הנשיקה

 זה היה בשנת ארבעים ושלוש, אולי. לא-כל-כך ידענו כמה זמן עבר מאז שברחנו, מאז שהשארנו, ליזה ואני, את הורינו, בתחנת-הרכבת, בסטניסלאבוב, ונמלטנו מזרחה אל ארצות-החיים. עברנו מה שעברנו, זה סיפור נפרד וארוך, קשה, ואני אספר אותו יום אחד, אם עוד אחיה.

התחנה האחרונה שלנו הייתה  מחוז דחקאנבאד כשכבר היינו באוזבקיסטאן די-הרבה
זמן. מנמל אסטרחאן הגענו, ברכבת, לבוכארה, ומשם, באיזה לילה, רכובות על חמורים,
הגענו לקולחוז ההוא, לא זוכרת את שמו. אם אני מסתכלת על זה אחורה, זאת הייתה חוויה
מעניינת, אולי חוויה זאת לא בדיוק המילה המתאימה. מי שעבר את זה בגוף שלו, בנשמה
שלו, יום-יום, לילה-לילה, אין מה להגיד, זה היה קשה. אבל רצינו לחיות, בעיקר אני,
שלא שכחתי לרגע את השיחה האחרונה עם אימא, שהיא סומכת עלי, שאני האחראית, גם על
אחותי הגדולה ליזה, וככה זה יהיה עד שנחזור הביתה.  בקולחוז למדנו הכול מאפס, גם את השפה, לאט-לאט,
מילה פה ומילה שם, גם מנהגים, גם מאכלים, בכלל את התרבות של האוזבקים, הבית שהיה
עכשיו שלנו.

בסך הכול, בעיניי, הייתי עוד ילדה, אבל
בעיניים של הגברים בקולחוז הייתי אישה, ועוד כזאת שלבושה בקרעי-בגדים. זה הביא להם
מחשבות לגביי, מחשבות על דברים שאני אפילו לא שמעתי עליהם, שעושים עם אישה. אבל
אני לא נתתי ולא איפשרתי בשום פנים ואופן. היתה פעם, שאיש צעיר אחד, נכנס אלי למה
שנקרא "חדר" ועשה לי את הסימן הזה, שתי כפות-ידיים מתחת ללחי, מה שאומר
שאני אלך לישון איתו. ואז אני תפסתי את ה"טבאק", שהיה מעץ, והיה מלא בגרגרי-אורז
מושרים במים רותחים, והעפתי אותו על הראש שלו, והוא ברח אל החברים שלו, שהתפוצצו
מצחוק מהאורז שנזל מהראש שלו. ואני זכיתי בכבוד שלהם.

עברו כמה חודשים ונסעתי בעגלה לדחקאנבאד,
לטפל בכאב-שיניים שלי, ושם פגשתי את דר' מרגולין, המלאך הזה. בזכותו עזבנו את
הקולחוז, ליזה ואני, ועוד שלש חברות, ועברנו לעיר הזאת. אותי הוא לקח לעזרה במרפאה
שלו. למדתי כל מה שצריך, בהתחלה לקרוע תחבושות מבד ישן, לחטא כלים, להיות נחמדה
לחולים, הכול, ומהר מאד עשיתי הכול כמו אחות מקצוענית, כזאת שלמדה.

ליזה ואני, והחברות, כולנו גרנו יחד
בחדרון קטנטן, וזה היה קשה, אתם מבינים בעצמכם. יום אחד פגשנו יהודייה בשם מינה,
שעבדה בדאר, וסיפרתי לה שאנחנו חמש בחדר ואז היא הציעה לי לשכור מיטה אצלה בבית. להם
היו שתי מיטות. אחת, קצת יותר רחבה, ששימשה את מינה ואת אימא שלה, שלא יכלה לישון
לבד מאז שמייטק בעלה מת. המיטה השנייה שימשה כמזווה והייתה עמוסה שקי-תבואה
ודלעות. ליזה ואני הבטנו במינה, כאילו שואלות היכן בדיוק נישן, ומינה הסבירה,
שהמיטה השנייה, למעשה, מושכרת לבחור חמוד, שכמעט ואיננו מגיע לישון. כשהוא מגיע
הוא תמיד מביא להן תבואה, דלעות, תפוחי-אדמה, כל מה שאפשר כחלק משכר-הדירה, אם לא
כולו.

"קחו את המיטה שלו וכשהוא יגיע
נטפל בבעיה", אמרה מינה.

הבחור החמוד היה שלוימה, ובאמת, המון
זמן הוא לא נראה בסביבה. אלא שלילה אחד הוא הגיע, כנראה היה מאד עייף, זרק על
הרצפה את מעיל-הפרווה שלו ואת משלוח הירקות שהביא, וכשרצה לזרוק את עצמו על המיטה,
ממש ברגע האחרון, נדהם למצוא בה את ליזה ואותי, ערות, מתכווצות האחת אל גופה של
השנייה, פוחדות מהרגע שנוכחותן תתגלה ועוד כשהן לא הכי לבושות.

להגיד את האמת, גם בחושך ראינו שהיו לו
פנים טובות. הוא סימן לנו להיות בשקט, השתרע על מעיל-הפרווה שלו, על הרצפה, ונרדם.
ורק כששמענו את נחירותיו נרדמנו גם אנחנו.

בבוקר הוא כבר לא היה.

כך קרה כמה וכמה פעמים עד שלשלוימה נמאס
מהסידור הזה, והוא החליט להישאר בבית של מינה ולראות מי הבחורות שהשתלטו לו על
המיטה. ככה הכרנו אותו, קצת, כי אנחנו היינו נבוכות, אני יותר וליזה פחות, וגם
שלוימה, כך התברר, לא היה דברן גדול.

עבר עוד איזשהו פרק-זמן עד שמינה ואימה
תפסו אותי לשיחה ואמרו לי ששלוימה רוצה להתחתן איתי. להתחתן! איתי! הייתי בשוק. מי
הוא בכלל? מה פתאום להתחתן? ממתי ילדה קטנה מתחתנת? מה בכלל הוא יודע עלי?

אבל שלוימה לא הרפה. אפילו כשאמרתי לו, שאני
לא מתכוונת להתחתן בזמן המלחמה, ושלא אתחתן לפני שאחזור הביתה, לאבא ולאימא, ואפילו
כשאמרתי לו שאני לא אוהבת אותו, לא מרגישה אליו כלום, הוא לא וויתר עלי. התעקש ורצה
להתחתן, ודווקא איתי.

יום אחד הוא הציע לי שנלך קצת לטייל,
שנכיר האחת את השני. הוא חשב שיצליח לרכך אותי, שאתרגל אליו ואחר-כך תבוא האהבה.
הסכמתי רק בתנאי שליזה תצטרף אלינו, והאמת שבכל הדרך דיברתי רק איתה.

המספרה של אסתר ומשה הייתה כמו מועדון,
מקום-המפגש של כל היהודים. באחת הפעמים שהגעתי לשם הם ניסו לשכנע אותי. אמרו לי:
"תתחתני איתו, הוא בחור טוב, עכשיו מלחמה, אין גברים פנויים ואין כסף וזאת הזדמנות".
הם צדקו, שלוימה היה בחור טוב, ובאמת הייתה מלחמה, ובאמת לא נראו גברים, בטח לא
יהודים, בהנחה שבכלל חיפשתי. ונכון שמבחינה כלכלית המצב היה קשה.

יום אחד, אחרי ששוב הוא ביקש אותי,
אמרתי לו שלא אתחתן כי יש לי את ליזה, אחותי שהוא מכיר, והיא אמנם הגדולה מבין
שתינו, אך אני הבטחתי לאימא לשמור עליה. שלוימה השיב, בלי למצמץ, שהוא מכיר את
העניין הזה ושהוא מתחייב לשמור ולפרנס את ליזה, כאילו גם היא תהיה אשתו.

בסוף, בסוף, נכנעתי אחרי שאפילו ליזה
צעקה עלי שאני מטומטמת. "מה את רוצה, שנישאר יחד ונמות יחד?! ככה יש לנו סיכוי,
יש מגן, יש גבר!".

אבל אני עוד לא רציתי להתחתן ואותי לא
עניין גבר-שמבר. חוץ מזה, גם לא הכרתי אותו כל-כך. הייתי תינוקת, בקושי בת עשרים,
ורציתי את הזמן להכיר את החיים, רציתי לאהוב, ללמוד לאהוב, אפילו אותו.

כן, בסוף נכנעתי. הלכנו למשרד הממשלתי לרישום
נישואין ונרשמנו. וזהו, כמה דקות והיינו נשואים. זה נעשה! אבל כל היהודים, החבורה
שלנו, לא הסכימו שלא תהיה חופה יהודית, כמו שצריך. וגם לשלוימה זה היה חשוב. אז משה
של אסתר דיבר עם השכן, נודלמן, שידע להתפלל. אפינו כמה פיתות אוזבקיות וקנינו כמה
אשכולות ענבים, ואספנו את החברים למספרה. נודלמן התפלל את מה שהיה צריך ושלוימה
אמר את ה"הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" ושבר כערית דקה, עטופה, של
קומפוט. זהו, משה שלף מאחורי הארון בקבוק וודקה ועשינו "לחיים".

פתאום ראיתי את שלוימה ניגש אלי, שיכור,
בינתיים, רק משמחה, אחז אותי בכתפיי והצמיד את שפתיו לשפתיי. מעולם לא התנשקתי
קודם. מאימא קיבלתי, לעיתים רחוקות, נשיקות בלחי, כלום לא חוץ מזה. זה היה לי
מוזר, טעם לא מוכר, ריח לא מוכר. נשיקה ראשונה. מבעלי.

ומאז גם עברנו לישון באותה מיטה וליזה ישנה
לידינו, על המעיל של שלוימה, על הרצפה.