מכתב פומבי למוטי ששון, ראש עיריית חולון

שלום מוטי,

אתמול, חוה"מ סוכות תש"פ, הגיע לסיומו טורניר הכדוריד ע"ש אלי [אלכס] יניב [שקלנייביץ'] ז"ל, כוכב "הפועל" חולון, שנפל במלחמת יום הכיפורים.
אני כותב לך לבקשתם של עשרות פעילי כדוריד, מחולון ובעיקר מחוץ לחולון, ואלה, בין השאר, הדברים, שהתבקשתי למסור לך:
אלי [אומרים כמו גלי], ילד חולוני, חתיך ומוכשר בכל, נפל כלוחם סיירת גולני, בקרבות על השליטה בחרמון, ב- 12 באוקטובר 1973.
באוקטובר 74, יזמה הקבוצה שלו, בניהולו של משה [מויילי] גלעד [מי שלימים יהיה שותף לחיסולה של הסקציה], בעזרת הח"מ, טורניר לזכרו של אלי, בהשתתפות עוד 3 קבוצות, כולן בליגה הלאומית, הראשונה.
כעבור כמה שנים, בעיקר כדי לתת ביטוי לאלה, שהספיקו לשחק כדוריד עם אלי, הפך הטורניר למפגש ותיקים. כל "מייסדי הענף", מכל הארץ, נטלו חלק במשחקים לזכרו של אלי.
בשנת 1985 התמניתי לנהל את מחלקת הספורט בעירייה. בהסכמת מנהלי, משה לביא ז"ל, ובאישור פנחס אילון ויונה אלון [יו"ר ועדת הספורט], אימצתי את הטורניר לחיק העיריה.
בתיווכו של שלמה פוזנר, מזכ"ל איגוד הכדוריד, יצרתי שיתוף פעולה עם האיגוד, להמשך קיומו של הטורניר, במתכונת של מפגש הטובות מבין קבוצות הנוער והנערות, במדינה.
השותפות הזאת, כמו הטורניר עצמו, מתקיימים ברציפות 45 שנה!!! אין אח ורע לרציפות ולהתמדה שכזאת, ועל כך, ומאחר ואין זה מובן מאליו, תבוא אתה, מוטי ששון, על הברכה!
אני רוצה להקדיש מקום וזמן לרשימת תודות, לגורמים ולאנשים נוספים:
ליו"ר איגוד הכדוריד לדורותיהם ולאיגוד שופטי הכדוריד.
למחליפי בניהול המחלקה לספורט ולחנ"ג, יגאל אייל, לעצמון קצב, המפיק בקביעות את הטורנירים ולאוהד פוגלמן, מנהל אולם קציר.
למנכ"לית לשעבר של החברה לבילוי ולבידור, אתי גלעדי, ולמנכ"ל הנוכחי, שמשון חן, על שאימצו את הטורניר ואישרו לשמור על הגחלת.
לאגודת מ.כ. חולון, שהייתה מכבי ק"ש חולון, שהייתה מכבי חולון, ולראשיה, שאול זלצר, טוביה יוגב ודודי זילברמן, מי שקיבלו על עצמם את הניהול בפועל של הטורנירים.
לחברי, ותיקי הפועל חולון, אשר אין טורניר אחד, שיתקיים בלי נוכחותם, בהרכב כזה או אחר. זה המקום להזכיר את מי שמעולם לא החמיץ את הטורניר, כוכב הפועל חולון, יקיר העיר חולון, ניסן יצחקי ז"ל, ממנו נפרדנו ביום הכיפורים האחרון.
מוטי, בימים אלה, כשהכל, לכאורה, מובן מאליו, המכתב הזה בא לברך אותך ולהגיד, שהמפעל הזה, בן ה-45, איננו מובן מאליו.