מפדה שכונת ילדותי

נולדתי וגדלתי בחולון, בשכונת "מפדה" [במלעיל], ששמה הרשמי, עד עצם היום הזה, "שכונת המפדה המזרחי".
הלידה שלי, בפועל, התרחשה בביה"ח "אסף הרופא", שנקרא אז, בשנות ה-50,….
שכונה בינונית בגודלה, מרבית הבתים היו דו-קומתיים, מבנים של ארבע יח' דיור, וחלקם היו "צמודי-קרקע", בתים חד-קומתיים, מוקפים בשטח מגונן או שהיה מיועד לגינון. עפ"י הרגשתי, אז, השכונה הייתה ענקית, כמצטייר בעיניו של ילד.
השכונה התחלקה ל"תת-אזורים", שכל אחד מהם התאפיין בתמהיל-אוכלוסייה שונה, מועד-השתכנות שונה, בהתאם לשנת-העלייה לישראל, והבדלים דקים ב"רוח", ב"צבע", בחברותא.
אם חיפשתם תיאור, אסמכתא, לתת-האזורים הנ"ל, בויקיפדיה, בוודאי העליתם חרס. גם לא במוזיאון לתולדות חולון. לא ברור למה.
מאד הגיוני, ה"מעמד האריסטוקרטי" של חמש השכונות הראשונות, שמהן "נולדה" המועצה המקומית חולון. לפחות של ארבע מהן, שהרי שכ' מולדת רחוקה ממעמד אריסטוקרטי. לכן גם לגביהן אין חסר במידע.
משפחתי התגוררה בתת-אזור, מתחם שהורכב מ"צריפים גרמנים", שכנראה נרכשו ע"י המוסדות המיישבים מגרמניה של אדנאואר, או שנתנו כ"שי", במסגרת הסכמי ישראל-גרמניה, בעת ההיא.
מיקום תת-האזור היה בין רח' הנביאים במזרח [אני מקווה שאינני טועה בשושנת-הרוחות], לבין בי"ס אורט ופרדס רחב-ידיים, בדרום [ואם רוצים קו ברור יותר – שד' ירושלים], במערב, לבין שכ' הבלוקונים [עוד תת-אזור, בדרום, ולבין קו הבתים הבנויים על גדת רח' פרופסור שור, בצפון.
כיום, לכל הסמטאות הזעירות, החוצות את תת-האזור, יש שמות. אלישע, יואב..וכו'. אז, בשעתו, כולנו "השתייכנו" לרחוב הנביאים, כשלכל צריף מספר משלו, והדוור ידע והכיר את כולם. [אנחנו גרנו ברח' הנביאים 9].
כל צריף כלל שתי יחידות דיור, כל אחת מוקפת גינה די-גדולה, עליה אשוב ואכתוב עוד מעט. כל יח' הייתה בת כ-40 מ"ר, וכללה שני חדרי שינה [אם רוצים, אחד מהם הוא גם "סלון"], מטבחון וחדר אמבטיה\שירותים.
לכאורה, בוודאי כיום, קשה לדמיין חיים בבית שכזה, אבל לנו, ולמרבית בני-ישראל, לא הייתה כל בעיה, לא הייתה מצוקת-מקום ולא היו "קיטורים". בימים שהייתה לאבא עבודה, כלומר פרנסה, כלומר אוכל – הכל היה סבבה.
בספרה המופלא של יעל נאמן, "היה הייתה", היא מתארת שני תתי-אזורים, שניהם מצפון ומצפון מזרח ל"צריפים הגרמנים", עפ"י הכתוב בויקיפדיה. "500 יחידות דיור צמודות קרקע בבתים דו-משפחתיים על שטח של חצי דונם לכל משפחה…". ועוד כתבה: "הרוב המכריע…היו עולים חדשים יוצאי פולין והשפה הפולנית הייתה השפה השלטת…".
מספר שם יעקב גילדור: "…מפדה [שלהם] הייתה שכונה אשכנזית, כולם כמעט דיברו פולנית…אבל המשפחה שלה, משפחה גדולה, כולם נרצחו בשואה…".
אצלנו, מה שנקרא, הרוב היו יוצאי מדינות ערב. בוודאי שחייהם, בארצות מוצאם, לא היו קלים. בוודאי שהעקירה\גירוש\ בריחה מארצות-לידתם הייתה טראומטית. ואולם, אין, ולא היה, מקום להשוואה. מה שחוו הורי, מה שחוותה משפחת לטוביץ', ו"האשכנזים" האחרים [המיעוט], דיירי האזור שמדרום לרח' פרופ' שור.
השכנים שלנו הגיעו מעירק, מתורכיה, מסוריה, מהודו, ואולי גם ממצרים. כאמור, בין המשפחות הנ"ל, פוזרו, פה ושם, יוצאי פולין, רומניה וגרמניה. האם ארץ המוצא "שיחקה תפקיד" במהלך חיי-היום-יום? ממש לא.
מה כן? היו בשכונה חיי-קהילה, לעילה ולעילה. נכון, כן, כמו בסרט "סוף העולם שמאלה". משפחות הביטו בשכניהם, במנהגיהם, בעין משתאה, מבקרת, לעיתים – מזלזלת. אבל הכל היה "מאהבה", תוך שמירה על הווי שכונתי ויחסי-שכנות טובים, הדדיים.
אני זוכר את הורי, יוצאי-פולין, "מתעלפים" למראה בני משפחת שהרבני [יוצאי-עירק], שכנינו לצריף, יושבים בגינתם, בכריעה, תולשים "עשבים" ולעיתים אוכלים [!!!] אותם תוך כדי הקטיף, שומו שמים! מי ידע ומי שמע, בחוצות פולין, על עשבי-תיבול, פריטים, שאין מטבח, כיום, שלא נמצא את מגוונם…
אבל אז – מה זה?! פרימיטיביים!
כך, בקרב דור ההורים. בינינו, הילדים, נופצו כל המחיצות, בוטלו כל ההבדלים והאפיונים העדתיים ונוצרה חברת-ילדים חדשה, ישראלית.
וכך, האכילה אמי, בין השאר, את ידידי, שכני, דוד פתחי [כיום – עו"ד דוד יפתח] במרק עוף פולני, נדיר בטעמו, ואילו בביתו של דוד, הצריף שליד, עבדכם הנאמן, שלא התיר לגרגר אורז לבוא אל פיו, אכל, בשקיקה, את ה"קיצ'רי" העירקי.
אני ובני-גילי, היינו הדור השני לילדי-השכונה. אחי, נחמן, ובני-גילו, היו הדור הראשון. ואיזה דור! הם היו הנועזים, הפרחחים, הנערצים…לעומתם, בני-הדור שלי כבר "השתכנזו" וגילו תכונות יותר "חנוניות", וחלקם אף נטה, שומו-שמים, להצליח בלימודים…  

"אחוזת-הבית", חלקת-אלוהים הקטנה שלנו, תרתי משמע, היא ענקית. כך – בזיכרוני. בית-המגורים הקטנטן מעולם לא "שידר מצוקה"…לא ידענו שיש חיים אחרים, שאפשר אחרת. ובכלל, צריך להתייחס לבית, כיום, כאל סוג של מלון. בעיקר ישנו בו. לעיתים גם אכלנו בו, אבל רוב "החיים" התנהלו מחוצה לו. ושוב, ככה היה אצל כולם. לא עמדה באוויר אופציה אחרת.

האחד מחדרי-השינה היה של אחי ושלי. השני – זה היה ה"סלון" של משפחת-המלוכה… שהתאפיין בעיקר ב"ספה סלונית", שהפכה, לעת ערב, למיטת-ההורים. ובכלל, במרבית ימות-השבוע הייתה הספה פתוחה, כמיטה, ורק לקראת השבת, או בשבת, לכבוד שבת, היה חדר-השינה, כמרכבת-סינדרלה, שב להיות "דלעת…סליחה – "סלון".

מבחינתי [וכך גם לגבי אחי], למיטה היו שני שימושים. השולי – כדי לישון בה. העיקרי – כדי לקרוא בה. קראנו המון, הן ספרים "לגיטימיים" והן ספרות אסורה, מהסוג של "בוק ג'ונס", "ביל קארטר" או "עלילות טרזן". בשלב מסוים, בגיל הנכון, הגיעו חוברות ה"סטאלאג" המגוונות, ששילבו גם תמונות של קלגסיות נאציות, שופעות שדיים חשופים.
הספרות ה"לא לגיטימית" שכנה, דרך-קבע, מתחת למזרנים, מוסתרת מעיני ההורים, מה שהתברר, ברבות-השנים, כבדיחה, כי, כידוע, אמא, רואה ויודעת הכל!…
קיר העץ, הצבוע בצבע שמן, בגב המיטה, נשא, כל השנים, כתם שומני רחב-שוליים, עדות למגע עם הראשים, של אחי ושלי, בשעות הקריאה האין-סופיות…

כאמור, לכל "חצי צריף", לכל משפחה, הייתה גינה משלה, שסבבה את הבית משלש-צלעותיו. בחזית, שטח גדול יותר, בעורף [אצלנו ה"עורף" פנה לחזית…לדרך הגישה] – שטח קטן יותר, ובצלע הצדדית – רצועה יחסית צרה, אך אורכה היה כאורך כל החלקה.
המדינה [או העירייה] העמידה לרשות הדיירים אגרונום, שנתן הדרכה וליווי בהקמת הגינות, אחזקתן וטיפוחן. לפחות אצלנו הייתה לו הצלחה גדולה. מבחינתנו, מדובר היה בגן-העדן!
בעורף-הבית נטעו גפנים, שהשתרגו על קורות-העץ של סוכה, שנבנתה בצמידות לחלון החדר שלנו. יציאה של מי מאתנו מהחלון [והיו הרבה כאלה] הייתה ישירות אל תוך הסוכה האקזוטית. בחג-הסוכות, אגב, החדר שלנו שימש כמעבר לכלים ולמנות-האוכל, מהמטבח לסוכה ובחזרה.
ליד הסוכה, בינה לבין גדר-הבית, החל משנה מסוימת, אולי מסוף שנות ה-50, נצבו שני לולי-תרנגולות. צריך להבהיר: הסיבות להקמת הגינה, ואחזקתה, היו גם לצרכי נוי ונראות, אך בעיקר לאספקת-מזון. בחלק גדול מהיממה, מה שאכלנו היה מה שנקטף מגינתנו. היו אלה, כזכור, שנות-עוני ותקופת-ה"צנע". כך גם לגבי הלולים. הם נרכשו או התקבלו ע"מ לספק למשפחתנו ביצים טריות, שהיו מצרך נדיר ומבוקש, שאפשר היה לקנות בעיקר ב"שוק-השחור".
ואכן כך היה. התרנגולות אמנם דרשו מהורינו טיפול צמוד ויחס-חם, אבל חוויות-איסוף-הביצים ומסירתן לאמא צרובות אצלי עמוק בלב.
אבל לחגיגה היה סוף מהיר ומהיר. נאלצנו לחסל את "ענף-הלול". לא יכולנו להתמודד עם המחלות והנגעים הספציפיים לעופות. מה שנודע לי רק כעבור שנים, שגם עלות אחזקת- הלולים הייתה "כבדה" על תקציב המשפחה, ובמאזן הכולל, עם כל הרומנטיקה שבדבר, נאלצו הורי לקבל את ההחלטה הקשה אך הנכונה.
הלולים עצמם נותרו בחצרנו עוד כמה שנים, יתומים מתרנגולות. אך לא אלמן ישראל! הם שימשו עבורי כתפאורה נהדרת לפעילות חברתית, ברוב המקרים, עם עצמי. מעין ג'ימבורי גרסה 1…שלא לדבר על התיבות שבחזית הלולים, שאליהן התגלגלו הביצים אחרי ההטלה. התיבות הפכו לארונות-תצוגה לתוצרי-מלאכת-הפיסול שלי, ברגבי-העפר והבוץ…הכניסה לתערוכה בחינם…
ואם מדברים על משחקי-ילדות, אזכיר את "הבית שבצמרת עץ הגויאבות". זה היה, כאילו, מקום-המסתור המיתולוגי שלי. מעין דרגש, שהורכב מלוחות-עץ. סוג של דק. לשם הייתי מכנס את עצמי, לוחץ על כפתור "אנטר" מסתורי, במעמקי-מוחי, ומתחיל לרחף בעולמות-דמיון, שונים ומשונים. לא פשוט היה להגיע ל"בית". בעזרת סולם מאולתר הייתי מגיע אל גג-המחסן הגרוטאות והסמרטוטים, האפל, המפחיד והמסתורי, וממנו הייתי מדלג אל צמרת-העץ.

אז סיפרתי על גינת-העורף ועתה אל גינת-החזית, ה-גינה. ומה היה בה? עץ שזיפי סנטה רוזה, עץ שזיפים לבנים-צהובים, עץ גויאבות…כולם מעניקי-פירות ענקיים, עסיסיים. היו שנים שבין העצים גידלנו תותי-שדה, שאותם היינו מכסים בקליפות-ביצים, כהגנה מפני הציפורים.
ברצועה המחברת בין החזית לעורף היו לנו עץ שסק, עץ בננות, והיו עצי תפוח-עץ, שהיו היחידים "שלא המריאו לצמרת", והיוו אכזבה להורי.
כאמור, עצי-הפרי הניבו תוצרת מופלאה, לפחות זה מה שצרוב בזיכרון. דמיינו ילד, נניח אני, לבוש מכנס קצר וגופיה, או בחצי-גוף עליון חשוף, קוטף שזיף מהעץ ומגיש אותו לפה, ל"ביס" ראשון, ואז, בעוד כל מ"מ בגוף חווה את טעם-גן-העדן, הגופיה, או הגוף העירום, רוחצים ביתרת-המיץ, שאין לה גמר…
וכך כל הפירות.

בצלע הדרומית של הבתים שכן בי"ס אורט. בניין מרכזי עתיק יומין וסביבו אולמות סדנא, גגות על תמיכות, ללא קירות. מטבע-הדברים, שטח ביה"ס היה יעד ופוטנציאל למשחקים, והכייף הגדול היה להתגנב, להתפלח לשטח ביה"ס, מה שאכן עשינו.
פלשנו לכתות, בסדנאות, למשל, סככת-מכונאות-רכב, "נהגנו" כמטורפים ברכבים, רדפנו אחר הרעים, ביצענו "חרקות", "קרענו" את המנועים, חרקנו בלמים…הכל, כמובן, בדמיוננו.
מהדור של אחי, חלקם למדו באורט. כלומר, חלקם למדו וחלקם נכחו, פה ושם…
בצמידות לאורט, עד לשכונות בלוקונים ורסקו ב' [רח' רבי עקיבא] גדל פרדס רב-שנים, צפוף ומלא חיות. הדרך אל חברי לספסל הלימודים, בבי"ס הס, שמרביתם גרו ברסקו ב', ובחזרה, היה אך ורק דרך הפרדס, על כל המסתורין והפחדים שליוו את המעבר בפרדס.
והיה גם הבית המסתורי.
בלב הפרדס הייתה "קרחת-יער" קטנה.
על בסיס השטח החשוף הזה, החלו, יום אחד, בני-הדור של אחי, להרחיב, לעקור, לסקל…עד אשר נוצר מגרש-הכדורגל הרשמי של השכונה. התרגשות גדולה!
כמעט כולנו, מי יותר, מי פחות, נטלנו חלק בעבודות. איש לפי יכולתו.
ואם מישהו תוהה, אז, כן, מגרש הכדורגל הקיים, המשרת בעיקר את תלמידי בי"ס אורט, הוקם על בסיס אותה חלקה חשופה, אותו מגרש כדורגל שכונתי.
שכונת ילדותי, השכונה שלי, איננה מוזכרת בויקיפדיה ואיננה מתועדת בכל דרך שהיא. זה עוול שחובה לתקנו.
בינתיים, חלפו שבועות וחודשים, מאז נכתב הנ"ל, ולשכונה, קצת, הייתה עדנה. כחמישים מילדיה, ילידי 1946-1952, נאספו לסיור מודרך בשכונה, שאותו הובלתי. ההתרגשות הייתה גדולה והורגשו הרצון והצורך בהמשכיות. אשר על כן, בתקופת-חגי-תשרי, תשע"ט, התכנסנו שוב, הפעם למפגש חברתי, במתנ"ס נווה-ארזים [פעם – בלוקונים], וחגגו כשבעים בני-השכונה.
קבוצת-הווטסאפ, שנפתחה ביוזמת המרכז הקהילתי, ממשיכה להיות פעילה ותוססת, היא מונה כמאה משתתפים, והיד עוד נטויה. איזה יופי!