אז בעניין האלוהים, אני מבקש לגבש את עמדתי, שלכאורה, ברורה היא. אינני מאמין בקיום האלוהים.

רגע, שכוונתי תהיה ברורה. אני מתכוון, כנראה, לאלוהים במובן הקונבנציונאלי. לאלוהים שהרוב מתכוונים. האלוהים שהוא “השם יתברך”, אבינו שבשמים”, “אלוהינו ואלוהי אבותינו”, “היושב מרומים”, “מלך מלכי המלכים”, “אל עליון”, “ריבונו של עולם”, “צור ישראל” ועוד שכאלה. בו אינני מאמין.

השאלה היא, אם זה סוף הסיפור. האם הצהרתי הנ”ל מסכמת את מערכים יחסי עם האלוהים?

אינני יודע… חושבני שלא.

כאן עלי לשאול, בעיקר את עצמי, מדוע אני נדרש לשאלת האמונה באלוהים. מה מציק לי, מה לא מאפשר לי “לחתום על התצהיר”, בעניין אי-אמונתי באלוהים? גדלתי בבית יהודי-מסורתי. בתי-ילדותם של הורי [כי רק בילדותם היו להם משפחות ובתים…] היו בתים דתיים. “שחרית”, תפילין, ברכת-המזון, “מעריב” ו “ערבית”, כשר למהדרין, לבוש בהתאם, קבלת-שבת, זמירות…כל מה שנכון. בכל התקופות, הקשות והקשות-יותר, ידעו הורי “לשחק” התאמות ופשרות עם המציאות העויינת, בארצות-נכר, אבל עשו כל מה שאפשר היה, בודאי “בלבב פנימה”, על מנת לשמור את יהדותם, מנהגיהם ו “לעבוד את השם יתברך”.

כך היה גם בבית החדש שנבנה בישראל. מבחינה דתית – מקסימום שמירת מסורת ותרי”ג מצוות, ככל שמתאפשר, ככל שהמציאות, צרכי-הפרנסה, חיי היום-יום – אפשרו. הפרגמטיזם וצרכי ההישרדות הכתיבו הכל. וכך, מילדות, היו לי תקופות של “שחרית” ותפילין, תקופות בית-כנסת בשבת בבוקר, בית-כנסת בכל החגים, קבלת-שבת…לקראת הבר-מצוה שלי, ובעיקר אחריה, למשך שנתיים-שלוש, החלפתי את אבי בתפילות, בבית הכנסת הגדול [ברח’ הרב קוק]. אבי, כבר לא בריא, תשוש מעמל-כל-השבוע, התקשה לצעוד מביתנו עד לבית-הכנסת ובחזרה, ואז, ממש בשמחה, אני ישבתי במקומו על כסאו, בכותל המזרח [למי שלא מבין, במושגים של קיסריה – זה אזור ה”אורקסטרה” בבית הכנסת, אזור הסלבס…] והוא, אבי, התפלל בבית הכנסת של עולי נובידבור, הסמוך לביתנו.

באיזשהו עיתוי, כנראה בגיל 15, נתתי “גט כריתות” לבית הכנסת, לתפילות ולכל הטקסיות שמסביב. משעשיתי זאת, כללה ההתנתקות גם את הקשר עם “הבוס” של כל אלה, מר אלוהים. שתי התרחשויות מתמשכות, שתי תופעות, השפיעו, בין השאר, על החלטת ההתנתקות שלי. האחת: בשבתות ובחגים, בבית-הכנסת, ככל שנקף הזמן וככל שהתבגרתי ועמדתי על דעתי, נדהמתי להבחין במערכת היחסים העכורה, בין הפלגים השונים, בבית-הכנסת. פוליטיקה קטנה בפרוטה. הנער יצחק למד שיש “מפלגת-שלטון, שאנשיה מנהלים את החיים השוטפים בבית-הכנסת. מי ישב היכן, מי ישלם כמה עבור איזה כיסא, לתפילות החג, וכמובן, אחד הנושאים המרכזיים – מי יעלה לתורה ומתי, ולאיזו “עליה”. ועל זה היו התמרמרויות קולניות, צעקות, מריבות…אפילו, פעם אחת, לידי קטטה הגענו!

בעיניים תמות, בתחילה, ונדהמות, בהמשך, ראיתי את הסחר-מכר בקודש-הקודשים. אפילו בעניינים פשוטים עלו בי קושיות. למשל: בשבת ובחג אין עוסקים ואין אוחזים בכסף. זה ידוע. אז איך “מתעדים” מי תרם מה, מי קנה מה, בעסקי הוצאת ספר-התורה והכנסתו בחזרה לארון, הפשטתו של ספר התורה מכל תכשיטיו וקישוטיו ומלבושו, והלבשתו בחזרה, ומי “קנה” איזו עליה לתורה, כשידוע של”מפטיר” משאירים את ה”תרומה” הגדולה ביותר? אז יש כרטיסיות, שהוכנו מבעוד מועד, ועליהן סימונים מיוחדים ל”נושא” ולסכום. הגבאי היה מסמן באטב מתכת את הנדרש, על מנת שניתן יהיה לגבות את הסכומים הנכונים מהאנשים הנכונים.

ואני שאלתי את עצמי, מה ההבדל? מה הולך כאן?

הרי מסחר הוא מסחר! עסקים הם עסקים! מישהו משחק כאן ב”נדמה לי”… השנייה: אבי ניהל אטליז כשר. בהשגחת הרבנות, כמו שאומרים. אני, כילד, העברתי חלק גדול מחיי באטליז, שאליו הגעתי מיד אחרי בית-הספר. כנוכח, בצעתי מטלות שונות, כעזרה להורי, ככל שיכולתי, בהתאם לגילי, מעת לעת. אשר על כן, לא אחת, הייתי כאותו זבוב שעל הקיר. וככזה עקבתי אחר מערכת היחסים של הורי עם הרבנות, לא ישירות, כמובן, אלא באמצעות שליחה, הוד מעלתו משגיח-הכשרות. נקרא לו מוישה, לצורך העניין. מוישה היה מגיע, רכוב על אופניו, לפחות פעמיים בשבוע. איש ממוצע-קומה, דק-גזרה, זקן שחור, ארוך, משקפיים, מגבעת, הידועה בשמה “קפלוש”, וארשת-פנים של משגיח קפדן.

עושה סיבוב באטליז, פותח מקררים וסוגרם, מחליף כמה מילים עם אבי ו…טס לדרכו. אכן בדיקה קפדנית ומקצועית. במסגרת תפקידו, היה עליו לנהל ולפקח על תהליך טחינת-הבשר, הכנסתו לשקיות-ניילון [אותן רוכשים רק ממנו, במחיר ראוי…] וסגירת-השקיות ב”פלומבה” [סוגרי-מתכת המצויים רק ברשות המשגיח]. בפועל, כל התהליך הזה נעשה על-ידינו, בעצמנו, בזמננו החופשי, כשהמשגיח גובה תשלום מכובד עבור השקיות והסוגרים, אותם השאיר ברשות אבי. אחד מביקוריו התקיים תמיד לקראת סוף-השבוע, ביום חמישי או שישי. ביקור זה התנהל כמו ביקור רגיל, אך היה קצר יותר, ובסיומו “אסף” מוישה המשגיח חבילת בשר ועופות, שהמתינה לו, ארוזה ומוכנה, אסף, עלה על אופניו ורכב אל האופק, כלומר, אל האטליז הבא…וכך כל שבוע, חודשים, שנים, גם כשה”מוישה” התחלף בצדיק אחר! [למען הסר ספק, למתקשים בהבנת המתואר – לא הורי ולא אחרים, מעולם לא קיבלו תשלום על המנה השבועית].

שליחיו של האלוהים עלי-אדמות היו כאותם מלאכים, שעסקו בגירושם של אדם וחוה מגן-עדן. במקרה שלי, תרמו בנדיבות להתנתקותי באלוהים, שליחיו ותרבותם. אם הכל פשוט וברור, אז למה זה לא פשוט ברור? מדוע אני נדרש, פעם אחר פעם, לברור עניני הזוגיות שלי עם אלוהים? בחיי היום-יום, חדשות לבקרים, הבריות נוטות להשתמש באמירה “בעזרת-השם”. למשל: “כשאשתי תלד בעזרת-השם…”. “כשבני ישוב בשלום, בעזרת-השם, משרות-המילואים…”. וכיצ”ב. לא פעם אני מוצא את עצמי כמעט מנסח את דברי כנ”ל, ואז, עוצר, “מעבד נתונים” למשך כעשר אלפיות שניה, ומנסח את דברי מחדש. למשל: “כשאשתי תלד, בשלום ובבריאות, כך אני מקוה…”.

ואני שואל את עצמי, מדוע? מה ההתלבטות? ואני משיב: איציק, אינך יכול לאמר “בעזרת-השם”, אם אינך מאמין בקיום “השם”.

וזה נכון. ובכל זאת…

וקבלת-השבת, והקידוש, ופעילותי ב”חיבורים”, לקרוב לבבות וליצירת תרבות [ושיח] יהודית-ישראלית…מה אני עושה שם?! ומה לגבי הטענה בדבר “מי ברא את העולם ונפלאותיו”? מי יזם ויצר והפיץ את היצירות הנשגבות, ובהן “גוף החי\האדם”, “הצומח ותכונותיו”? או “כללי ההתנהגות המדהימים והאינטראקציה בין כל השותפים והמשתתפים במה שנקרא היקום”. נניח זה לא האלוהים. כי אין. אז איך הכל התחיל?

ומה לגבי נשמת-הנפטרים, ההולכים-לעולמם? יש דבר כזה, נשמה? או המכלול הזה, כל פנימיותו של יצור-חי, מכלול תכונותיו\מחשבותיו – אם יש דבר כזה, לאן הוא נעלם, במותו של האדם\החיה? וישנה גישה, הרואה בכל “התוכן”, שבגופו של החי, כיחידת אנרגיה, והן, האנרגיות, הן הכלים המרכזיים, אולי היחידים, על לוח-המשחק הקרוי “החיים”. איך אני מפצח את הדילמה? צריך לפצח את דילמה? אומר מה ברור לי שאני רוצה.

אני מניח לשאלת מעמדו של “אלוהים”, ביקום כולו, וגם בלבבי. אני – ישראלי, לא מבחירה, בן לדת היהודית, לא מבחירה, אבל…”זה שלי”, זו הזהות שלי.אני, גם מעוניין, וגם בוחר בחופש [שיש לי?] להביא לידי ביטוי את ה”אני שלי”, לצד ובתוך הירושה שקיבלתי בעניין הזהות שלי. אני בוחר לחגוג בביתי את חגי ישראל, על בסיס מסורת-החגיגה, שקיבלנו מהורינו, וגם כהוקרה להם, וגם לזכרם. אני בוחר לקבל את השבת. פשוטו כמשמעו. אני מרגיש טוב עם ההכנות המשפחתיות לארוחת ליל-השבת, ארוחה חריגה, שונה, רבת-מנות, שכולנו, רעייתי ואני וכל ילדי, שותפים למלאכת-ההכנה.

אני בוחר להבדיל בין חול לקודש, בין כל ימי השבוע לבין השבת, באופן מעשי, נראה ונשמע, למרות שלגמלאים כל השבוע הוא סוג של שבת. אני אוהב את רגע ההתכנסות אל שולחן-השבת, תוך כדי שירת “שלום-עליכם מלאכי השרת”. זהו ריטואל טקסי, הן כנובע ממסורת רבת-שנים, והן כקוד, כמתן-אות, כתרועה, כהודעה על המעבר מחול לקודש. ואני מרגיש, בדקתי בדוק היטב, עם עצמי, שלא אכפת-לי, מילולית, האם הטקסט של השיר “יושב עלי בול”. אנו ממשיכים בשירת “אשת-חיל מי ימצא”, בו אני מרגיש פחות טוב, ואולי, יום אחד, נחליף אותו בטקסט הוגן יותר, שנשיר ל”אשת-החיל” הפרטית שלנו.

וכן הלאה, וכך גם לגבי המעברים מימי-החול אל המועדים והחגים. הטקסיות חשובה, ערכים חשובים רבים לה, ולגבי הטקסטים והתכנים, אם ועד שיוחלפו, ניתן להם, בלבנו, את המשקל הנכון. וכך אני יכול להיות, להמשיך להיות, יהודי, בן לעם היהודי, ישראלי במדינת-ישראל.