מה הסיבה שאיננו מצליחים בספורט התחרותי? שאלת-מיליון דולר. כלומר, בהנחה שהקביעה שלי צודקת… ברור לי שרבים יחלקו עלי.

כמו יהודי טיפוסי נתחיל בסיפור-מעשה: השנה היא 1970. סקציית-הכדורגל של הפועל חולון, מוותיקות ליגה א' [הליגה השנייה, אז], מתארגנת לעוד עונה. באופן מפתיע מוחתם, כמאמן, השוער-האגדה יעקב חודורוב. שם גדול – בוודאי, ניסיון כמאמן – לא כל-כך.

למאמן-הכושר מתמנה מי שהיה שחקן ומאמן סקציית-הכדוריד, מורי ורבי, ומאמני, יאיר טאו ז"ל [וגם אלוף ישראל הנצחי בריצת 400 משוכות]. ואיך הוא נהג לתאר את אימוני הכושר בקבוצה שזכתה, באותה עונה, באליפות ליגה א' והעפילה לליגה הלאומית [הראשונה]?

"…שקרנים! תחמנים! יוצאים לריצה ומתחבאים בבריכה [הלימודית]! מקטרים! מתחזים לפצועים ו\או חולים! לא מטפלים בגוף שלהם! רק קובי [זיתוני] מנתר מעל מעריב עם מוסף! גונבים את הפינות [בריצות]… הם חזקים בדבר אחד – עושים כאילו הם מנתרים ויורקים הצידה!"

אפשר בהחלט להתייחס לנ"ל כקטע בידורי… נכון יותר להתייחס אליו במלוא הרצינות – כמשל, כסימפטום. לא המאמן הממוצע רוצה "להעביד קשה" ולא הספורטאי הממוצע רוצה "לעבוד קשה". 

סיפור שני: אי-שם בשלהי שנות ה-70, במאה שעברה. מסתיים אימון נבחרת הנוער בכדוריד, באולם בחולון [שיקרא בבא העת – אולם הפחים]. המאמן, יעקב סנדלר "הרוסי" [להבדיל מיעקב סנדלר "הישראלי"] מתפנה לשוחח עם מאמנים צעירים, שצפו באימון." האם אינך חושב, שלהעמיד את השחקנים בזוגות, ולתת להם לתרגל מסירות, בסבבים של 100 מסירות, זה משעמם, ואולי מיושן?" שואל חצוף צעיר מפתח-תקוה. סנדלר מחייך בסלחנות ומשיב: "אתה יודע מה טוב יותר, מהסבבים של 100 מסירות"? ומיד הוא משיב: "סבבים של 200 מסירות"!…

אילו העמדנו את כלל פעילות הספורט בארץ, מול מראה, או לחילופין, אילו יכולנו להקרין לעצמנו צילום של כלל פעילות הספורט בארץ, הייתה מתבררת עובדה נחרצת: שחיינים צעירים שרוצים "לעשות את זה" – יוצאים ללימודים ולאימונים בחו"ל. האתלטיות הבולטות, כיום, של ישראל הן מיננקו וצ'מטאי, שתיהן, לצערנו, אינן "צבריות", ושתיהן, הגם שהן מייצגות את ישראל בגאוה, מתאמנות רק בחו"ל.

ויש דוגמאות נוספות. מה המסקנה?! [שאלה רטורית…].

במקביל, בואו נדבר על המאמנת הכי שנויה במחלוקת, בישראל, אירה ויגדורצ'יק, מאמנת נבחרת ישראל במופעים קבוצתיים, בהתעמלות אומנותית [בכח צו בית משפט!…].

במה היא מואשמת? על טענות ה"התעללות" ועל טענות ה"אלימות" היא תבעה לשון הרע – וניצחה!

מה ה"אשמות" שנותרו? קשה, תובענית, קשוחה, צועקת, מעבידה בפרך, לא מתחשבת… ועוד שכאלה.

מה מוכיחות התוצאות: שה"אשמות" הנ"ל הן, ככל הנראה, המתכון להצלחה!…

ועוד סיפור, הפעם אישי: אי-שם בתחילת שנות ה-90, במאה הקודמת, עבדכם הנאמן מאמן קבוצת הנוער, בכדוריד, באגודת מכבי ראשל"צ. ההתרחשות: אסיפת הורים בתום תקופת ההכנה לליגה והרמת כוסית לראש השנה.

מבקשת את רשות הדיבור אמא של…. ושואלת: בשנה שעברה, בכתה י', ה"ילד" התאמן 2 אימונים בשבוע ובעוד יום היה משחק. עתה, בכתה יא', אצלך, הוא מתאמן 3 פעמים בשבוע + משחק [אם הוא ישחק] ועוד פעם אחת לפחות עליו להתאמן בחדר-כח. מתי ילמד? מה לגבי הפעילות ב"צופים", מה עם מפגשים עם החברה?… הילד יתמוטט!

השבתי לה, כמו שהשבתי לכולם, במהלך כל קריירת-האימון שלי: ככל שיעשה יותר, ככל שלו"ז הפעילות שלו יהיה מלא יותר – כך, באופן אבסורדי, יהיה לו יותר זמן!  בסיומה של אותה עונה, הזמינה אותי האמא להרצות בפני מועצת ההורים של בית-הספר…

ובזירה אחרת: צביקה שרף, המאמן הצעיר, עשה שירות צבאי מלא, רציני, כ-מ"כ טירונים בבקו"מ, השתחרר בדרגת סמ"ר, ותוך כדי שירות המילואים התקדם לדרגת רס"ר [ולבסוף עד ל-סגן]. נוח היה לרבים, עלובי-חיים, להפוך את דרגתו הצבאית לכינוי גנאי, בהקשר להיותו מאמן קשה, תובעני והישגי. שחקנים רבים הוציאו את דיבתו, רובם פרימדונות שא-פרופו שירות צבאי, שימשו, במקרה הטוב, כאחראים על השקיית הדשא בלשכת המפקד…

מאמן כדורסל בכיר, אחר, שנחסוך מכם את שמו, אימן את הפועל חולון, לא נפרט באיזו שנה\ים. מי שהיה עוזרו ומאמן הכושר של הקבוצה, נשאל על ידי האם הוא, מאמן הכושר, משמעותי לקבוצה, וכך השיב: "איך נראה אימון? אני מתחיל, גמישות וקצת כושר גופני. כמה זמן נמשך החלק הזה? משך הזמן שלוקח למאמן הראשי לעשן שתי סיגריות!… אחר-כך הוא מחלק את השחקנים לשתי קבוצות ואני השופט"…

יש מאמנים ויש מאמנים…

סוף דבר: העיקרון המהותי בפעילות ספורט תחרותי, הוא העלאה מתמדת של רף המאמצים. זה נחלק למאמצים גופניים, למאמצים טכניים, למאמצים נפשיים…כמובן. אבל, ללא העלאת רף המאמצים, ללא עבודת-פרך, ללא מאמנים תובעניים, מקצועיים, נטולי-חשש מ"בעלים" ושכאלה, ללא מתקני אימונים תקינים, מתוחזקים וזמינים, ללא תכניות רב-שנתיות [כאלו שמתממשות] ועוד… לא נגיע להישגים ספורטיביים!

במקביל לנ"ל, צריך לבצע מהפכה בשיעורי החינוך הגופני בבתי הספר. הפלטפורמה הזאת היא התשתית ההכרחית לפיתוח ספורט הישגי, תחרותי, בשנים הנכונות.

והנה הצעתי לאופי המהפכה ולתכניה:

• מגיל 3 ועד 5, במסגרות הפורמליות, ילמדו חינוך גופני במשך שעה, 3 פעמים בשבוע. התכנית תותאם לגילאים, תתבסס על אימוני תנועה, קואורדינציה, יציבה, גמישות, ולימודי "חיים בריאים".
• בבתי הספר היסודיים, חטיבות ותיכונים, ילמדו במשך שעה, 4 פעמים בשבוע.
• תכניות הלימודים יתפתחו הדרגתית, כהמשך לנלמד בגני הילדים, ויתבססו על הכרת הגוף וטיפוחו, אורח חיים בריא, תנועתיות, שחיה ואתלטיקה [מלכת הספורט].
• לא ילמדו ענפי-הכדור ולא יתקיימו תחרויות בין בתי-הספר. ענפי הכדור ימצאו את מקומם, למי שרוצה, במרכזים הקהילתיים ובאגודות הספורט.
• בכל בי"ס, פעמיים בשנה יתקיים "יום החינוך הגופני", מעין אולימפיאדה בית ספרית, בחלוקה לגילאים.
• בכל שכבת-גיל, תכנית הלימודים תתייחס לשינויים הגופניים, ההורמונליים והנפשיים, שעוברים התלמידים.
• ככל שניתן, לא תהיה תכנית נפרדת לבנים ולבנות.
• בתיכונים, במסגרת "הטיפול בגוף", תתווסף פעילות מבוקרת בחדר-כח.
• יבוטלו ה"פטורים" משיעורי החנ"ג. כל רופא\הורה\אחר, שימליץ על פטור חלקי או מלא, משיעורי חנ"ג, יאשר, בו-בזמן, פעילות ספורט חלופית, מותרת, מתאימה.
• פעמיים בשנה, במסגרת ביה"ס, יבצעו התלמידים בדיקת over-all רפואית, ועוד פעמיים בשנה תהיה להם פגישה\בדיקה עם דיאטנית.