוכה. כשהפסיק שמע את קמילה ממלמלת שעוד, עוד… והוא חזר ונישק. ידיו החלו מתיירות את גופה העגלגל, שנענה. קמילה הייתה ברקיע השביעי. הלכה אחרי גיא לאן שהוליך את עצמו ואת גופו. גם כשהגיעה כף ידו אל תוך חזייתה היא הרגישה שמבחינתה זה בסדר, שזה "לעניין" בעיקר כי זה עושה לך כל-כך טוב.

אבל כשידו של גיא החלה להסיר את תחתוניה נדלק בה מנגנון לא מוכר, ששידר למוחה מסר חד-משמעי – עד כאן. "לא, בבקשה לא… גיא, מתוק שלי… פור פאבור… לא… אני לא רוצה… לא! גיא! לא רוצה! לאאאאאא!!!"

אחת-עשרה בלילה. קמילה, ממררת בבכי, אספה את חפציה, דחפה את תחתוניה לתיקה, וצעדה אחרי גיא למכונית. בדקות שנמשכה הנסיעה לא נאמרה מילה. כשהגיעו, קמילה יצאה וצעדה אל מאחורי בית-הדירות. גיא עזב במהירות. בחדר-האשפה היא שטפה את פניה וייבשה אותם עם תחתוניה, התאפרה קלות ופסעה אל עבר המדרגות.

למחרת הלכה לקצין העיר, דיווחה על קלקול קיבה וקיבלה שלושה ימי חופש. כששבה לבסיס עודכנה כי גיא הקדים את יציאתו לחופשת-שחרור.

עברו כמה שנים. ערב אחד בביתו של גיא נאספו כמה חברה, נשים וגברים, רווקים ורווקות, לערב של בירות וחשיש, ולבקשתה של מישהי, הטלוויזיה הקרינה פרקים ברצף של "הסמויה". לפתע נקטע הרצף במבזק חדשות שבו דווח על אונס אכזרי של חיילת שהתרחש בחניון "גן-העיר" בתל-אביב. כל הנוכחים בחדר הסכימו ביניהם כי היה ראוי שהאנס או האנסים יחטפו עונש מוות, לא פחות. גיא יצא למרפסת.

זה לא מהיום שהוא חושב על אותו ערב, על אותו "אירוע" עם קמילה. עד כדי כך שהיה נחוש "לעשות מעשה", נניח, למצוא אותה באשר היא ברחבי העולם, או לפרסם מודעה בעיתון שתקרא לה ליצור איתו קשר, או אולי יותר טוב, לפרסם בעיתון הודעת התנצלות חתומה בשמו, בלי להזכיר את שמה. ואולי פשוט להתייצב בתחנת המשטרה ולהודות: "אני אנס!". הוא הרגיש כי הוא חייב להתנקות, לטהר את מצפונו.

אלה היו מחשבותיו גם כשדהר לפגישת-עבודה בעפולה, גם כשחצה באדום את צומת הכניסה לאום-אל-פאחם, עשה כל מאמץ להתחמק מהטנדר שיצא מהישוב, הסתחרר סביב עצמו עד שהתרסק אל תוך קיר המגן.

עשר שנים אחרי שחרורה מצה"ל. קמילה צעדה אל שער הכניסה לקניון-איילון, אוחזת בידה האחת את בכורתה מעיין, ובידה השנייה את פלג הקטן, שני מקורות האושר שלה. לפתע, בזווית-העין, מה שראתה ולכאורה זיהתה גרם לה לצאת בחזרה אל רחבת-הכניסה ולהתקרב. היה שם גבר ישוב בכיסא גלגלים, רגליו, אם הן קיימות, מוסתרות בשמיכה צבעונית, חסון בפלג גופו העליון, קעקועים בכל ס"מ חשוף. הם התקרבו אליו, הילדים לא הבינו מה קורה, אך לא אהבו את המראה, ובידיהם ניסו להרחיק את קמילה מהמקום. קמילה רצתה להיות בטוחה בעצמה, בטוחה בזיהוי, נחושה למצות את המפגש האקראי. בסמיכות אליו האיש הציב שלט, קשור לכיסא הגלגלים, שעליו נכתב "הביטוח הלאומי מתעלל בנכים". ליד השלט עמדה קופסא פתוחה שעליה נכתב "להזדהות ולתמיכה". היא לא הסירה ממנו את עיניה עד אשר הוא הפנה אליה את ראשו ומבטיהם התמגנטו זה לזה. הזיהוי היה הדדי וחד-משמעי.

גיא רצה להגיד לה עד כמה הוא מצטער, שברור לו עד כמה שזה לא היה בסדר, ש- ה ו א לא היה בסדר, רצה לספר לה שהוא חיפש אותה כל השנים, גם בפועל ובעיקר במחשבותיו, בעיקר בסיוטי-חלומותיו, הוא רצה שתדע כמה הוא מתייסר ואיך התאונה שעבר מתקשרת, מבחינתו, ישירות לאותה ההתייסרות.

קמילה רצתה שהוא ידע, רצתה להיות בטוחה שהוא יודע שבאותו ערב הוא רצח את נשמתה הצעירה. כן, הוא אנס אותה… אונס שקרה באותו ערב, חמש-עשרה דקות באותו ערב, אבל הפגיעה הנפשית… זו מלווה אותה מאז וכל חייה, כל לילה עד לרגע זה. כן, הוא, הבחור שאהבה, קרע את גופה אבל גם רצח את סיפור האהבה התמים שנרקם בלבה. את זה קמילה רצתה להטיח בפניו.

אבל היא המשיכה לנעוץ את מבטה ב"שבר-כלי" הזה, העלוב, נושכת את שפתיה עד זוב דם, מונעת בכל כוחותיה מהדמעות לשטוף את פניה. ואז שלחה יד לתיקה ושלפה ממנו כריך שהכינה לילדים, תלשה מהפנקס-כיס דף חלק, רשמה בו כמה מילים, הכניסה את הפתק לאריזת הכריך, והניחה אותו  בתוך הקופסא, "להזדהות ולתמיכה".

עד הערב, עד שהגיע לחדר שבו הוא התגורר, בגג הפנטהאוז של אחותו, רק אז לקח לידיו את הכריך ושלף ממנו את הפתק. כשפרש את פיסת הנייר, הוא כיוון אותה אל אור הירח וקרא את הכתוב: "גיא, היית אהבת-חיי. עכשיו, אחרי שהסתכלתי לך ישר בעיניים ואתה הסתכלת לי, אני הולכת לדרכי, למשפחתי, לחיים שבניתי. ואתה, לאן אתה הולך?"

דקות ארוכות הוא ישב בכיסא הגלגלים ללא ניע ולבסוף סובב אותו והסיע את עצמו לכיוון המעקה.