דף חדש
בסביבות שמונה וחצי, מזל הכניסה את הקטן, השישי שלה, לפעוטון ואמרה למטפלת שקיבלה אותו, שבסביבות חמש וחצי תגיע הודיה, אחותו, ותיקח אותו.
היא יצאה החוצה ונעמדה, פניה אל הרחוב העלוב והמלוכלך. אחרי כמה שניות של היסוס, היא הרימה את עיניה לשמים ואמרה: "אלוהים, כל עוד אתה איתי, זמני או קבוע, היום אתה תגיד לי מה לעשות".
שמעה מאחוריה "סליחה" ופינתה דרך לאבא של התאומים, שחזר למכוניתו בחזית הפעוטון. היא לא ידעה איך לפנות אליו. הרב? מר? אדוני? לבסוף אמרה לו "סליחה כבודו", והוא ענה לה "למה כבודו? אנחנו אותו דבר, הורים מאושרים לילדים שלנו, שווים בפני השם יתברך". היא שאלה אותו לאן הוא נוסע והוא השיב בשאלה לאן את צריכה, והיא השיבה שהיא צריכה…בקשה שיגיד לאן הוא נוסע והיא תתאים את עצמה. אמר לה לאזור התחנה המרכזית.
"תיקח אותי? הוא קרב ראשו ולחש לה כממתיק סוד: "נאמר שאת במצב חרום ונאמר שבורא עולם מבקשני לעזור לך". אמרה לו שהוא לא רחוק מהמציאות.
היא ירדה בתחנה מרכזית. ארבעה רציפים, בכל אחד מהם אנשים ספורים. מחכים למה? למי? לאוטובוס או למר גורלם.
אמרה לעצמה ש"הראשון שיגיע אתו אסע, כי זה מה שישלח לי אלוהים". כשהגיע, עלתה, שילמה והתיישבה. למרות שהייתה צמודה לחלון לא ראתה דרך, לא נוף, לא שלטים. לא עניין אותה לאן נוסעים. מה שכן, חשבה לעצמה, אולי זאת הפעם האחרונה שלה במקום הזה, בעיר הולדתה, בביתה, בבית-בעלה וילדיה.
העיר הגדולה קיבלה אותה באדישות. המוני בני-אדם שבאו והלכו, הלכו ורצו, עמדו וישבו, לא היה אחד שידע שהיא הגיעה, שראה שהיא קיימת, שברך על בואה.
"אבל הוא יודע, הוא רואה, הוא הביא אותי לכאן והוא ינחני, על מי-מנוחות ינהלני", זה מה שמזל אמרה לעצמה, פעם ועוד פעם, עד שראתה את כיסא-הפלסטיק-הלבן, משענתו קיימת רק בחצייה התחתון, ראתה שהוא בודד כמוה וקורא לה. הלכה והתיישבה עליו.
כך מצאה או מצא אותה האריתראי. הוא ישב על שפת-המדרכה ואכל כריך-בגט ענק, גוש בצק, שממנו זלגו לצדדים גבינה צהובה וחלקי- מלפפון.
ישבה והסתכלה עליו. הסתכל עליה.
"רעבה? רוצה? אזניים מקולקל? הלו! אני דאוויט. מה השם שלך?"
דאוויט הושיט לעברה את שחור-ידיו, האוחזות בבגט, שלא תתפרק ה"תרכובת". משהו פנימי-בה רצה להסתער אל הכריך אך היא לא זזה ולא הנידה עפעף.
הוא קרע נתח מהבגט, תוך שהוא מפיל כמה פרוסות מלפפון, והניח אותו על חצאיתה. שב למקומו, אסף מהרצפה את נפל-המלפפונים, נשף עליהם, כאילו מעביר אותם חיטוי, ודחף אותם לכריך שלו, ממשיך במלאכת הלעיסה.
היא הצטרפה לאכילה ורק בביס השלישי ציינה לעצמה שלא עשתה נטילה ולא ברכה. לא הזיז לה.
הוא סיים, שלף מכיסו בקבוק-מים ובלגימה אחת חיסל את רובו. הושיט לה את הנותר והיא הכניסה את פיית-הבקבוק אל פיה, רווה מהריח ומהטעם הזרים, שפיו השאיר, יותר משתיית-המים.
דאוויט קם. היא שאלה לאן. הוא חייך ברוחב-פה ואמר: "או, יו קן ספיק!"
"אני הולך לנקות הפנטהאוז בטאגור ארבע-עשרה. שעות חמש ואחרי זה באק הום".
הביטו האחד בשנייה, מנסים לפענח מה, מי-מהם יעשה או יגיד משהו, ולבסוף הוא פנה והחל לצעוד צפונה. הלכה אחריו.
המפתח היה באגרטל-הפורצלן, שניצב בין המעלית לבין דלת-הכניסה לדירה. נכנס והיא אחריו. כל הזמן כמה צעדים אחריו.
הוא ניגש במרץ למלאכת-הניקיון והיא עמדה ללא-נוע, ליד הדלת, ממתינה ללא-ידוע, מחכה להנחיה, לאות. השפתיים הפנימיות שלה לא חדלו למלמל "אנא אדוני בדברך, אנא אדוני בדרכך", שוב ושוב.
הוא פנה אליה ושאל אולי תרצה להתקלח. "טייק אה שאואר? דוש? ווטר-ווטר?" מזל התקרבה אליו, כאילו בהשפעת כוח-מסתורי, והצמידה את גופה לגופו. דאוויט, די-נבוך, מנסה "לקלוט אותה" ולא מצליח, אחז בעדינות בכתפיה, סובב אותה והוביל אותה אל חדר-האמבטיה.
היא עקבה אחר פעולותיו, מזרים מים, משני צינורות מוזהבים, לאמבט הענקי. אמרה לעצמה, שזה הכי קרוב למקווה, שראתה אי-פעם. היא ראתה אותו מערבב במים נוזל-סבוני, ריחני, קלטה את תנועות-שפתיו אומרות "אוקיי", מחייך, קם ויוצא.
באיטיות החלה פושטת את בגדיה, כמה וכמה שכבות, ככל שהשכבה פנימית יותר היא מרופטת יותר. נכנסה למים והתיישבה. היא הרימה את עיניה לשמים, חזרה ואמרה: "אלוהים שלי, אלוהים שאיתי, היום אתה תגיד לי מה לעשות." היא משכה את ישבנה קדימה ונשכבה על גבה.
במראת-התקרה ראתה את דמותה, והיא הולכת ונעלמת. ענן לבנבן הלך וכיסה את דמותה עד שנעלמה לגמרי. חשבה שאולי הגיעה לשערי-גן-עדן, חייכה באושר והשקיעה את ראשה במים.
ואז הוא התגלה לה, בעצם רק פניו, מלמעלה, מבין אדוות-המים, מבין שכבות-הענן. "בתי, אני תמיד אתך ובוודאי היום אני אתך, ואת איתי, ואני מוליך אותך, ואת באה אלי, אלי, ופותחת דף חדש".
כשהאריתראי הקיש בדלת וצעק " איי גו טו סופרמרקט, איי ביי אקונומיקה אנד ריצפז אנד קם בק", היא לא שמעה כלום.
כשניתן לה האות, יצאה מזל מהאמבט ופסעה אל הסלון, עירומה ונוטפת מים. הביטה ימינה ושמאלה, הבחינה בגרם-המדרגות והחלה מטפסת בו. כשהגיעה לקצהו, פתחה את הדלת ונכנסה אל הסוויטה העליונה וממנה אל גג צדדי, פסעה בין המשאבות והקולטנים, לאיטה, צעד ועוד צעד, רואה רק את דמות השם יתברך, הפורס אליה את ידיו ולוחש לה לבוא.
הגיעה עד למעקה הנמוך ועלתה עליו, רגל ועוד רגל. שמש-אביבית זרחה ברום-השמים, שולחת את קרניה אל קיר- הזכוכית של הבניין הסמוך, בטאגור שש-עשרה, כמעטרות את ראשו של השם יתברך.
"אני באה אליך, אני שלך, רק בחיקך תבוא עלי שלווה".
השם יתברך הנהן בראשו באהבה רבה, היא שלחה רגל קדימה וצעדה אליו.
