הרי את מקודשת

אמצע שנות השישים. אנחנו בגיל מצוות, פלוס-מינוס, כמעט ולא יודעים כלום על החיים. מה היו החיים שלנו, אז, בעצם? להיות בסדר עם הציונים, לחלום שיום אחד יהיה בסדר עם הדבר הזה, המסתורי הזה, זה שלא מדברים עליו, בקיצור – הזיונים, שהיו אז בגדר "מושג נשגב", משהו שרק קוראים עליו בחוברות-זימה, בחדרים אפלים. מה עוד? "עשרת הדברות" בתנועת-הנוער… יש עוד?

בסופו של דבר, אולי מאז ולתמיד, הכמיהה הייתה ל"אירועי הצחוקים", או, כמו שמחנכינו הדגולים קראו לזה – מעשי הקונדס. היו לנו את המפגשים הסטנדרטיים שלנו. כלומר, חוץ משעות-הלימודים הפורמליות היו "אספות-הכתה" הרשמיות,  אך היו גם מפגשים סודיים, יותר או פחות, של "האצולה". מי ומי היו באצולה? ראשית, המייסדים, שנקראו חבורת "משטר"ה": מנחם, שוש, טניה, רונן [אני] והדסה. במשך הזמן הצטרפו אילנה, רונית, יהודה, דובי…אולי עוד אחד או שניים. היינו נפגשים בחשאי, היינו מטיילים בלילות בדיונות-החול, היינו רוקדים "ריקודים סלונים", לא לפני שכל אחד נשבע, בהקזת-דם, שלא יספר את דבר פעילותנו, אחרת כולנו ננזף ו\או נעוף מהתנועה. חלמנו על אהבות, יצרנו "זוגות" שבדרך כלל לא תאמו את האהבות האמיתיות, אלו שבלב של כל בן או בת זוג, "שדדנו" מגוון מפירות-עונה מהגינות ששם בשלו… היינו חסמב"ה שכונתית…

עברו שלושים וחמש שנים. יום אחד מצלצל הטלפון במשרדי ובצדו השני של הקו נמצא דובי. איזה דובי? דובי מהכיתה, מבית-הספר. דובי, שמנהל משרד-נסיעות גדול ולקח על עצמו לכנס את ילדי-הכיתה ובני-זוגם. דובי היה מלא התלהבות, בעיקר מעצמו, הן על היוזמה והן על הצלחה כמעט מקסימלית לאתר את בני ובנות הכתה.

נורית, רעייתי, העדיפה להישאר בבית, עם הילדים, אך כללי-הטקס היו נוקשים, ועל כן, באחור מתוכנן של כרבע-שעה, התייצבנו בביתה רחב-החצר של הדסה שבראש העין.

היו המון שיחות-פיטפוט בהרכבים שונים ומשתנים, הועלו המון זיכרונות והכיבוד היה טעים ועשיר. נורית, כשאר בנות ובני-הזוג, לא מצאה את עצמה, אבל, בסך-הכול, התפתח ערב מהנה. ברור שאיש מאתנו לא יכול היה לצפות את מה שעמד להתרחש.

כשעתיים מתחילת ההתכנסות נכנס לחצר רב, כלומר, חרדי, לבוש כמו שצריך, כמו שנכון. לא הבנו מה לו ולנו… וגם נושא על גבו נרתיק עם גיטרה… אולי יש כאן איזה קטע אומנותי? איזה מערכון? דובי?!… הוא התקרב, אל הגברים כמובן, ורק אז חדי-העין הבחינו שזהו חברנו לכתה, יהודה, שאומרים את זה "יודה".

טוב, הייתה התרגשות לא קטנה… בודדים ידעו על הדרך שיודה עשה, תלמיד די-חלש, "מקס-פיין" אחרי היסודי, נשירה מהירה, הפך לשוליית-מלטש-יהלומים ואחר-כך לפועל-מלטש מן המניין. במקביל, יודה החל ללמד את עצמו לפרוט על גיטרה, עוד ועוד, ללא שום איש-מקצוע ראוי, לצדו. כעשר שנים ניגן גיטרה-מובילה בלהקת-הרוק "בני-המלך" ו… כן, בברנג'ה, בבוהמה התחילו לדבר עליו, על יכולתו, על איכות נגינתו, ממש שיחת-היום בין "קליפסו" ברמלה לרחוב המסגר בתל אביב.

ואז – שוב מהפך. יודה חזר אל שורשיו, אל הדת, אל האמונה והתפילה, הגה בה, כנדרש, יומם ולילה, כשהוא תמיד, בכל מצב, ממשיך להיות צמוד אל הגיטרה. הוא הוסמך לרבנות והקים סביבו קבוצת-לומדים, קבוצה שהשתלטה על בית-כנסת קטן באור-יהודה ומאז הם שם, הרב יהודה, תריסר ילדיו, זוגתו שתחייה, ובני-הקהילה, כחמישים מתפללים ולומדים, על נשותיהם וטפם, כולם מעריצים כל מילה וכל אות וכל תו, שיוצאים מפיו של רבם וממיתרי-הגיטרה שלו.

דובי הכריז על התכנסות ועל סבב רשמי של "מה עברתי בחיים מאז סיום ביה"ס, בשתי דקות". הסבב נמשך כחצי-שעה, היו שהסתפקו בכמה מילים והיו שהרבו לספר על הא ועל דא. כנראה שלא במקרה, אחרון המדווחים היה יודה… כבוד הרב. יהודה שלף את הגיטרה האקוסטית שלו, החל להפריח צלילי-רקע, עצם את עיניו, כמחפש את המילים הנכונות, והתחיל לספר.

"רבותי, היה זה בחופשת-סוכות, כשנפגשנו בחצר של הדסה. כאלה היו בתינו אז, רובם – מקבץ קטן של חדרים זעירים וגינה גדולה מסביב, ולומר את האמת, עבדכם הנאמן גם כיום, ככה אני חי, בעזרת-השם. בזמן ההוא כולם ידעו שהדסה ורונן, אתם יודעים, הם זוג, מה שנקרא, "חברים". לעומת זוגות אחרים בכתה ובתנועה, ידענו שזו חברות-אמת, אהבת-נעורים טהורה. רונן היה מלווה את הדסה הביתה, אחרי הלימודים או אחרי הפעולות בתנועה. כשהם חשבו שאין איש בסביבה, הדסה הרשתה לו לשלב את כף ידו בכפה, רונן בא אליה, לחצר, המון, כי הוריה, רוב הזמן, לא היו בבית.

זוכרים שהיה לנו ריקוד, חברתי כזה, שרקדנו בתנועה: "אני רוקדת במעגל ומביטה סביבי, אני מושיטה את ידי לחבר או לחברה שלי"? כשהחבורה שלנו הייתה נפגשת, וכשמצב-הרוח היה מרומם, החלטנו, בינינו, שבפזמון, "ביער, ביער, ביער נרקוד, נרקוד", הזוג שבמרכז ירקד תוך כדי חיבוק, גוף אל גוף. כך החלטנו. כשהם היו, הדסה ורונן, הזוג שבמרכז, כולם ראו איך הם רקדו את הרגעים האלה, בכוונה גדולה, עוד ועוד, וגם כשהשירה גוועה זה מכבר, הם היו עדיין חבוקים, ו"אות-הסיום" היה כשהדסה קרבה את פניה לרונן והצמידה את שפתיה לשפתיו. איזו רומנטיקה, זוכרים? נכון?!

מנחם, אייכה, מנחם? מנחם ידידנו, הגם שלמד ובילה אתנו, אביו היה בהנהלת בית-הכנסת הגדול ומנחם היה הכי מצוי ומבין בענייני-יהדות וכמו שאמרתי בריישא, זה היה בחופשת-סוכות, בחצר אצל הדסה, כשמנחם היסה את כולם ואמר שאחרי נשיקה שכזאת אין ברירה ועל רונן לשאת את הדסה לאישה!… 

כולם צעקו כן, כן, חתונה! ומיד נפרס סדין על ענפי-עץ-הגואיבה, אילנה חזרה מהמטבח עם כוס מיץ ענבים, המגעיל הזה של יפאורה, הדסה ורונן הועמדנו מתחת לסדין, קורנים מאושר, איפה אתם? תודו שזה נכון… ומנחם פתח ואמר:

"מאחר ורונן והדסה התנשקו פה-אל-פה ובזאת ויתרו על בתוליהם, החליטו החברה, פה אחד, כי עליהם להינשא, איש לאהובתו! רונן והדסה, אתם מסכימים ומאשרים את הנישואין?!"

לא זוכר שמי מאתנו פצה פה אבל כולם צווחו בקול גדול "כןןןןןןןןןןן!", מנחם הסיר מאצבעה של שוש את הטבעת [עשרה גרושים בגלנטריה], נתן אותה בידי רונן והורה לו לענוד אותה להדסה. כשסיים זרינו עליהם מטר של נשורת-עלים, מעורבבת בסתם עשב… עם לא-מעט רגבי-עפר וחיפושיות… תודו שהייתה "שימחה גדוילה"! נכון שככה זה היה? כולם מאשרים?

גבירותי ורבותי, חברים וחברות לספסל הלימודים, אין כמו שמחה! אמנם אני לא חב"דניק, אבל גם בקהילה שלי, בהנחיית הרב שלי, מצווה גדולה היא לשמוח ולשמח… כשאפשר.

ועכשיו, במקום לספר את 'קורותיי אסביר לקהל הקדוש הזה את הסיבה העיקרית שהגעתי הנה, הערב, והיא השליחות שאלוהים הטיל עלי. עלי לעשות תיקון ולחלץ כאן אנשים מחטא גדול. זה שאנשים לא יודעים או שנשכח הדבר מהם, זה לא אומר שאלוהים לא יודע או שאלוהים שכח. לא ולא! ועם אלוהים, כמה שהוא רחום וחנון, אתו לא מתעסקים! נכון מנחם?! . מה שלא קרה עדיין – עוד יקרה. מה שלא יקרה לשותפים לחטא, יקרה לבניהם ולבני-בניהם, ולכן אני פה, לעצור את הסחף".

בהתחלה חלקנו עוד ציחקק בשקט אך ככל שיודה המשיך לדבר הצחוק הפך למבוכה והמבוכה לפחד. ויודה  המשיך.

" רוב הנוכחים כאן הגיעו עם בני-זוג. רוב הנוכחים נשואים באושר, ואם לא באושר אז בטוב. הנה, למשל, בעלי-הבית, הדסה, חברתנו. הנה למשל האורח הנכבד, חברנו רונן. כל אחד מהם התחתן, הוליד ילדים, התבסס כלכלית, הכול טוב ויפה. מה לא יפה?

רבותי, לפני כשלושים וחמש שנים, בחצר בית-הוריה של הדסה, כאילו בצחוק, נערכה חופה, חופה כשרה למהדרין שערך ידידנו מנחם, שבה רונן נשא לאישה את הדסה לאישה, כדת וכדין, לעיני עדים! רבותי, אלה נישואין חו-קי-ים! הנישואים השניים שלכם, הנוכחיים, הם חטא! פשע! גזרה עליכם לבטל אותם באופן מידי ויפה שעה אחת קודם, אפילו בזה הרגע!