חיה וחיים וברכה

חיה נפטרה בשניים באוגוסט 1985. ב"שבעה", בביתם השכור במושב פדויים, אמרו לחיים, בעלה, שהתאלמן, שזה יצא בדיוק בט"ו באב, יום האהבה. חיים השיב ש "לא ידע אבל שיהיה".
בדיוק שנתיים אחרי זה, גם כן בט"ו באב , חיים נפטר. ב"שבעה" אמרו לברכה, הבת היחידה שלהם, שהתייתמה, שזה לא מקרי ששני ההורים שלה נפטרו בתאריך הזה, שהוא חג האהבה.
ברכה כבר מזמן לא גרה בבית. היא התחתנה עם חיים, לא אבא שלה, הבן של מוריס, שהיה מורה נהיגה של כל אופקים, חודש אחרי שסיימה את לימודיה ב"ויצ"ו אופקים, במגמת מזכירות רפואית. מאז הם גרים באופקים, ליד ההורים של בעלה.
כשאמרו לה על העניין הזה של ט"ו באב, ברכה שתקה קצת זמן ואחר-כך מלמלה, כאילו לעצמה, שאהבה לא בדיוק הייתה בבית הזה.
האמת היא שברכה שמעה הרבה מריבות, היא הייתה נוכחת ברובם, כשגם אבא וגם אימא נהגו להשתמש בה ובנוכחותה לצרכי הצד שלהם בריב.
לא פעם ברכה אטמה את אזניה בכפות ידיה, כדי לא לנכוח, לפחות נפשית. לא פעם היא ליוותה את אטימת-האזניים בצווחה ארוכה, מה שאיחד את הוריה כנגדה, ואז, לפעמים, חטפה סטירה מאימה וניעור מפחיד מאביה.
ברוב הפעמים העילה למריבה הייתה זהה או דומה. זה היה חיים, שהתקשה לספק את פרנסת המשפחה, גם כי בתחום עיסוקו, רכישה ומכירת רהיטים ישנים, או בעברית קלה, "אלטע-זאכן", העסקים נטו לדעוך, בטח ובטח בדרום-הארץ, ואנשים העדיפו לקנות רהיטים חדשים זולים, ולהעמיד את הישנים בחזית ביתם, פנויים לכל דורש וחפץ, ולא היו דורשים.
וגם ובעיקר כי לא ויתר על החלום, המשולב באמונה עזה, לזכות בפרס הראשון בפיס, או בלוטו, ולשם-כך השקיע מידי שבוע כמעט מחצית מהכנסותיו ברכישת הכרטיסים, אלה שיביאו לו, כך היה משוכנע, את המיליון.
וחיה הייתה עסוקה בניסיונות לנהל את הבית באמצעים הדלים שחיים העמיד לרשותה, ללא הצלחה יתרה. מאחר והכירה את חיים הכר היטב, כיוונה את מעשיה כך שהחוסר באמצעים יבוא לידי ביטוי מרכזי בארוחת-הערב, כלומר, בהעדר ארוחת-הערב.
חיים הרעב היה מתרגז, מה פרוש מתרגז? יוצא מכליו, ומטיח בחיה את מכלול הקללות והאיחולים למחלות ולמיתה, תוך שהוא טוען ש "כסף לווילון חדש או לשמלה חדשה היה לך, יא בת-כלבה, אבל לא לרבע-עוף ולאורז במיץ-עגבניות"!
כשהתברר כי חיה מתה ושלבבה השבור הכריע אותה, ברכה הייתה משוכנעת, באמונה גדולה, כי איחוליו של חיים הם, בפועל, סיבת-המוות. אשר-על-כן, מיד בתום ימי-השבעה, בליבה, היא החלה מאחלת לחיים, אביה, שימות במהרה בימינו, שיצטרף למקום-משכנה של אשתו לשעבר, באשר הוא, על מנת שיחזור למעגל הסבל והבעיות, כלשונו, שנאלץ לספוג מחיה, בחייה.
במוצאי-שבועות, חיים הטריח את עצמו לביתה של ברכה, אי-שם באופקים, וביקש "הלוואה קטנה, לא יותר מאלפיה". עוד בטרם סיים לפרט לשם מה הוא נזקק להלוואה, כבר זרקה אותו ברכה, בתו, ל -"אלף עזאזלים". בעודו מתרחק מביתה צעק לה חיים שתתבייש, שככה היא נוהגת באביה, שנתן עבורה את נשמתו ודאג לה כל חייו, ואיחל לה שהקללה שאלוהים קילל אותה וסגר את רחמה, תלווה אותה עד סוף ימיה, כי "אם אין בה חסד לאביה, גם לא יהיה בה חסד לילדיה"!
כשלושה חודשים עברו וחיים, האבא, נפח את נשמתו. שכנים סיפרו לברכה כי האירוע התרחש ליד דוכן הפיס של לובה הרוסייה. אחרי ערב נוסף של אכזבות והפסדים, חיים הפנה את פניו לשמיים והטיח באלוהים את כל תסכוליו ואכזבותיו. איך, בשם אלוהים, הוא אינו מזהה את צרכיו הדחופים, הבסיסיים, ואיך אינו "מסדר" לחיים "זכיה קטנה", סמלית, הוכחה שהוא קיים.
ואז החוויר, החל להסתחרר, נפל, נשכב על גבו, מחבק את חזה-עצמו. בעוד לובה הרוסייה שופכת על פניו מים וסוטרת על לחיו, חיים הרים לפתע את ראשו, צווח "ברכההה… תשרפי!" שמט את ראשו ומת.
כמה חודשים אחרי מותו של חיים, אביה, ברכה וחיים, בעלה, נסעו לבאר-שבע, למרפאות-החוץ של סורוקה, לבדוק את העניין עם החולשה של ברכה וההקאות, וההתעלפות שהייתה לה פעם אחת, אצל ההורים של חיים. בזמן שברכה נכנסה לבדיקות חיים העדיף לחכות בחוץ, כי המתח, אתם יודעים, לקח לו את השקט וגם הבדיקות האלה… זה לא בשבילו.
הוא לא יכול היה שלא לקשר את הבעיות הרפואיות הפתאומיות של ברכה עם הקללות של האבא של ברכה, גם באותו מוצאי-חג-שבועות וגם, כמו שהם שמעו, מה שצעק עליה בתור משפט אחרון לפני שיצאה נשמתו. לפני שבועיים, חיים הלך עם אימא שלו לבדווית אחת, איסמא, בעיירה חורה. ספרו לה על ברכה ועל הקללות של אבא שלה ועל המצב הבריאותי הבעייתי שלה. ואימא של חיים רצתה לדבר רק על ההריון, שהיא לא נתפסת, אבל חיים איים עליה שלא תעשה זאת, כי חיים ידע שכשהם מנסים את ההיריון, זה אצלו שברוב המקרים מתפספס.
איסמא ציירה בחול פנים של אישה ופנים של גבר. נתנה לחיים בקבוק מים מיוחדים [חמישים ₪] שיחפור תעלה בין הפרצופים וישפוך אליה את תוכן הבקבוק. אחרי שעשה את זה איסמא אמרה ברכה בערבית והסבירה לסיכום, כי חיים יצר תעלת-מים, כחייץ בין ברכה לאביה וההשפעה שלו עליה מתבטלת.
כבר עברו שבועיים והמצב של ברכה לא השתפר. חיים תהה האם הרופאים בסורוקה יצליחו יותר מאיסמא, שיש לה כבר מוניטין בהצלחות.
עברה פחות משעה כשברכה יצאה אליו, מלווה ברופאה שטיפלה בה. חיים קם וצעד לקראתן, דרוך, מוכן, נפשית, לגרוע מכל.
"אז ככה" אמרה אליו הרופאה, בחצי-חיוך, " בעוד חצי שנה, בעזרת-השם, אתה תהפוך לאבא וזאת הבשורה הכי מתאימה שאני יכולה לבשר לכם, כי, כמו שאתם יודעים, היום זה ט"ו באב, יום האהבה!"…