האם שוב?

לו ניתן היה להעיף מבט מלמעלה, ממעוף הציפור, על המתחם כולו, והרי לא ניתן… היה מתגלה מצדו האחד פארק ענק, מרהיב, מהיפים בעולם ואולי היפה ביותר, ומצדו השני אזור סגור ומסוגר ומקורה, שרק באיו יודעים מה יש בו ומה תכליתו. בין שני האתרים האלה נצבו כמה מבני-משרדים, כולם בגווני התכלת עם עיטורים בלבן, ובמרכזם המבנה הראשי, הבולט בין כולם, וזהו המקום בו אלי יושב.

אלי [על דלת הכניסה למשרדו מודבק הסטיקר "מי אם לא אלוהים", שהחב"דניקים מפיצים] יושב בלשכתו, מתרווח בכיסא-המנהלים שלו, הזמנה מיוחדת ולא-זולה מ-"דר' גב", מביט בקוצר-רוח ומחכה שמוישה ר., סמנכ"ל התפעול, יסיים להתקין את המוניטור החדש, הענק, על הקיר שמולו. מוישה היה כבר בשלבי הסיום, הברגות אחרונות, כששני עוזריו, ייבגני ואחמד, מחזיקים את המסך בשני קצותיו.

כשמלאכתו מסתיימת מוישה אומר לאלי: "יאללה, תלחץ על השלט, שנראה שהכול פועל ושאתה יודע להפעיל". ואלי משיב לו בכעס: "מה, אתה עושה לי חניכה? השתלמות מקצועית? וואלה יופי, נותן לי הוראות… תפעיל ותראה לי שהמערכת עובדת כמו שרציתי וכמו שהזמנתי"…

מוישה לוקח את השלט ומתחיל להפעיל את הפונקציות השונות תוך שהוא ממלמל לעצמו: "אלוהים אדירים! מאז סיפור הסנה הוא מסנג'ר ומטרטר אותי"! מסיים להדגים הפעלה, קד קלות במין הפגנתיות שכזאת, מניח את השלט על השולחן ומתכוון לצאת מהחדר. "לאן אתה רץ?" אלי שואג עליו, "תאסוף יחד עם הייבגני והאחמד שלך את כל האריזות ותזרקו אותם לפח הנכון. חסר לך אם אחר-כך אמצע אותן על הארץ!"…

במשך כשעה קלה אלי סוקר את מה שהמוניטור מראה לו תוך שהוא מניע את ידית הג'ויסטיק לכאן ולכאן ומעביר את הפוקוס ממסך למסך, ממצלמה למצלמה, מארץ לארץ, מים לים, מיבשת ליבשת, ובמשך כל הזמן הזה הוא נאנח, מסתכל ונאנח, מעביר, מסתכל ונאנח. לבסוף, כשמצלמה ממוקדת מעל המזרח התיכון, בפנים מיוסרות, הוא שולח ידו אל האינטרקום ואומר לחוה שתשיג לו את שמוליק א..

אחרי דקה-דקותיים מזמזם האינטרקום וחוה אומרת לו בקול משועמם ש"שמוליק בשלוחה 3". אלי מתחבר לשיחה ואומר: "שמיל, תגיד, איך הולך המשפט הזה שהיה "טייק-אוף" על מה שאימא שלך אמרה… אתה בטח זוכר… 'לא התכוונתי שככה זה יצא' או ש'ככה יהיה בסוף'… 'לא התכוונתי לילד הזה'… בטוח שאתה זוכר את הניסוח הנכון, המקורי"…

שמואל א., ממש מיד, משיב: "אתה מתכוון לביטוי 'לנער הזה פיללתי? או בניסוח השגור יותר כיום – 'לא לנער הזה התפללתי'"?

"בול"! אלי משיב, "יאללה, תודה וביי".

אלי מחליף תנוחה על הכיסא, מליט את פניו בכפות ידיו וממלמל לעצמו: " בדיוק! 'לא לנער הזה התפללתי'! לא על זה חלמתי! לא למראות האלה ולא להפקרות הזאת ייחלתי! זה החלום שחלמתי? ככה רציתי שהעולם יראה? שככה אנשים יתנהגו?!"

לפתע, לא ברור מהיכן, זוחלת-מתפתלת לחדר דמות מבעיתה, זהו שטן [נאמר במלעיל, כמו "נתן"…] שמחייך לעבר אלי בערמומיות ולוחש: "אהה…אלי… אפשר דקה מזמנך?…

כשחוה מבחינה בכניסה של שטן למשרדו של אלי היא יודעת שכמו תמיד זה לא יהיה קצר. שטן זה יודע "להתעלק" על אלי ולא עוזב אותו עד שמוציא לו את החשק או את הנשמה…

היא הולכת אל המראה הגדולה, בודקת שהיא "בסדר", נגשת לחדרו של מוישה ר. ומבקשת משני עוזריו, אחמד וייבגני, להתלוות אליה, "כדי לסדר כמה דברים בארכיון".

מבחינת מוישה ה"קטע" הזה, שחוה שלוקחת את עוזרו, בדרך כלל רק את אחמד, ל"סידורים", ומחזירה אותו אחרי כשעה כשפניו השחומים סמוקים כתות-שדה, התופעה כבר מוכרת לו והיא חוזרת ונשנית. לקחת הן את אחמד והן את ייבגני… זה היה חידוש. בכל מקרה, מוישה, שהחזיק בידיו כהרגלו, כמו בכל רגע פנוי, תנ"ך מלא, קרב את הספר אל פניו, הפך דפים בחופזה עד שהגיע ל"ישעיהו", פרק א', פסוק כ"א, ומלמל אותו בכוונה גדולה, פעם אחר פעם: איכה הייתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים".

שטן מבין כי רשות דיבור פורמלית לעולם לא יקבל ולכן הוא מתייצב מול אלי ואומר: "אתה יודע, אלי, חשבתי לעצמי… בעניין מה שראית קודם במוניטור… בעניין האכזבה… בעיקר מהאנשים… רציתי לשאול במחילה מכבודך, מה אתה מתכוון לעשות בעניין הזה? מה בראש שלך?… איך אתה מתכוון להגיב?… הרי בטוח שתגיב, הלא כן?"

אלי מסתכל עליו בבוז ומשיב: "כן… כן… אני גם בטוח שכבר חשבת על משהו, יא רשע! יא שטן שכמוך"

שטן מקרב את פיו לאזנו של אלי ולוחש: "מה לגבי אופציית המבול"?

"מה אמרת"?!

"מבול! מבוווואווול"! שטן צווח.

תחילה אלי שותק, נועץ בו מבט ממושך שיש בו מעט שאלה והרבה שאט-נפש. "למה בדיוק אתה מתכוון"?

שטן, בהכי תום לב שהוא יכול, אם בכלל, תוך השפלת עיניים, משיב: "תראה, חשבתי… כמו בענייני כביסה, אתה יודע, פשוט… אם יש כתם אז משפשפים אותו בסבון מיוחד ואחר-כך שוטפים, כן, שוטפים… עם הרבה מים… הכתמים נעלמים בביוב… יוצא ממש נקי…

אלי חש את הגועל ממלא את כל חלל גופו. "אתה, אתה… רק דבר אחד מדליק אותך, רק לחסל! דם ועוד ועוד דם! כמה שיותר… זה מה שמעניין אותך! אין לי כוח לראש המעוות שלך! צא! יאללה, צא מכאן, עוף לי מהעיניים, שמעת?!"

שטן, שפוף משהו, עושה את דרכו אל מחוץ לחדר וממלמל: "אני המעוות? אני הצמא לדם? מה כבר הצעתי? קצת ניקיון?… אתה רואה לבדך במוניטור! תסתכל למטה! תראה את הרוע! תראה את השחיתות! הם שם למטה צמאי-דם ושופכי דם  יותר ממני וממך, החולירות! אז אני הבעיה שלך?…". ונעלם כמו שבא.

אלא שצעקתו של שטן הצליחה להגיע גם לאזניו של אברם, בחדרו, והוא, איך לומר, נכנס קצת להיסטריה והחליט שצריך לשתף את שורה'לה. "תכנסי אליו, דברי איתו כמו שאת יודעת… לך הוא יקשיב".

שורה'לה מבינה מיד שמדובר ב"צו שמונה". "אלי תקשיב לי ותקשיב לי טוב", היא פונה אליו ללא שהיות מיד עם היכנסה ללשכתו. "מה עובר עליך? היש דבר שהוא לא ביכולת שלך?! אתה הרי כל-יכול אז לטפל בכמה חוליגנים לא תצליח?! בסדר… יותר מכמה… אז מה?! הרי אם אותי הצלחת להכניס להריון אחרי שחגגתי תשעים – אז הכול אפשרי"! אמרה והלכה.

אלי לוחץ שוב על כפתור האינטרקום אך אין תשובה מחוה. הוא מרכיב את משקפיו, מחפש בטלפון את הלחצן למוישה ר. ואומר לו: "תיכנס אלי בחזרה, תיקח מכאן את המוניטור המזויין הזה ושים אותו במועדון הספורטאים. אצלי הוא ממש מיותר… מבחינתי אין מה לראות ואם יש מה לראות הרי שאינני רוצה לראות את מה שרואים… מצדי שילכו כולם לאלף עזאזלים"!…

"איפה חוה?! שוב יש לה 'סידורים במחסן'?! אני צריך שהיא תבדוק לי מתי ואיפה מתקיימת ההרקדה בהדרכת מרים…".