גולים בארצם
פייר וינסונט נולד בטולוז, עיר בדרום צרפת, למשפחה שבה האמנות הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום. אביו עסק בציור ואמו בפיסול. הבית שבו גדל היה מלא בציורים, פסלים, ספרים ושיחות ארוכות על אמנות, תרבות ויופיו של העולם. לעיתים נדמה היה לו שהוריו עוסקים פחות בחיי היומיום ויותר בניסיון להבין את משמעותם.
כשהיה פייר בן ארבע החליטו הוריו לעבור לפריז. "אנחנו צריכים לנשום אוויר של תרבות ואמנות", אמר אביו, כאילו טולוז אינה אלא מקום חביב אך מעט פרובינציאלי, שאינו יכול לספק את צורכי נשמתו של אדם יוצר.
פריז קיבלה את המשפחה בזרועות פתוחות. פייר גדל בה, למד בה, התאהב בה והפך אותה בהדרגה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא אהב את רחובותיה, את בתי הקפה, את חלונות הראווה, את המוזיאונים ואת השפה הצרפתית, שהייתה בעיניו לא רק אמצעי תקשורת אלא יצירת אמנות בפני עצמה.
בגיל עשרים וחמש נשא לאישה את מארי, אמנית קרמיקה מוכשרת, בת למשפחה פריזאית ותיקה. מארי הייתה שונה ממנו בכמה מובנים. היא הייתה מעשית יותר, דעתנית, בעלת חוש הומור חד, ולא נטתה להאריך בדיונים פילוסופיים. אבל האמנות הייתה לשניהם שפה משותפת.
לקראת נישואיהם התלבטו היכן יקימו את ביתם.
מארי ביקשה לעבור למונפרנאס, הרובע שהיווה במשך שנים מוקד משיכה לאמנים, ציירים, פסלים וסופרים. היא דמיינה לעצמה דירה מוארת, חלונות גבוהים, סדנת עבודה מרווחת, בתי קפה שבהם אפשר לפגוש אנשים מעניינים ושכנים שאפשר לנהל עמם שיחה על אמנות גם בלי לקבוע פגישה מראש.
פייר חשב אחרת.
הוא לא רצה שילדיהם, שטרם נולדו, יגדלו בתוך בועה תרבותית. הוא ביקש להעניק להם חיים רגילים, לפגוש אנשים ממעמדות שונים, להכיר את מגוון הפנים של החברה הצרפתית. הוא האמין שילדים צריכים לראות מקרוב כיצד חיים אנשים שאינם עוסקים באמנות, אינם קוראים ספרות קלאסית ואינם מבלים את זמנם בוויכוחים על משמעותה של יצירה.
"אני רוצה שילדינו יכירו את צרפת האמיתית", אמר למארי באחד מאותם ערבים שבהם ניסו להגיע להסכמה.
"ואתה חושב שבמונפרנאס אין צרפתים אמיתיים?" שאלה בחיוך.
"יש. אבל אני רוצה שהם יכירו גם את אלה שאינם מסתובבים בגלריות."
בסופו של דבר השתכנעה מארי. הם שכרו דירה ברחוב צדדי באזור אוברקמפף, ברובע האחד-עשר. זו הייתה שכונה פריזאית מעורבת, שבה התגוררו בעלי מלאכה, פקידים, סוחרים, משפחות ותיקות ומהגרים שהגיעו לצרפת מארצות שונות. היו בה מאפיות קטנות, מסעדות, חנויות מכולת ובתי קפה שכונתיים. הרחוב היה רועש, לפעמים מלוכלך, תמיד תוסס.
פייר אהב את המקום. הוא חש שהצליח למצוא את פריז שחיפש: עיר שבה אנשים שונים חיים זה לצד זה, גם אם לא תמיד מסכימים זה עם זה.
מארי הקימה סדנת קרמיקה קטנה בדירתם, ופייר החל ללמד ספרות צרפתית בבית ספר תיכון. החיים התנהלו פחות או יותר בהתאם לציפיותיהם. הילדים גדלו, הבית התמלא חברים, ובני הזוג למדו ליהנות מן ההבדלים שביניהם.
הם לא היו זוג פוליטי במיוחד. פייר הצביע בבחירות, התעניין בנעשה במדינה ולעיתים התווכח עם חברים על מדיניות הממשלה, אך לא היה מסוג האנשים שמבלים שעות מול מסך הטלוויזיה בדיונים פוליטיים. מארי התעניינה בעיקר באמנות, במשפחה ובחייהם של האנשים שהכירה.
הם האמינו בצרפת. לא בצרפת של דגלים, מצעדים וסיסמאות, אלא בצרפת של הספרות, התרבות, החינוך, הנימוס והכבוד ההדדי. צרפת שבה מותר לאדם לחשוב אחרת, להתווכח, למחות ואפילו להרים את קולו, אך לא לשלול מאדם אחר את זכותו לחיות בכבוד.
אלא שבשנים האחרונות החלו להרגיש שמשהו משתנה.
בתחילה היו אלה תקריות קטנות, כמעט חסרות חשיבות. ויכוחים קולניים בבתי הקפה, גסות רוח במפגשים עם זרים, התפרצויות כעס ברחוב. פייר הבחין שתלמידיו מתקשים יותר ויותר להקשיב לדעה שאינה שלהם. לעיתים, כאשר היה מבקש מהם להתייחס לטענה שהעלה אחד מחבריהם, היו מגיבים בצחוק, בקריאות ביניים או בהתעלמות מופגנת.
הוא ניסה להסביר להם שהיכולת להקשיב היא חלק בלתי נפרד מההשכלה, אך הרגיש שמילותיו הולכות ומאבדות מכוחן.
גם מארי הבחינה בשינויים. לקוחות שהכירה במשך שנים הפכו לעיתים חשדניים, שיחות חולין הסתיימו בוויכוחים, ובשכונה החלה להתרגל לנוכחותן של הפגנות שהלכו ונעשו סוערות יותר. היא לא התנגדה להפגנות. להפך, היא סברה שזכותו של אדם למחות היא אחד מסימני ההיכר החשובים של חברה חופשית. אבל היא התקשתה לקבל את המעבר ההולך ונעשה שכיח מן המחאה לאלימות, מן הוויכוח להשפלה ומן הדרישה לצדק לשלילת כבודו של הזולת.
פייר נהג לומר לה שלא צריך להתרגש מכל דבר ושחברה חיה היא חברה שיש בה גם מתחים. מארי הייתה משיבה לו שהיא מסכימה, אבל שיש הבדל בין חברה שיש בה מחלוקות לבין חברה שבה עצם קיומה של מחלוקת הופך לעילה להתנפלות.
ואז הגיע אותו יום שלישי.
מארי יצאה מביתה בשעות הבוקר המאוחרות. היא הייתה בדרכה לפגישה עם סוחר כלי קרמיקה שהזמין ממנה סדרת כלים למסעדה חדשה. היא נהגה במכוניתה הקטנה, בת עשר שנים, שאותה הקפידה לתחזק כאילו הייתה יצירה נוספת שלה.
התנועה הייתה כבדה. באזור שאליו נקלעה התקיימה הפגנה, וכמה רחובות נחסמו. מארי ניסתה למצוא דרך חלופית, אך המכוניות סביבה נעו באטיות רבה. לפתע התקבצה קבוצת צעירים סביב מכוניתה.
בתחילה חשבה שמדובר בעוד ויכוח של נהגים. היא פתחה מעט את החלון וניסתה להסביר שהיא אינה יכולה להתקדם ושאין לה דרך אחרת לצאת מן הרחוב.
התגובה הייתה מיידית.
אחד הצעירים היכה בכף ידו על מכסה המנוע. אחר ניגש לדלת הנהג ופתח אותה בכוח. בתוך רגעים אחדים מצאה את עצמה מחוץ למכונית. היא ניסתה להתנגד, אך אחד מהם אחז בזרועה ומשך אותה אל המדרכה. הם צעקו לעברה, קיללו אותה, לעגו לה והטיחו בה דברים שלא הבינה עד תומם. מישהו דחף אותה. היא כמעט נפלה.
אחד הצעירים התיישב מאחורי ההגה. המנוע התניע, והמכונית החלה לנוע. כעבור שניות אחדות נעלמה מעבר לפינת הרחוב.
מארי נשארה על המדרכה, המומה. תיק היד שלה היה מונח כמה מטרים ממנה. כף ידה דיממה במקום שבו נפלה על האספלט.
היו שם אנשים רבים. כמה הביטו בה, אחרים הביטו במכונית המתרחקת. אישה אחת ניגשה אליה ושאלה אם היא זקוקה לעזרה. שני צעירים עמדו בצד וצילמו את המתרחש בטלפונים שלהם. איש לא ניסה לעצור את הגנבים.
כעבור דקות אחדות הגיעה משטרה. השוטרים גבו ממנה עדות, שאלו על פרטי המכונית ועל נסיבות האירוע, והבטיחו לבדוק אם ניתן לאתר אותה באמצעות מצלמות הרחוב.
מארי לא זכרה כיצד חזרה הביתה.
פייר מצא אותה יושבת במטבח, עדיין לבושה בבגדיה המלוכלכים. היא לא בכתה. היא רק ישבה ובהתה בכוס המים שלפניה.
הוא התיישב לצדה.
"מה קרה, מארי?"
היא ניסתה לספר, אך המילים נתקעו בגרונה. לבסוף הצליחה לתאר את מה שאירע. הוא הקשיב בשתיקה, פניו הלכו והאדימו.
"את פצועה?"
"לא משהו רציני."
"הם פתחו עלייך את הידיים?"
היא הנהנה.
"המכונית?"
"נעלמה."
פייר קם והתחיל להסתובב בחדר. הוא רצה לצאת, להתקשר למישהו, לעשות משהו. אבל לא היה לו אל מי לפנות ולא ידע מה בדיוק אפשר לעשות.
כעבור זמן מה שאל:
"מישהו עזר לך?"
מארי הרימה את עיניה.
"אישה אחת ניגשה אליי. היא שאלה אם אני בסדר."
"ואת?"
"אמרתי לה שכן."
"למה?"
"כי לא רציתי להכביד עליה."
היא השתתקה לרגע, ואז הוסיפה:
"אתה יודע מה היה הדבר הנורא ביותר, פייר? לא המכונית. אפילו לא מה שהם עשו לי. האנשים שעמדו מסביב. האנשים שראו ולא עשו דבר. והיו גם כאלה שצילמו. כאילו הייתי חלק מאיזו הצגה."
פייר לא השיב.
בימים הבאים התנהלו חייהם סביב האירוע. מארי נדרשה למסור עדויות נוספות, חברת הביטוח ביקשה מסמכים, והמשטרה הודיעה שטרם הצליחה לאתר את המכונית.
אבל יותר מהגניבה העסיקה אותם התגובה של האנשים שסביבם.
אחד השכנים אמר לה שלא הייתה צריכה להיכנס לאזור ההפגנה. בעל בית הקפה שבו נהגו לשבת אמר שהמצב קשה ושכדאי להתרגל לכך. מכר ותיק שאל אם היא בטוחה שלא אמרה משהו שהרגיז את הצעירים. אחרים העדיפו שלא לדבר על העניין כלל.
פייר התקשה להבין זאת. הוא לא ציפה שכולם יגלו חמלה, ובוודאי לא ביקש שכולם יסכימו עם דעותיו. אבל הוא ציפה למשהו בסיסי יותר: להכרה בכך שאישה הותקפה, הושפלה ונשדדה, ושאין שום הצדקה לכך.
הוא ניסה לשוחח על כך עם כמה מעמיתיו בבית הספר. אחד מהם אמר שהאירוע מצער, אבל צריך להבין את הרקע החברתי והכלכלי. אחר הציע שלא לשפוט ציבור שלם על פי התנהגותם של כמה צעירים. שלישי ביקש ממנו לא להפוך תקרית פלילית לדיון פוליטי.
פייר הקשיב לכולם. הוא לא חלק על כך שלכל אירוע יש הקשר, ושאין להכליל. אבל הוא חש שהשיחה מתרחקת שוב ושוב מן הדבר הפשוט ביותר: מה קרה למארי, ומה היה צריך לקרות אילו אנשים היו מוכנים להגן על כבודה.
בערב אחד, כשישבו בביתם, פתח פייר את אחד הספרים הישנים שהיו מונחים על מדף הספרייה. הוא ניסה לקרוא, אך לא הצליח להתרכז.
מארי עבדה ליד שולחן הקרמיקה שלה. מאז האירוע כמעט שלא נגעה בחומר.
"אני חושבת שאני מבינה עכשיו משהו שלא הבנתי קודם", אמרה לפתע.
פייר הרים את עיניו.
"מה?"
"כל השנים חשבנו שאנחנו חיים בחברה שבה אנשים שונים זה מזה, אבל יש ביניהם הסכמה על כמה דברים בסיסיים. שאפשר להתווכח, להפגין, לכעוס, להתנגד, אבל יש גבול שאותו לא עוברים."
היא הרימה כלי חרס קטן שעבדה עליו לפני כמה ימים והניחה אותו בחזרה.
"חשבתי שהגבול הזה מובן מאליו. עכשיו אני כבר לא בטוחה."
פייר קם וניגש לחלון. הרחוב נראה כתמיד. האורות של בתי הקפה דלקו, אנשים ישבו ליד השולחנות, אוטובוס עבר בצומת, ובמרחק נשמעו קולות של ויכוח. שום דבר לא נראה שונה מן הרחוב שהכיר במשך עשרות שנים.
"אני חושב על ההורים שלי", אמר. "כשהביאו אותי מפרובינציית טולוז לפריז, הם אמרו שהם רוצים לנשום אוויר של תרבות ואמנות. הם האמינו שתרבות היא לא קישוט לחיים. היא מה שמאפשר לאנשים לחיות יחד."
הוא הסתובב אליה.
"ואני? אני התעקשתי שנגור בשכונה הזאת דווקא משום שרציתי שהילדים שלנו יכירו את צרפת כולה. חשבתי שמספיק שאנשים יחיו זה לצד זה כדי שילמדו להכיר זה את זה."
"ואולי טעינו?" שאלה מארי.
"לא בהכרח. אבל אולי לא הבנו עד כמה קל לחיות זה לצד זה בלי לראות באמת את האדם שמולך."
היא קמה והתקרבה אליו.
"אני לא רוצה לעזוב את צרפת, פייר."
"גם אני לא."
"אני לא רוצה לעבור למדינה אחרת, ללמוד שפה אחרת, להתרגל לאנשים אחרים. אני רוצה להמשיך לחיות כאן. ללכת ברחובות האלה, להיכנס למאפייה שלנו, לשמוע צרפתית ולדעת שאני בבית."
היא הביטה בו.
"אני לא מבקשת שכולם יחשבו כמוני. אני אפילו לא מבקשת שכולם יאהבו אותי. אני רק רוצה להרגיש שאני שייכת."
פייר התבונן בה זמן רב.
"את יודעת מה הדבר העצוב ביותר?" אמר לבסוף. "אנחנו לא רוצים להגר. אנחנו רוצים לחזור הביתה, בלי לעזוב את הבית."
מארי הניחה את ידה על זרועו.
"אתה חושב שאנחנו גולים בארצנו?"
הוא לא השיב מיד. בחוץ נשמעה סירנה. מישהו קרא קריאה רמה, ומכונית צפרה בצומת.
"אני חושב", אמר, "שאנחנו מתחילים להרגיש כך."
למחרת בבוקר יצא פייר לקנות לחם. הוא עבר ליד בית הקפה, ליד חנות הירקות, ליד המאפייה שבה קנו מדי יום. הוא בירך את בעל המאפייה לשלום, והלה השיב לו בחיוך. ליד הדלת עמדה אישה צעירה שניסתה להרגיע את בנה הקטן. פייר עצר כדי להחזיק לה את הדלת.
היו אלה רגעים קטנים, רגילים, כמעט חסרי חשיבות. אבל בדרכו חזרה הביתה חשב עליהם. הוא נזכר שיש עדיין אנשים טובים, אנשים שמושיטים יד, שמחייכים, שמקשיבים, שאינם צועקים כדי להישמע.
אולי לא הכול אבד.
הוא עלה במדרגות, פתח את דלת הדירה ומצא את מארי שוב ליד שולחן העבודה. לפניה היה גוש חימר חדש. היא ניסתה ליצור ממנו כלי קטן, ובידיה הייתה אותה תנועת אצבעות מדויקת שהכיר מאז ימיהם הראשונים יחד.
"את עובדת?" שאל.
"אני מנסה."
הוא התקרב אליה. על המדף מאחוריה עמדו יצירותיה הישנות, ולצדן ספרים שאספו יחד במשך השנים.
הם לא ידעו מה צופן העתיד. הם לא ידעו אם השינוי שהם מרגישים הוא זמני או עמוק, אם החברה שסביבם תמצא דרך להתגבר על המחלוקות או שתוסיף להתרחק מעצמה. הם גם לא ידעו אם עוד יצליחו להרגיש בטוחים כפי שהרגישו בעבר.
אבל הם ידעו דבר אחד: הם לא התכוונו לוותר על פריז.
מארי המשיכה לעבוד בחימר. פייר פתח את ספרו, אך הפעם לא ניסה לקרוא. הוא הביט בה, אחר כך דרך החלון, אל הרחוב שבו בחרו לבנות את חייהם לפני שנים רבות.
הוא חשב על ההורים שהביאו אותו לטולוז לפריז כדי לנשום אוויר של תרבות ואמנות, על הבחירה שלהם, על הבחירה שלו, ועל הבית שבנו כאן.
ואז הבין שאולי אהבתו לצרפת לא נחלשה כלל. להפך. היא כואבת לו עכשיו יותר משהכאיבה אי פעם.
הוא התיישב ליד מארי.
בחוץ המשיכה פריז לחיות את חייה. הם נשארו בתוכה, שני אנשים המבקשים להמשיך להיות חלק ממנה.
הם לא ביקשו לעצמם ארץ אחרת.
הם רק ביקשו להרגיש שוב בבית.