יום הכיפורים של אלי [אלכס] יניב [שקלנייביץ']

כשמתקרב יום הכיפורים, ובמקביל, לידו, מתקרב יום השנה למלחמת יום הכיפורים, אני תמיד גורר את עצמי לזכרו של אלי יניב. 

למה דווקא הוא? למה לא לבן המחזור שלי, יורם לצטר, בעל עיטור העוז [ראו תמונה]? למה לא לעשרות חברי לדרך, חיילי ומפקדי גולני, שנפלו בקרבות רמת-הגולן, בזמן שאני, שנפצעתי ועזבתי, כססתי ציפורניים בצריפין? אין לי תשובה. זאת עובדה.

וכך, בחוסר האובייקטיביות הבלתי-נמנע שלי, אני עומד לשוב ולספר את תמצית סיפור חייו של אלי. אלי [קוראים כמו גלי] נולד ביוני 1952 להורים ניצולי שואה, אח לקובי, שלימים יהיה טייס, וילחם באותה מלחמה, במקביל לאחיו. אלי היה מסוג הילדים\נערים\בחורים\חיילים, שהכל היה בהם: יופי, גוף, חוכמה, קלילות – הכל, ואם זאת, תמיד היה סחבק, "אח" של כולם. 

עפ"י החלטתו הצטרף לפנימיה הצבאית ושילב, כבר אז, לימודים ברמה גבוהה עם האימונים הצבאיים והספורט, כולל משחקי-כדור, כולל אתלטיקה, כולל שחיה, ובכל הצטיין. בעיות ברכיים גרמו לו לעזוב את הפנימיה, ואולי גם האהבה לכדוריד.

אלי הצטרף לתיכון חדש בחולון, וכבר בכתה יא' החל לגלות סימני "כוכבות", עת צורף לקבוצת הבוגרים של הפועל חולון, בליגה הראשונה. מי כמוני, מי שהיה מעורה בענייני הפועל חולון, יודע כמה קשה היה לנער צעיר "להתפלח" לסגל הקבוצה, שהורכב מחבורה ותיקה, דור המייסדים, חברים הן במגרש והן מחוצה לו.
לאלי זה לא הפריע. למרות הבעיות בברכיים הייתה לאלי זריקת-ניתור מסוכנת ועבודת-רגליים מצויינת, בעיקר ב"שינויי הכיוון" המגוונים. הוא ידע לנצל את תשומת-הלב שמשך על מנת לחלק אסיסטים לחבריו.
יכולתו לא נעלמה מעיני אנשי-המקצוע והוא זומן לנבחרת ישראל לנוער, ולימים, לנבחרת ישראל לסטודנטים [אסא], ביחד עם "תותחי-על" כמו לפלר, גלנץ, מנדלר, הורטמן, פריימן, שטרק וקלוז'ני ז"ל.
בחודש אוקטובר 1970, אלי ואני התחלנו את לימודינו במדרשה למורים לחנ"ג במכון וינגייט. אחרי זמן לא-רב, יחד, החלטנו להפסיק את לימודנו ולהתגייס. לאלי היה ברור שהיעד שלו הוא סיירת גולני. אני נשלחתי ל"גולני" אחרי שביקשתי "שיריון"…
מה שזוכרים מרבית השחקנים והמאמנים, בני אותו דור, בוודאי אני ושחקני הפועל חולון, איפיין את אלי. מיד עם סיום מסלול ההכשרה של הסיירת, ללא "אימוני פתיחת העונה", הודיע אלי על שובו לפעילות. הסידור היה שלכל משחק, חברו\שכנו ישראל זהר [זגרובוביץ'], היה עובר בביתו של אלי, ואוסף את "תיק המשחק" שהכינה רחל, אמו ז"ל של אלי. מעולם לא ידענו אם אלי יגיע או לא, ואם יגיע, מתי יגיע. כשהגיע, לבש את מדי המשחק, מצא פתרון לשמירה על הקלצ'ניקוב שלו, התחמם 2-3 דקות והודיע למאמן כי הוא מוכן להכנס. כשנשאל מה לגבי חימום רציני השיב בחיוך: "לא מספיק שרצתי למגרש\לאולם מהצומת…3 ק"מ?
אלי יניב היה דוגמא ומופת לחיילות ברמה גבוהה, אך על זה לא נדבר. הוא היה ספורטאי למופת, חבר. אלי הוא בלתי נשכח.
בקרבות על שחרור מוצב החרמון איבדנו את אלי.
מאז, במשך 46 שנים, ברציפות, מתקיים טורניר הכדוריד, על שמו ולזכרו. יזמתי את קיום הטורניר, כחברו, בהפקת הפועל חולון. עם השנים לקחה מחלקת הספורט של העירייה, בניהולי, אחריות על הטורניר, ואליה הצטרפה האגודה החולונית הנוכחית, מ.כ. חולון. יבואו כל אלה על התודה והברכה.
אלי יניב, ספורטאי למופת, שכולנו צריכים לזכור!