שיחה ביום שאחרי

אתמול נפרדנו ממך. היה קשה. עכשיו הבוקר שאחרי, ואני צועד כהרגלי, והמחשבות… המחשבות בראשי כמו גרגרי התירס בדרכם להפוך לפופקורן…

זה קרה באישון הלילה… הרוב ישנים בשעות האלה, ואם במקרה נשמע קול של מישהו שמגיע, זו בדרך כלל התגנבות יחידים של אנשים לא ישרים, זאת אומרת פשוט – גנבים… פושעים…

לעומת זאת, מי יוצא או עוזב את הבית בשעות האלו של "חושך מצרים"? אלה הצדיקים, אנשים בעלי גדלות-הנפש, כאלה שכאילו היו אומרים, כנראה לעצמם בלבד, "אני מעדיף לעזוב בשקט, לא רוצה להפריע את שנת האחרים, לא רוצה להטריד… שונא בלגנים..

וזה מה שאת עשית. בשעות הקטנות של הלילה, בין השעות שתיים ל-שלוש לפנות בוקר, את שלחת יד גרומה, אולי קצת רועדת אבל בוטחת, גיששת את הדרך המוכרת לך, הדרך אל כפתורי הרדיו, או אל חבילת הטישו, או אל קערית השומשום הקלוי… הדרך אל כל מה שהייה מונח לידך על השידה, הדרך שנאלצת לגשש ולמשש מאז שנסגרו תריסי עינייך ונאטמו למראות. כך גם עשית בלילה שעבר, כששלחת אצבעות אל הכפתור הנכון, ה-כפתור ה-קובע, כמו שאומרים, וסגרת עניין.

אולי זו לא הייתה סגירה, אולי זו הייתה דווקא פתיחה, ואולי זה כפתור כל כך מיוחד, שבאותה פעולה הוא סוגר כאן ופותח שם. ואולי, לך תדע, אולי בכלל  כבר לא היו לך הכוחות לשלוח יד וללחוץ. אולי הוא, ההוא, המשגיח, המנהל, אולי הוא הושיט לך את ידו לעזרה, כמו שאני נתתי לך את ידי לפני כמה ימים…זוכרת? כשנאחזת בי כאילו אני הייתי ההוא. למה נאחזת בי? לא הייתה סיבה מסוימת, לפחות לא כזאת שידעתי עליה. פשוט התחברנו, שקע ותקע. ואין מצב שאני אשכח אי פעם את המגע עם היד שלך. זאת הייתה יד אוהבת, יד מדברת, יד שהיא לב, לב שזרם ליד. ביד שכזאת אפשר ומותר ללחוץ על הכפתור.

אני מאמין שהוא, ההוא, התכוון לחסוך לך גם את המאמץ הזה, כדי שיהיה לך קל, כדי שדרכך סוף-סוף, תהיה סוגה בשושנים. לא יעלה על הדעת מבחינתו, שתמשיכי לסבול, כי די, כי מכסתך הושלמה. עכשיו תצאי לחופשי, עכשיו תשובי להיות ההיא מאז, תשובי למעגל הרוקדות והשרות, מעגל הסטנדאפיסטיות. אני מאמין שככה הוא רצה, אבל את לא הסכמת. אמרת לו כנראה: "לא מתאים לאחת כמוני לתת לך לעשות את זה בשבילי, לבדך. אתה יודע מה? אני מוכנה לפשרה. אני מתירה לך לעקוב אחר תנועת היד שלי לכיוון הכפתור, ככה, מהצד, ורק אם תבחין שאני מתקשה, שאני מתעייפת, שקשה לי להצמיד את אצבעותיי לכפתור וללחוץ, רק אז מותר לך לעזור. אבל רק לעזור, שמעת אותי? רק דחיפונת קלה, אפילו לא בכף היד אלא במרפק, שתקרב אותי אל הכפתור… וכשאהיה שם בסביבה, אז כבר אמצא את הכוחות ללחוץ".

היא הוסיפה שהלחיצה לא תדרוש ממנה כוח מיוחד, "זה יהיה אותו הדבר, כמו כפתור כיסא המפלט באווירון… ואני, אתה יודע, אני טייסת מיומנת, מכירה את כל דרכי השמים, את הירח והכוכבים. אני מכירה כל כפתור באווירון שמטיס את העולם הזה. יודעת גם יודעת להסתכל מלמעלה על העולם הזה, שהרי יותר מתשעים שנה עשיתי זאת… הכל ראיתי, ותמיד בגדול. אתה בוודאי תאשר את זה, שתמיד הסתכלתי על העולם, על החיים, מלמעלה, בגדול… ואני זוכרת שלא פעם, כשסיפרתי לצעירי המשפחה על עלילותיי ומחשבותיי, הם השיבו לי – 'מה את אלוהים?' ואני… רק חייכתי.

וזהו. מצאתי, לחצתי והלכתי".

ויהי ערב ויהי בוקר – ובא היום שאחרי.

המוח אמר לגוף שהיום לא תהיה צעדה, העצב אישר שאכן כך. אלא שיד נעלמה אחזה במחלפות שערי והוציאה אותי אל מסלול ההליכה, כאילו… כלום. כאילו… עודך כאן.

ואז, אחרי כמאתיים מטר, זה קרה.

"יאצו… יאצו! זה אתה, נכון? אני לא כל כך מכירה כאן את העניינים, במקום החדש, ולכן אינני בטוחה שהגעתי אליך. אני מקווה שלא הערתי אותך. אתה בבית? אולי במרפסת שאני כל כך אוהבת? או שאולי כבר יצאת לטיול שלך, או איך שאתה קורא לזה… הליכה… צעדה…אנא אערף?…

כן, כבר יצאת, אני שומעת את הנשימות שלך… באמת יאצו, כבר אמרתי לך הרבה פעמים ואני אומרת לך שוב, שאני מאד מעריכה אותך על ההתמדה… כל בוקר… במשך שנים! כל הכבוד, באמת… אבל רגע – אני מפריעה לך? זה בסדר שאני מדברת איתך בשעה שאתה בטיול? אם זה מפריע לך אז תגיד לי… ברצינות, אני יכולה לחזור אחר כך, אולי… אני מקווה, כי אני עוד לא מכירה את הכללים פה, הכל חדש לי.

בקיצור, חתני היקר והחמוד, מה אני אגיד לך? פשוט לא הייתה לי ברירה, זה היה חייב לבוא, וגם… לא היה מי יודע מה טוב מה שעבר עלי, אפילו היה רע לתפארת. זה היה בלגן גדול מה שקרה איתי. אני לא צריכה לספר לך מה שעבר עלי… העיניים שהפסיקו לראות, הרגליים שלפתע לא סוחבות אותי, ה'נחש' שנכנס לי לבטן… והשמיעה? איזה חיים אלה, שהייתם צריכים לצעוק לי לאוזן עם רמקול מאולתר מנייר עיתון?…

נכון, כנראה שעכשיו יבואו הדברים הטובים וישכיחו מה שהיה. בטח אפגש בימים הקרובים עם נעמי אחותי האהובה, ועם אחיי שמואל וזכריה, וגם, וואלה נהיה לי עור ברווז רק כשאני חושבת על זה, גם עם אחי יוסף… סיפרתי לך את הסיפור העצוב של יוסף, נכון? וויי, איזו התרגשות! רגע, איך לא הזכרת לי גם את מר כהן, הלא הוא משה בעלי. אתה רואה שהזיכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם?

תגיד יאצו, בטח יש לכם עכשיו הרבה סידורים… מה לעשות? ככה זה בלידה, ככה בבר מצווה, ככה בחתונה, וככה זה גם, אתה יודע, כשבן אדם מהמשפחה אומר סלמאת וברכאת…

דווקא הבוקר נזכרתי איך לפני שנתיים, אולי שנתיים וחצי, כשהגיעה ההודית הזאת, אינעל אביה. כמה זה היה קשה לי, איך הרגשתי שהיא נכנסת לי לקישקס, חטפתי קריזה!… אתה יודע מה זה קישקס, בתור הבן של קצב…

אני רוצה להגיד לך משהו יאצו, אבל אולי אתם לא יודעים… זה היה רק בהתחלה שלא סבלתי את האינדיאנית הזאת שקראו לה סיסי… סיסו…סושי… אחר כך התאהבתי בה, באמת. זה לא ככה סתם שבן אדם כמוני, ציפור דרור, פתאום מתיישב עליו בן אדם, וזה לא הבן שלי ולא הבת שלי… בן אדם זר ומוזר, והיה לי קשה עם זה. וגם, באמת אל תגיד לאשתך… נעלבתי. אמרתי בלב שלא ציפיתי לדבר כזה מהילדים האהובים שלי. אבל עבר הזמן, ראיתי איך היא איתי. בהתחלה קיבלתי אותה רק בלב, אחר כך היא באמת התחבבה עלי, ולבסוף באמת אהבתי אותה, רק שהגוף שלי כבר היה במצב שלא יכולתי להראות את זה.

שתדע לך יאצו, מה שהיא עשתה בשבילי בימים הקשים, בחודשים האחרונים, אני לא אשקר לך, היא הייתה כמו מלאך אלוהים. ביום, בלילה, אוכל, תרופות, מסאז'ים, הרגעות, מה היא לא עשתה בשבילי, הצ'ארלי הזאת… אהה, רגע, צ'ארלי זה הוואווי, הכלבה… ההיא שמה סינסי, כן, סינסי…"

זה היה תוך כדי הצעידה, כשפתאום אפף אותי ריח של הג'ומס, פירות הג'ומס, הריח שזרק אותי הרחק אל שנות הילדות שלי, בשכונה ההיא. התפלאתי. למה דווקא היום? מאות, אולי אלפי פעמים חלפתי על פני העצים האלה, ורק היום, ממש לראשונה וללא הודעה מוקדמת, העצים התיזו עלי את ניחוחם המוכר לי מאז. ג'ומס, ממש ג'ומס אורגינאל. אז למה דווקא היום?

"סליחה שאני קוטע אותך, סבתא גדודה, מה את אומרת על זה, על ריח הג'ומס שנחת עלי פתאום?"

רוח קרירה ליטפה את פניי, הציפורים ניגנו את קונצרט הבוקר ושירים עבריים מרשת ג' טפטפו מהאוזניות אל חלל ראשי. וזהו, כלום לא יותר.

אמרתי לה, אולי זה כבר היה רק לעצמי: "אני חושב שזו מתנה מנחמת, ריח הג'ומס, משהו קטן, סמלי, עטוף באריזת שי, שתעבירי, אם זה לא קשה, להורים שלי. משהו שיזכיר לי את הימים הטובים של פעם, את חולון הקטנה, את ישראל הקטנה, ואת המשפחה הקטנה של יצחק הקטן, שנולד להם כאן, בדף החדש שהם פתחו".

אבל היא כבר לא הייתה על הקו.

לחמותי ז"ל.