השר זכי מיכאל בוטביניק חמרה נוסע לסין

זכי חמרה הספיק להיות כחצי שנה חבר כנסת, מטעם מפלגת "מ.ע.י.ר.י.ם" [מפלגת עולים יוצאי רוסיה יהודים מתקדמים] כשבעקבות הצטרפות מפלגתו לקואליציה מונה לשר המדע.

נבהיר מיד כי מוצאה של משפחתו של זכי הוא חלב שבסוריה, משפחה משכילה, אך ה"מוניטין" שלה, כלומר של בני המשפחה, היה דווקא באף נשרי, מחודד ובולט, מה שהביא לכך שלמרבית בני המשפחה הוצמד הכינוי "אנף כביר" [אנף –פתח ושווא, כביר – שווא חיריק ודגש ב-ב'].

לא שזה ענינו של סיפורנו אך השאלה הטבעית וההגיונית הייתה ועודנה "מה לכוהן בבית הקברות?", כלומר, מה לזכי החלבי ולמפלגת הרוסים הסקטוריאלית הזאת?

מעשה שהיה כך היה. ערב מערכת הבחירות הקודמת, זו שלראשונה הביאה לידיעת לציבור את מפלגת "מעירים", בחן זכי חמרה, פקיד בכיר ב"שירות התעסוקה", את דעותיו הפוליטיות, נכון לאז, וזאת אחרי שנים רבות שבהן הלך שבי אחרי המנהיג הכריזמטי של מפלגת "הליכוד". די להפתעתו מצא זכי, אחרי שקרא שוב ושוב את מצעה של "מעירים", שזו המפלגה שבה הוא מרגיש הכי "בבית", שזאת המפלגה שפרט לדרישתה המוצדקת למתן זכויות ותנאים מועדפים לעולים ממדינות ברה"מ השונות, היא חידדה, הבהירה, גם אם הקצינה את עמדותיה הפוליטיות מול הפלסטינאים ומדינות ערב.

זכי החל לשלוח "מכתבים למערכת", לכל כלי התקשורת, הגיע והשתתף באופן אקטיבי בכל אסיפת בחירות, לא התבייש לתקוף במילים בוטות מפלגות ומנהיגים מימין ומשמאל, ככל שקיבל אישורים התייצב לדיוני הכנסת, במליאה ובוועדות, כך שבהדרגה, בכל הרמות, הוא היה לתומך מוכר, תקיף, בוטה, נחוש וורבלי, של מפלגת "מעירים" ושל מנהיגה.

עברו כארבע וחצי שנים וזכי, מופתע ונרגש, הוזמן לפגישה רשמית עם ראש המפלגה, במזנון הכנסת. עוד יותר הופתע ולא הצליח להסתיר את פרץ רגשותיו, כשנאמר לו, חד וברור וקצר [כזה הוא המנהיג] שמעשיו ידועים ומוכרים ומבורכים, ועל כן, לקראת הבחירות הקרובות הוא משובץ במקום השלישי ברשימה לכנסת. 

כחצי שנה אחרי השבעת חברי הכנסת החדשה, למרות כל מה שאמרו ואפילו התחייבו המפלגה והמנהיג, לגבי ראש הממשלה, גם במישור האישי, הצטרפה "מעירים" לקואליציה וקיבלה, בין השאר שלושה משרדי ממשלה: ביטחון, קליטת עליה ומדע. בניגוד לשני המשרדים הראשונים, על משרד המדע לא נמצאו "קופצים" בקרב בכירי המפלגה. סווטלנה, מי שקיבלה את המשרד לקליטת עליה, הבריקה ברעיון לתת לזכי חמרה את משרד המדע, אם לא כדי להתריס – אז בגלל השחמט.

נסביר: אביו של זכי, ג'ורג', היה מנהל חשבונות מוסמך אך אהבתו הגדולה הייתה למשחק השחמט. כל ילדי המשפחה, זכי, פלורה, דולי, אמיל ויחזקאל, כולם למדו ושיחקו שחמט, כמו שאומרים, עוד מהימים שינקו. כשנולד בנו הבכור, הסכים ג'ורג' להנציח את שמו של  זכי, אחיה של שושנה, אשתו, שנהרג ע"י פורעים ברחוב הראשי בחלב, אך, בהסכמתה, הנחה את הפקידה במשרד מרשם התושבים להוסיף את שמו המלא של "אלילו", השחמטאי הרוסי מיכאל בוטביניק, כך ששמו המלא בתעודת הזהות הוא זכי מיכאל בוטביניק חמרה.

זה היה בקיץ, שנת 1996, כשזכי קיבל שיחה משר החוץ שסיפר לו על כנס עולמי של שרי חינוך ומדע, שממשלת סין מעוניינת לארח. הוא, שר החוץ, כך הוא הסביר, לא מעונין לתת את ה"צ'ופר" הזה לשר החינוך הדתי, יריבו מיני אז, ועל כן הוא מציע לזכי את הנסיעה, שבוע בבייג'ין, כולו על חשבון הסינים, "ותזכור שיום אחד נתחשבן".

וכך זכי מצא את עצמו במלון "הוד" בבייג'ין, עם קובי, עוזרו, ועם עוד כשלושים שרים\סגני שרים\מנכ"לי משרדי שרים, מכל רחבי המדינה, שהגיעו לכנס.

התרגום הסימולטני היה לאנגלית ולצרפתית, מה שחייב "שלב" נוסף של תרגום עבור זכי, מאנגלית לעברית, וזה היה באחריות קובי, העוזר. עם התרגום ובלעדיו, זכי מצא את עצמו משועמם עד מוות, ההרצאות והסדנאות בנושאים המדעיים והחינוכיים לא דיברו אליו ולו רק בשל העובדה שלא כל-כך הובנו על ידו.

ביום השלישי הוא אמר לקובי כי איננו חש בטוב ועל כן יישאר בחדרו במלון וכי קובי ייקח על עצמו את "ייצוג מדינת ישראל", מה שהוא עשה ממש לא רע מאז הגעתם לסין. בשעתיים הראשונות היה נראה כי זכי בחר בתירוץ  לא מוצלח. אנשי הועדה המארגנת שלחו לחדרו אחות, אחר-כך מטפלת במחטים, אחר-כך מעסה במיץ נחשים… ולבסוף רופא. את כולם זכי נפנף בנימוס, ככל שהתאפשר לו בשפת הידיים…

לקראת הצהריים הוא יצא ל"מסע להכרת המלון" וכשסיים לסייר במה שהסינים קוראים "קומת הספא", שהייתה באמת עלובה, עלה במעלית קומה נוספת והגיע למתחם הבוטיקים. עשה סיבוב קצר וראה שרובם ככולם מכוונים לנשים, מה שלא עניין אותו ואז החליט לצאת לרחוב.

בדרכו החוצה ראה אותה, נצבת בחזית הבוטיק, בחורה מיניאטורית אך יפה מאין כמותה. ניגש אליה וכבר זכה בחיוך ממיס לבבות. הם החלו לשוחח, הוא ידע מילים ספורות באנגלית, גם היא ידעה מילים ספורות באנגלית, רק אחרות, ובכל זאת התפתחה איזושהי שיחה  עד שנכנסה לקוחה וזכי הלך.

כשעה לפני ארוחת הערב הוא קבע עם קובי שיפגשו בכניסה לחדר האוכל ושם פעמיו אל הבוטיק. היא הייתה עסוקה בסגירת הבוטיק, וזכי ניסה לעזור לה, מה שמאד הלחיץ אותה. זו הייתה התנהגות  שלא הייתה מקובלת אצל הסינים בעיקר כי אורח במלון נחשב ל"בעל מעמד". זכי המתין עד שסיימה ואז שב ופנה אליה, מצביע על עצמו ואומר "אני זכי… איי, ניים [name]…זכי, זכי חמרה". לבסוף, כשהיא הבינה למה הוא מתכוון, היא חייכה בביישנות, קדה לעברו של זכי, משלבת את כפות ידיה אל חזה ואמרה: "לי-נה, איי [[I לי-נה".

זכי לא הגיע לדיוני הכנס עד לישיבת הסיום החגיגית, שם היה חשוב לנכוח ובעיקר להצטלם ל "תמונת-המחזור" הרשמית. פרט לכך, בכל רגע אפשרי, הוא ירד אל הבוטיק כדי להיות עם לי-נה, להמשיך בשיחותיהם הארוכות ולהדק את הקשר.

כעבור כשנה, בחודש יוני, קרא זכי למנהלת הלשכה שלו ואמר לה כי בשבוע הראשון של אוגוסט הוא יצא לחופשה בסין. לא, אין צורך להגיש בקשה למימון, צריך רק לעדכן את הקב"ט. לא, אין צורך בליווי, הוא טס לבדו. ביקש ממנה "לנקות" את היומן מפגישות, באותו שבוע, ולהזמין לו טיסה וחדר במלון "הוד".

מיד אחרי ה"צ'ק-אין", בעוד עובד המלון מעלה את מזוודתו לחדר, זכי החיש צעדיו אל עבר הבוטיק של לי-נה. רק בסיועו של מנהל הקבלה, שתרגם, הוא הבין מהעובדת הלא-מוכרת שנמצאה בבוטיק, כי לי-נה חולה ולא ידוע מתי תשוב לעבודה. שטר מקופל של חמישים דולר עזר למנהל הקבלה להתקשר לבעלי הבוטיק על מנת לקבל את כתובתה של לי-נה. כששב אל זכי הבעת פניו לא בשרה טובות. " לי- נה גרה בבית הוריה, בכפר "שה טואו" שבמחוז "גוויז'ו". כבר בדקתי עבור אדוני את דרך ההגעה הטובה ביותר: מ"בייג'ין" בטיסה עד ל-"גואיאנג", בירת מחוז "גוויז'ו", כשעתיים, ומשם או באוטובוס עד לכפרה של לי-נה, כשעתיים נוספות, או במונית מיוחדת מה שיקצר את הנסיעה בכשעה. עלות המונית תהיה יקרה בכארבעים דולר, אך מצד שני, הוא יוסע עד לפתח ביתה, אם תנאי הדרך יאפשרו זאת.

זכי עלה למטוס למחרת בשבע בבוקר, ועמד, די במתח, מול מה שנקרא ביתה של לי-נה, בכפר "שה טואו", באותו היום בשש בערב.

סיני קשיש פתח את דלת הבית, ראה את זכי והגיב בצעקות או מה שנשמע כצעקות. יצאו-נזעקו לדלת הבית עוד ארבע נשים ואחריהן הגיעה, חיוורת למדי, לי-נה. תחושת האושר שאפפה את זכי למראה עלתה לאין שיעור על זו שחווה ביום השבעתו כשר.

כעבור עוד שנה, בתחילת אוגוסט, כשמרבית תושבי הכפר כבר מכירים אותו וממתינים לו, חזר זכי לחופשה בת שבועיים.

בסוף חודש מאי, בשנה שאחרי, הגיע ללשכת השר מכתב מכתובת בלתי-מזוהה בסין. בתום בדיקת השב"כ הוחזר המכתב ללשכת השר והונח על שולחנו. בערב, כשהיה בדרך חזרה למשרדו, בשיחת טלפון עם המזכירה התורנית, היא הסבה את תשומת לבו למכתב שממתין לעיונו ולחוות דעתו. במעטפה לא היה כלום זולת תמונת פולרואיד ובו רואים את לי-נה אוחזת בידיה תינוק רך בשנים.

באוגוסט, כשהגיע שוב לכפר, לי-נה, בהתרגשות רבה, קדמה את פניו והציגה את בעלה, שואי, בן הכפר, לו נישאה בתחילת ספטמבר שעבר. יחד הובילו את זכי אל התינוקייה שבמרכז הכפר. זכי, כמו כל אחד אחר, אובייקטיבי, לא התקשה לזהות את בנה של לי-נה בשורת העריסות שאליהן הובל. מבין כל התינוקות בלט במיוחד אחד, עיניו מלוכסנות כמו כולם, אך לעומת זאת עורו היה כהה יותר מהאחרים ואילו תווי-פניו היו שונות, אחרות, לא היה ברור בדיוק מה… אולי האף…