הרומן שלי עם דני

הייתי בין לבין, כלומר, העפתי לכל הרוחות את עבודתי כסוכן ספרים ולא היה לי מושג מה אני עומד לעשות או להיות, שזה שהיה מצבי רוב השנים, עד אז. לכן גם, כשהתבקשתי בשעתו ל"חתום קבע" הסכמתי מיד. מה היה אכפת לי? איזו קריירה המתינה לי בחוץ, ב"אזרחות"?

כשרוזנר הציע לי להיכנס לעבודה אצלו, כמנהל משמרת, לתדהמתי, לא זרקתי אותו מכל המדרגות. רוזנר היה הבעלים של מערך המזון בקאנטרי העירוני ואני לקוח קבוע, הן כחבר קאנטרי והן כמאמן כדורגל צעיר שאהב לחבור למה שהיה נקרא "הפרלמנט של רוזנר", חבורה של מאמנים ושחקני עבר שישבו אצל רוזנר שעות ארוכות, גם בגלל עברו ככדורגלן, גם בגלל ה"מערופים" שהוזרמו לשולחן וגם בגלל "אופציית שטיפת העיניים במנויות הקאנטרי יפות-הגוף".

הסביר רוזנר: " אתה בין כך וכך נמצא פה לפחות חצי יום בכל יום. דבר שני, לא פעם, כשאני יושב עם החברה, ומגיע לקוח, ואין חשק לקום, אתה ניגש לדלפק, לקופה, ומטפל בלקוח בלי בעיות. אז בא ונעשה את זה רשמי, תיתן לי שלוש משמרות באמצע השבוע ומשמרת אחת בסופ"ש, וזהו. אם אני נותן לצעירים שעובדים אצלי שכר מינימום, אתה תקבל כפול שלוש. עשינו עסק?"

אמרתי לעצמי שהוא צודק, רוזנר, העבודה הקשה תהיה בסופ"ש, בעיקר בליל-שבת. שאר המשמרות יעברו בקלי-קלות והכסף, השכר, ממש מפתה.

התחלתי. זה לא היה פשוט כי כשאתה אחראי, זה לא מספיק שאתה יודע לתקתק בקופה או שאתה יודע לדבר יפה ללקוחות. יש תקלות, יש "בלתי-צפוי", יש עובדים חסרים… אבל למדתי, זה לקח לי שבועיים-שלושה עד ש "אי אפשר היה למכור אותי" אפילו לא החברה שבמטבח או אלה שמלצרו.

את דני, היא דניאלה, הכרתי זה מכבר. בת שבע-עשרה, פנים נאות, עגלגלה ועם זאת חטובה. לרוב עבדה במטבח, הכינה את ההזמנות על הצלחות, לעיתים עזרה ב"גריל", וכשיצאה להפסקה, לעיתים לאכול ולרוב לעשן, תמיד נצמדה לשולחן הפרלמנט. אין מה לומר, כל חברי הפרלמנט עשו מאמץ לתקשר עם ה"פרגית הצעירה", בעיקר אהבו את התכונה שלה, ההיא, כשמישהו הצחיק אותה, להימרח עליו ללא עכבות.

אבל היא הייתה עובדת מעולה ועשיתי הכול כדי שהיא תהיה משובצת במשמרות שלי. לא היססתי אפילו לבקש זאת ממנה והיא, לפחות ככה הרגשתי, הייתה מבסוטה מאד מזה. הייתה בינינו איזושהי הרמוניה, תיאום, בעוד אני מתכוון לבקש ממנה משהו והיא כבר עשתה את מה שחשבתי. במשמרות לילה הייתי נכנס למטבח ומשתתף עם החברה בניקיונות ובסגירה. דני לא אהבה לראות אותי, כלשונה, "עושה עבודות שחורות" אבל מצד שני היא ראתה בזה מנהיגות ומופת, ממש דמות להערצה, ואת זה שמעתי מהאחרים.

זה היה ליל-שבת אחד, קייצי ומיוזע, כשעמדנו לסיים את כל תהליכי הסגירה וההכנות לשבת בבוקר. דני כבר הייתה, רשמית, אחראית צוות. בהדרגה, ככל שהצטמצמו המטלות היא שחררה עובדים הביתה, עד שנשארנו רק שנינו, מה שחייב אותי להציע לה טרמפ. נזרקנו, ממש עייפים, ל"גולף" הכתומה שלי. בעודי מתמרן את היציאה מהחניה שאלה דני אם יש לי עוד טיפה כוח ואם כן היא מציעה לנו רחצת-ים לילית. לדני בת השבע עשרה פלוס מאד מתאים להציע הצעה כזאת בשתיים לפנות בוקר. לי, הבוס, בן השלושים ואחד, מאד לא מתאים להיענות להצעה שכזאת, ובכל זאת, בלא שעניתי לה, האוטו סטה מערבה אל שפת-הים.

חלצנו את נעלינו ונתנו לחול הרך לחבק את כפות-רגלינו, כשאנו חוצים את מתחם החולות ומתקרבים לקו המים. האווירה הייתה מחשמלת. נפש חיה לא נראתה, השמים היו בהירים, זרועי כוכבים, כל הכוכבים, מה שנתן אפשרות להציץ על תווי-פניו האפלוליות של הים. דני צעקה לפתע ש "זקן מתושלח מי שלא מתפשט ונכנס למים!" ותוך שניות, תוך שבגדיה מתעופפים לכל עבר, היא כבר נופפה לי מתוך המים העמוקים, רק ראשה וזרועותיה היו מעל פני המים.

אתם בטח מכירים את המצבים האלה, שאתה מקיים בתוך הראש שלך, דיון שאורכו שעה, במשך עשר שניות?… זה מה שקרה לי בטרם עשיתי כמוה ושחיתי אליה, כאילו אני בשבת בצהריים בבריכה העירונית. אלא שדני לא השאירה לי זמן להתעסק במבוכה של עצמי. זה לקח לה שניות עד שהיא נתלתה על צווארי והצמידה שפתיים לשפתיים. אדוות המים, הגלים הנעימים והחמימים, רק הם היו העדים לליל האהבים היחיד והמיוחד, כמותו לא חוויתי, לא לפני ולא אחרי.

השאלה הייתה איך ממשיכים הלאה, איך תוגדר מערכת היחסים, קודם כל מבחינת שנינו ואחר כך במישור הפורמלי, כלפי האחרים.

כיומיים לא דיברנו עד שהגיעה המשמרת המשותפת הבאה. דני הגיעה, נגשה אלי כשחיוכה נמרח על כל פניה, התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה לי ברוך על שפתי. זה הכול, והשאר היה שגרתי לחלוטין בעוד שאני, בראשי, שב ומגלגל עוד ועוד מחשבות, תהיות, מה יהיה? אולי זה בכלל היה "אירוע חד-פעמי", שכמוהו, הם, הצעירים, חווים מעת לעת ולא עושים מזה עניין?

סיימנו את המשמרת ושאלתי את דני אם היא זקוקה להסעה לאנשהו. דני השיבה בשלילה ונעלמה לה עם חבריה למשמרת. הייתי אמור לחוש הקלה אבל מה שהרגשתי היה הפוך, חשתי ננטש, מנוצל.

בערב, "מבט לחדשות" כבר נגמר כשנשמע צלצול באינטרקום. דני צחקה ושאלה אם אני כבר בפיג'מה. "הגעתי לדבר בענייני עסקים", אמרה והסבירה לי שאני רווק, גר לבד [כאילו שלא ידעתי…], מצב הניקיון בדירה, במבט ראשון, שלה, "על הפנים" ולכן ההצעה שלה, אלי, היא שאתן לה מפתח לדירה, היא מתחייבת שהדירה תבריק מניקיון באופן קבוע ובתמורה היא תהיה רשאית לשהות בדירה כאוות-נפשה כי, האמת היא ש- "אני כבר לא יכולה לראות את הפרצוף המגעיל של אימא שלי". לא יהיה מצב שהיא תזמין חברות\חברים, זו התחייבותה. הסכמתי.

ככה זה נמשך חודשיים-שלושה, כלומר, היא עמדה בכל התחייבויותיה ואף יותר. לא פעם הגעתי הביתה ומצאתי אותה שרועה על הרצפה הקרירה, מוקפת במחברות ובכמה כרכי אנציקלופדיה שהיא גאלה מהמדפים שלי. היא הייתה מזנקת לעברי לחיבוק, כתינוקת, מנשקת את פני וצווארי, מלקקת אותי כחיית-מחמד… אפשר לחשוב שלא התראינו רק אמש. היא הרבתה להשתמש בביטויים כמו "דארלינג" ו "מיי לאב", ואני, ככל שהרביתי לחשוב על הקשר שביננו, אמרתי לעצמי שכן, באמת, גם אני במובן מסויים אוהב אותה.

בסוף אוגוסט, נרגש מהשדרוג המקצועי, חתמתי על חוזה אימון באגודת הפועל חדרה. עמדתי להשתכר סכומים שרק חלמתי עליהם בעבר. נכון, הנסיעות עומדות להיות מפרכות, ארבע פעמים בשבוע, אבל, סליחה, זה המקצוע שלי!

דני לא אהבה את המצב החדש. גם רוזנר, שאתו סיכמתי שאני ממשיך אך מצמצם את כמות המשמרות ואז הוא אמר שהוא נאלץ להסכים, עד שימצא לי מחליף ראוי.

עם דני המצב הלך והסתבך. מה, בסופו של דבר, היא רצתה? בעיקר את נוכחותי בסביבתה. זה מה שנתן לה את השקט, היא הייתה זקוקה לקרבה כדי להיות לבד, בשקט, מרוכזת בלימודיה או בתכנון המשבר הבא עם אימה. ג'ינג'ית לכל דבר. מבחינתה של דני נבנתה בינינו זוגיות שהיא, כרגע, זמנית, "על אש קטנה", ובבא העת, כשתגיע השעה, נעלה מדרגה אחר מדרגה, יד ביד… שהרי מה? שנינו "בעניין", כבר חודשים שהיא כמעט אינה ישנה בביתה אלא אצלי, כלומר במיטתי, כלומר, כן, אם היה גורם אחד שיכול היה להצדיק ולבסס את תחושותיה של דני, היו אלה יחסי-המין בינינו, שהיו, באמת בהצטנעות, נדירים באיכותם.

אלא שכאן נכנסה לתמונה אסנת. אסנת שמטוב היא בתו של מזכיר מועצת פועלי חדרה, גם יפיפייה וגם משוגעת על כדורגל. היא נהגה לשחק עם הבנים מאז היותה בת חמש ולא במקרה אחד ולא מבחינה אחת היא הייתה טובה מהם ועדיפה על פניהם.

כשהתחלתי לאמן אסנת הייתה בת עשרים ואחת, משוחררת טרייה מהצבא, שם, כדי לא להפסיק לשחק כדורגל, שמשה כנהגת של קצין העיר. בגיל הזה גופה של אסנת הפך נשי יותר, עדיין שרירי אך התעגל היכן שצריך. אין ספק שכשאסנת מתלבשת ומתאפרת ויוצאת לבילוי, היא כבר מושכת מבטי גברים, ולא בגלל מעמדו של אבא שלה בחדרה…

מאחר וסוכם שיומיים בשבוע יום הפעילות יהיה ארוך ויכלול הרצאות ותדרוכים טקטיים, הוסכם בחוזה שהאגודה תדאג לי ללינה, ומאחר ועדיין מדובר בחדרה, בלי להעליב, הסכים אבא של אסנת להלין אותי בביתם. חדרים לא חסרו. כך יצא שפעמיים בשבוע אסנת ואני אכלנו יחד ארוחת בוקר, גלגלנו שיחות על כדורגל בעולם, על החיים בכלל ועל איך נראים החיים שלה כאישה צעירה, או, נושא אחר לדוגמא, על "האם אין מבחינתך סתירה בין הספורטיביות שלך, האתלטיות שלך, האגרסיביות במגרש, לבין הנשיות הפורצת שלך?…

באחד מהבקרים האלה, כשראיתי אותה נועלת את דלת הכניסה עם הבריח הפנימי הבנתי מיד לאיזה כיוון הדברים הולכים. לא שהתנגדתי, לא שניסיתי לעצור, לא שאמרתי לעצמי, לה, "בואי נחשוב על המשמעויות". לא. רציתי בזה, הייתי אומר אפילו שנמשכתי לאסנת מהמבט הראשון.

עברו כשבועיים, אסנת צלצלה אלי למסעדה, דני ענתה והעבירה לי את השפופרת. לא היה לי מושג אם דני יודעת, הרגישה, משערת… כלום. אסנת דווחה לי בשמחה כי עברה את המשוכה. כששאלתי איזו משוכה היא השיבה בתום משגע כי היא הציבה לעצמה מטרה, לעדכן את ההורים שאנו עוברים לישון ביחד בחדר שלה.

נתקפתי בייסורי מצפון, הייתי חייב לעדכן את דני שהתאהבתי, שאסנת היא הבחורה, היא הבחירה שלי. בעצם, מה פרוש לעדכן? הייתי צריך לשים את העובדות על השולחן. לא מגיע לה, לדני המתוקה, אבל… סיימנו משמרת ולקחתי אותה לגן הציבורי שממול. "שיחה רצינית" אמרתי לה. דני התיישבה על הספסל בחצי תפנית אלי, סיכלה את רגליה ל "ישיבה מזרחית" ותקעה בי את עיניה הירוקות, הגדולות, מלאות הטוב. סיפרתי לה. דני מיררה בבכי. ניסיתי ללטף את תלתליה הכתומים אך היא הסיטה את ראשה. "אבל למה?" היא ממלה ואני החזרתי במלמול משלי "כי אני אוהב אותה, אותה!"…

עברו הרבה שנים. יום אחד פגשתי את דני. היא הייתה מאד קרה אלי, ובצדק. בשיחה שהתגלגלה שאלתי אותה על חייה וקורותיה והיא השיבה שממש זה לא משנה כי במילא זה לא מעולם לא עניין אותי באמת…

"ואתה, מה קרה אתך? התחתנת עם הגברת מחדרה?"

שסיפרתי לה שקיץ אחד אחרי, אסנת קראה לי לשיחה בגן הציבורי שמול מועצת הפועלים והודיעה לי כי יחסינו הגיעו לסיומם, שלום וביי! סיפרתי שהייתי המום, שהזלתי דמעות, שלבי נשבר ושלא התאוששתי מהפרידה כחמש שנים… עד שפגשתי את זו שכיום היא אשתי.  דני העלתה רבע חיוך בזווית פיה, אספה את סליה וחבילותיה, התחילה ללכת ואז פנתה אלי ואמרה: " האמת? מצויין, כי באמת מגיע לך! כי אתה באמת זבל של בן-אדם! אבל אני לא אסתיר את האמת, שכשסיפרת לי עכשיו כמה שנפגעת, שבכית, שנשברת, באמת שממש רציתי לחבק אותך וללטף לך את הראש"…   

.