דג הזהב

עזרא בור, לשעבר בורשטין, לא מעז לקרוא לעצמו סופר. הוא בוחר להשיב, כשהוא נשאל, אם בכלל הוא נשאל, שהוא עוסק בכתיבה ספרותית. זה לא שכל השנים הוא כזה, רק בחמש-שש השנים האחרונות, מאז שפתאום קיבל חשק, ממש תאווה, לכתוב אסופת סיפורים, חלקם היסטוריים וחלקם פולקלוריסטים, על העיירה בורשטין, עיר הולדתו שבמחוז נובו-פרנקובסקה, לשעבר סטניסלבוב, פעם בפולין וכיום באוקראינה.

כתב וכתב, נבר בעשרות ספרים, עיתונים, ביוגרפיות, הוסיף את מה שהוריו סיפרו בבית, כשהתחילו לספר, עד שהגיע לכדי הוצאה לאור של מאה עותקים תחת הכותרת [כמה לא מפתיע…] "בורשטין עירי"…

עוד בטרם תמה מלאכתו זו וכבר ידע ששמו של הספר הבא, השני, שיכתוב ויוציא לאור, יהיה "סיפורים על אנשים שאינם מעניינים אף אחד". גם מהספר הזה הדפיס מאה עותקים וכולם, כל מאתיים הספרים, עדיין נמצאים בביתו… סליחה, למעט שניים, עותק מכל ספר, שנתן כמתנת-חג לסבטלנה, המנקה אצלם מזה שנים את חדר-המדרגות. 

יום אחד נעלמו כל הספרים. איך זה יכול להיות? פשוט נגנבו ואין להם זכר, ולו עותק אחד לרפואה.

מבחינתו, כמובן, מדובר באסון. גם אם במקרה הוא ומקורביו [מי בכלל הם מקורביו?] קראו פרק פה-פרק שם, ונניח קראו הכול, הרי שלכדי הענקת עותק אחרי צאת הספר לאור, לא הגיע, לא לעצמו, לא לספרייתו ובוודאי לא לאחרים. פשוט אסון! לא נותר שריד וזכר!

הוא, עזרא, זוכר שבתחילת הדרך סבר שהכי חשובה היא כתיבת התיעוד, ואחר-כך, בתום הכתיבה, חשב שאין חשובה יותר מההקלדה של כתב-היד, ולבסוף הבין שהדבר המשמעותי ביותר יהיה ההוצאה לאור של הספרים, הראשון ואחר-כך השני. והוא עשה את זה, זה היה העיקר. ועכשיו הספרים אינם!…

שוב התעורר בו הכעס על שהוצאת-הספרים שבחר, "ספרי זיו", הגם שחייבה אותו בתשלום, בין השאר, על "פעולות שיווק", לא עשתה כלום בעניין זה. ומאחר וגם אחרים, בכלל זה הוא עצמו, לא נקטו בכל פעולה שיווקית – קרה אותו המצב, שכל הספרים שהודפסו שכבו כשכיב מרע במבואת-ביתו. ועכשיו הם נגנבו.

כעבור כמה ימים שמע ברדיו, הוא מאזין קבוע של רשת א', במגזין הספרות השבועי, את האגדה "הדייג ודג הזהב". מכירים? האגדה על הדייג העני, הזקן, שחי בעוני מרוד עם אשתו הממורמרת, ויום אחד הוא לוכד ברשתו דג זהב, והדג מתחייב למלא שלוש משאלות של הדייג, כל משאלה שיעלה במוחו, תמורת שחרורו והחזרתו לים. הדייג מסכים ומבקש ראשית ארמון במקום ביתו, שנית הוא מבקש שלטון ותואר במחוז מגוריו, ולבסוף הוא מבקש שלטון על הים עצמו, כך שיוכל לשלוט גם על אותו דג זהב… וכן הלאה… אגדה ידועה.

ועזרא, בצר לו, חושב לעצמו, למה שזה לא יקרה גם לי? מה יש לי בכלל להפסיד? הרעיון לא הפסיק לנקר במוחו. באומנות הדייג הרי אין לו מושג. על כן הוא יילך לחנות החיות שבמרכז המסחרי, ויקנה לעצמו דג זהב, אפילו יותר מפעם אחת אם יידרש, וכך, אם יתמזל מזלו הוא יקבל אופציה למשאלה, ואז יבקש את החזרתם של הספרים הגנובים. כן, זו תהיה העסקה: החזרת הספרים תמורת שחרור הדג לים.

כשרצה לממש את הרעיון ההזוי, אפילו בעיניו, והגיע לחנות החיות וממש עמד להיכנס פנימה, הוא נמלך בדעתו ושב על עקבותיו. וכך עשה כמה וכמה פעמים בכמה ימים. "עם כל הכבוד לרעיון הנועז, לפנטזיה, בסופו של דבר אני בן-אדם מבוגר, רציונלי…מה פתאום שאתפס מאמין בהפיכתה של אגדת-ילדים למציאות", הוא אמר לעצמו.

לבסוף הוא עשה את זה.

הוא קיבל דג קטנטן ששחה בתוך שקית ניילון שקופה, אחז בשקית בזהירות ונסע אל חוף-הים. בחוף הוא פנה ימינה ושמאלה וימינה, חיפש מקום שאין בו נופשים, שלא יהיו בו עוברים ושבים ומטיילים, רק הוא והדג ואלוהים.

הוא פתח בזהירות את הקשר בשקית, פנה לדג ואמר: "אני בזאת מתחייב… ככה וככה…", ולתדהמתו הדג פנה לעברו מתוך השקית והשיב לו כדלקמן: "הדיל שאני יכול להציע לך כולל רק משאלה אחת למימוש. המבצע עם שלוש המשאלות הסתיים, אין יותר דבר כזה".

עזרא בור חש מתוסכל. רגשות-כעס ואכזבה עלו בו. קול פנימי זועם תהה לגבי השינוי המפתיע הזה, הרעת התנאים של העיסקה… למה?!

הוא קשר בחזרה את פתח השקית ונסע לביתו, שם, עדיין בכעס, שלף מארון המטבח קערת-זכוכית מעוטרת, זו ששימשה את "זיכרונה לברכה" להגשת מרק בחגים, ושפך לתוכה את המים עם הדג, הניח את הקערה בסלון, ופנה לענייניו.

בדף ההסברים שקיבל כשרכש את הדג הייתה המלצה להאכיל את הדג, פעם אחת ביום, עדיף מתוך התערובת המיוחדת שהחנות מכינה במיוחד לדגי-זהב, שנמכרת במחיר מופקע כאילו הייתה זהב טהור. בלית ברירה, נכתב שם, אפשר לפזר פרורי-לחם מיובשים שנטחנו עד דק, וכל זה בתנאי ובמקביל לקיומה של מערכת אספקת חמצן, מה שעזרא לא התכוון לבצע כלל וכלל.

הוא הוציא מהמזווה צנצנת ובה פרורי-לחם, לקח חופן באצבעותיו, פורר אותו עם אצבעות ידו, ופיזר בקערה. הוא אמר לעצמו פעם ועוד פעם, שיש גבול לכל תעלול, שכל ההרפתקה הזאת מצחיקה אותו ומעצבנת אותו כאחד, וש"אפילו אני, שמכיר היטב את עצמי, מגחך וצוחק על עצמי ועל התנהגותי".

הלך להכין לעצמו ארוחת-ביניים, זרק מבט לאחור, ולתדהמתו ראה את הדג מפלס לעצמו חלונית בשכבת הפרורים שנפרסה על-פני המים, פותח את פיו ואומר לו: "עשית טעות חמורה! כן, טעות חמורה, ועכשיו לא תוכל לקבל גם ההצעה שנתתי לך… הנה ההצעה המעודכנת שלי, שתהיה בתוקף רק להיום: אתן לך אופציה לבקש ממני פעם אחת את כל מה שתרצה, אלא שבתמורה אני אקח ממך את מה שאני ארצה. וזכור, עד הערב אני רוצה תשובה".

בשלב הזה עזרא איבד לחלוטין את קור-רוחו. הזעם שלו הרקיע שחקים. "מה זאת הסחטנות הזאת?! עוד הרעת תנאים?! תתבייש לך!"… הוא חש שתמיד כל החרא בסוף מגיע אליו.

התעורר בבוקר שלמחרת ושם לב שעדיין הוא לא נרגע, נהפוך הוא. ככל שהתקרבה שעת הצהריים הוא הרגיש שהעצבנות שלו הולכת וגוברת, ואז הוא הסתער על צנצנת הזכוכית, על הדג, ופרק את כל כעסו: "מה זה הדבר הזה? מה זו הרעת התנאים הזאת? אינני מוכן לזה בשום פנים ואופן והפעם לא אוותר! מבחינתי קיימת אופציה אחת בלבד והיא סיפור העלילה המקורי של הסיפור: שחרור לים תמורת הגשמת שלוש משאלות, מ ל א ו ת… כן-כן – לא-לא… מה זה, נדמה לך שתפסת פראייר, אלמן זקן? בגלל שאני נראה שקט כזה, לא אלים?… אולי בגלל שאני אשכנזי ושמאלן?… שמע, מבחינתי זה לא יעלה על הדעת. יש סיפור אחד בלבד על דג הזהב ואנחנו או שנדבק בו או שתלך לכל הרוחות!

עכשיו הוקל לו… והדג? כלום. לא זו בלבד שלא הגיב, אלא שהוא המשיך לשייט לו בקלילות ובנינוחות, זורק אל עזרא מבט צידי, כזה שאומר "תגיד לי אדוני, נפלת על הראש? ממתי בן אדם מדבר עם דג?…

ככל שהתקרב הערב עזרא נהיה יותר מתוח, יותר עצבני ,ולבסוף, ממש כשהחלה השמש לשקוע מאחורי דודי-השמש של הבתים שממול, הוא, ממקומו, מבלי להתקרב לצנצנת הזכוכית, צעק אל הדג: "מסכים! שמעת אותי? מסכים, מה שתרצה… צורה לך חתיכת נצלן, בוש והיכלם!". והדג? הוא הזדקף, הוציא אל מחוץ למים חצי-גוף-עליון ואמר לעזרא: "קודם כל תתנצל, תחזור בך מכל כינויי הגנאי. ככה מתנהג סופר? מנבל את פיו בצורה שכזאת? מי היה מאמין?! באמת… הקיללת וגם ירשת? אם לא תתנצל לא תהיה עיסקה כלל וכלל".

הוא אמר לעצמו שכבר אין דרך חזרה… ולחש את מילות ההתנצלות, ואז אמר לו דג-הזהב: "יפה, עכשיו אמור מה בקשתך ממני… ואתה יודע מה? החלטתי לתת לך הטבה, לפנים משורת-הדין, מחווה ספונטנית… למען ולכבוד טיהור האווירה בינינו: קודם כל אני אגשים את משאלתך, כל מה שתבקש ממני, ורק אחר כך אגיד לך  מה אני לוקח ממך בתמורה. איך אני בשבילך?"

כמובן שהמחווה הזו הרחיבה את ליבו של עזרא, ובקרבו התפשטה תחושה של ניצחון, כאילו תבע את עלבונו והצליח, כאילו התמקח וגם זכה, בדיוק כמו שקורה לו עם שלמה הקצב, כשהוא רב, מתעקש ולבסוף מקבל את נתח ה"סינטה", שהוא מזמין בכל שבוע ראשון, בכל חודש, במחיר מוזל במיוחד. "רק בגלל שזה אתה", שלמה הקצב נוהג להצהיר ומגחך לתוך הסינר שלו.

עזרא חשב וחשב אבל לא הצליח לגבש החלטה לגבי הבקשה מהדג. הוא לא מצא שום דבר שבעיניו היה יותר חשוב לו מהחזרת הספרים הגנובים. "שכל הספרים יחזרו אלי הביתה", הוא אמר לדג כשהתקרב לצנצנת, "כל הספרים, מהראשון ועד האחרון, ויוצבו במקומם, במבואה שליד דלת הכניסה.

"וזהו?" שאל הדג.

"וזהו" הוא השיב.

"אתה יודע מה?", אמר לו הדג בחיוך אמפטי, "אני מוכן לתת לך הטבה נוספת. אני אשיב לך מחצית מכמות הספרים, ואוסיף את התמורה הכספית למחצית השנייה של הספרים, כאילו מכרת אותם במחיר הקטלוגי המלא. מבסוט?"

"כן! כן!"

"אתה יודע מה? רוצה שאגדיל ושהתמורה הכספית תהיה עבור שישים אחוז מהספרים?"

עזרא כמעט צעק "לא! לא! הכול בסדר! לא זזים מהעסקה המקורית… מה שהצעת בדיוק, לא יותר ולא פחות!"

הדג אמר: "אז תגיד את המילה 'סגרנו' וזהו".

"סגרנו!"…

הדג פנה במהירות על עקבותיו, כאילו היה שחיין אולימפי המגיע אל קצה הבריכה וממשיך לסבב נוסף.

ואז החלו כל גופי-התאורה בבית להבהב, לגמגם ולמצמץ, ואחר-כך במשך כשלושים שניות כבו לגמרי… ואז הכול חזר לקדמותו. עזרא עדיין עמד ליד הצנצנת, עדיין מביט כמהופנט בדג שחג לו בנחת במים.

"נו?" עזרא שאל, אבל הדג, אתם יודעים, כמו דג, שט לו בנחת, מנסה ללכוד את השאריות מפרורי-הלחם. כיוון שכך, עזרא פנה והלך למטבח. קערית מרק – זה מה שיאושש אותו ברגעים אלה, זה מה שהוא חשב.

שם, ליד דלת-הכניסה, הוא מצא את הספרים הגנובים, כאילו מעולם לא זזו ממקומם. על הערימה הייתה מונחת מעטפה חתומה, מה שאיפשר לרגליו ששותקו לרגע, להריץ את גופו קדימה, להסתער על המעטפה ולפתוח אותה בפראות. בתוכה הוא מצא חבילת שטרות חדשים, בדיוק ששת-אלפים שקלים, שזו המכפלה המדוייקת של שישים שקלים, מחיר קטלוגי של ספר, כפול מאה ספרים, מחצית מכלל הכמות.

לעזרא בור רעדו הרגליים. הוא התיישב אל שולחן-המטבח, לגם כמה לגימות מים, ושאל את עצמו: "ומה עכשיו? מה אני עושה עכשיו? האם בכלל אני בהכרה או שאני מדמיין? האם עלי לצבוט את עצמי פעם ועוד פעם, כפי שסופרים ומשוררים נוהגים לכתוב? שמא אקרא לשכן שממול ואבקש ממנו לומר לי, להבטיח לי נאמנה שאני נמצא בהכרה מלאה ושהכל אכן קורה?"

הוא לא ידע מה לעשות ולא ידע כמה זמן חלף, עד ששמע את קולו של הדג עולה מירכתי הסלון ואומר לו, "אתה רוצה לבוא לכאן, או שנעביר את השלב השני של העיסקה בצעקות?"

בדחילו ורחימו הוא "זחל" לכיוון הצנצנת, ואז הדג, שוב, העלה את חצי-גופו מעל פני-המים ואמר: "ובכן, אני את שלי עשיתי, אני את חלקי מילאתי, ועכשיו תורך. מה אני רוצה לקחת ממך?… תרצה לנחש?"

ועזרא גימגם לעברו "לא יודע…אולי… את מלוא שקית פרורי-הלחם?… אולי לחייב אותי לקנות אקווריום? אולי לא סתם אקווריום אלא כזה שיש לו מערכת חימצון?…למה אתה לא מגיב?… רגע, אולי לקחת רהיט מהבית? רגע! רגע! אני יודע! אתה רוצה את צמיד-הזהב של 'זיכרונה לברכה', זה שעדיין נמצא באריזה המקורית, זה שהיא לא ענדה ולו פעם אחת!     את זה אתה רוצה לקחת ממני?…

תגיד משהו… למה בדיוק אתה חותר?!"

הדג ענה לו בקול שקט, כמעט בלחישה: " לא ולא. זה הרבה יותר פשוט ממה שחשבת. אתה מקשיב? אני לוקח ממך את מעיין-היצירה"…

"מה?! את מה?!"…

" לוקח ממך את מעיין-היצירה שלך, את מקור-ההשראה… את המוזה… את היכולת שלך לשוב ולכתוב מעתה ואילך"…

עזרא היה מאד מבולבל, לא בדיוק הבין לאן זה הולך. " מז'תומרת? מה?… למה לך?… זה לא יעבוד… במקרה שלי, אתה צריך להבין, זה לא בדיוק תהליך של יצירה, אז פשוט לא כדאי לך… אצלי, איך להסביר לך?… אני נשען על עובדות, על ההיסטוריה, אני מקשיב לכל-מיני אנשים, באוטובוס למשל, ומשתמש במה שאוזניי קולטות… וגם, כן, אני מודה, אני משתמש לעיתים ברעיונות של אחרים… אפשר לומר – גונב אותם…את הרעיון, את הבסיס לסיפור, אחרי שאני עושה "הסוואה אומנותית"… אז אתה מבין? מה כבר יש לך לקחת ממני, שהוא באמת שלי?!"…

הדג כאילו קפא על מקומו. "סגרנו?"

"לא יודע" גמגם עזרא.

"תגיד לי שסגרנו אחרת הכל הולך ב'רוורס', נו-דיל"…

עזרא צעד לכיוון הספרים שהוחזרו, מישש אותם, ליטף אותם, ספר שוב את השטרות במעטפה… "הכול אמיתי! זה אכן קרה!"… נטל סכין והצמיד את חודה אל זרועו. "איי! כואב… אני ער…". הוא חש שאפסו כוחותיו, שהוא איננו יכול להמשיך בהתמודדות הזאת עם דג הזהב הזעיר.

"סגרנו! סגרנו!… צא לי כבר מהחיים"…

כל מה שעכשיו הוא רצה זה לצאת מהבית ולשאוף אוויר צח. יצא והסתובב בשכונה בערך שעה וקינא באנשים שחייהם היו סתמיים, פשוטים, עלובים… ולא נאלצו לעבור את מה שעבר עליו. תוך כדי כך החל לרדת גשם, תחילה טפטוף, שהלך והפך ל"מבול". עזרא הרים את פניו לשמים. הייתכן? עוד לפני ראש שנה – היורה?

חזר לביתו רטוב עד לשד-עצמותיו, כאילו היה דג במים. לפני שהתנגב ולפני שהחליף את בגדיו, רץ לערימת-הספרים ומישש אותם, לקח את המעטפה וספר שוב את השטרות. הכול היה אמיתי. הכל שריר וקיים… ורטוב.

הוא ישב וניסה לסכם את מה שקרה לו. "מה אני יכול לספר, נניח שהיה לי למי לספר? הייתי מספר שהיה לי חלום והגשמתי אותו, התחלתי לכתוב. כתבתי, ערכתי, הדפסתי, הוצאתי לאור… ממאתיים הספרים שהולדתי – מאה שווקו, עזבו אותי ומצאו לעצמם בית… בעזרת דג הזהב…

זאת ועוד. הרי מהוצאת-הספרים, עבור כל מכירת ספר, הייתי אמור לקבל שקלים ספורים, ואילו אני, בעסקה שעשיתי, זכיתי בתמורה המלאה, נטו, שאין צורך לדווח עליה או לשלם עליה מיסים, ואין צורך להנפיק חשבוניות…  האמת שרק על העניין הזה אפשר לכתוב סיפור או ספר חדש…

וכך, עוד לפני שהתקלח הוא התיישב כמו שהוא, בבגדיו הרטובים, לקח מחברת ועיפרון מחודד כדי לכתוב, לפחות להתחיל, את עלילותיו בימים האחרונים. במצבו זה, כשהוא מול מחברתו ועפרונו בידו, כשהוא וזיכרונותיו כנגד הדף הריק, הוא ישב וישב… וישב… ולא הצליח לכתוב ולו מילה אחת. עבר יום, ועוד יום עבר, חלף שבוע… ועזרא לא הצליח אפילו לכתוב כותרת.

יום אחד, כמעט בהיסטריה, לקח את עפרונו ורשם בכתב רועד "הסיפור על דג הזהב", ומתח קו מתחת לשם הסיפור. ואז מחק הכול כי הרי כולם יקראו ויאמרו לעצמם שזה הסיפור הישן והמוכר ועל כן מה בכלל יש כאן שצריך לשים לב אליו?…

וכך, במשך ימים, שבועות וחודשים, עזרא בור האומלל ישב מול דף ריק, עד אשר יום אחד באה לו התובנה שבאותה "עסקת-חבילה" הוא נתן לדג-הזהב, מסר לו במו פיו, את יכולת-הכתיבה, ועל כן לעולם, אף פעם, לפחות בעידן הזה, הוא לא יוכל עוד לכתוב.

יום אחד, עזרא בור, איש עצוב, ישב על הספסל שמול ביתו, כמו תמיד, ושמע מהספסל שממול את השכנה שסיפרה לחברתה איך הצליחה להערים על כלתה, לבטל עסקת-רכישה, ולהחזיר לחנות את מפת-השולחן המכוערת שניתנה לה כמתנת-חג, וזאת תוך קבלת מלוא הערך הכספי של הפריט. עזרא שמע, ולפתע קפץ כנשוך-נחש. זהו הפתרון!

הוא רץ לחנות החיות במרכז המסחרי וקנה דג-זהב בשקית ניילון שקופה.