לידת היצירה

ברוכות וברוכים הנמצאות והנמצאים, חברות וחברי "יומן צמיחה – מסע דרך כתיבה.
אני יוצר ספרותי. להכריז על עצמי כעל סופר או כעל משורר או כ- "סופשורר", זה עדיין "עולה לי בבריאות", חרדה שבהגדרה העצמית. עדיין אין לי מלוא האומץ להכריז, להשיב, קבל עם ועדה: מה מקצועי\עיסוקי? אני סופר!
כאמור, שמי איציק, אני גימלאי, יליד ותושב חולון, נשוי באושר ואב לשלושה. אני כותב, פחות או יותר, מגיל שש-עשרה, ברוב השנים -שירה. כשהתוודעתי, במסגרת בית-הספר, לשירתם של עמיחי, זך ואבידן, חשתי טלטלה, לא פחות. זו הייתה שפה אחרת, דרך אחרת, גירוי אחר שאף גרם לי לכתוב, לנסות לכתוב, כמו ש"הם"… אם זה בכלל אפשרי…
גם אלתרמן ושלונסקי, אני מסתכן וכורך אותם יחד, פתחו לי צוהר חדש אחרי שנים "טחונות" של ביאליק וטשרניחובסקי.
כתיבת השירה, בכל האופנים – מחורזת או לא, היתולית או "פורמלית", כתיבה לשמה או "ברכה ליום-הולדת", נמשכה שנים רבות ולמעשה טרם פסקה, אלא שלפני כשנתיים, אולי יותר, חל "טוויסט בעלילה" ונפתח עידן הסיפורים. על כך עוד ארחיב.
למען הצדק ההיסטורי אוסיף ואספר כי בשנת 2010, כשאווירת יום השואה החלה אופפת את כולנו, ואותי, דור-שני-שואה, בוודאי, התחלתי לכתוב משהו, לא היה לי מושג איך יראה התוצר הסופי, שעניינו היה ניצול שואה שהיה, בעוונותינו, לדייר-רחוב וכולם מתייחסים אליו בבוז וקוראים לו, כך הוא היה מוכר, "המשוגע", "דער מישיגינע", באידיש. התוצאה הסופית הייתה מחזה, כן מחזה שלם שעוד יבוא יומו להיות מועלה על במה.
זה אני. נפגש כאן, מעת לעת, ואספר כאן על יצירותיי ועל תהליך היצירה. מאד, מאד, מאד אשמח לקבל תגובות ולהשיב לשאלות או לבקשות.
לסיום, אני מביא לכאן את שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר". קראו נא, הרלוונטיות שלו למדור זה מדברת בעד עצמה.

לא זכיתי באור מן ההפקר,
אף לא בא לי בירושה מאבי,
כי מסלעי וצורי ניקרתיו
וחצבתיו מלבבי.

ניצוץ אחד בצור ליבי מיסתתר,
ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא,
לא שאילתיו מאיש, לא גנבתיו –
כי ממני ובי הוא.

ותחת פטיש צרותי הגדולות
כי יתפוצץ לבבי, צור עוזי,
זה הניצוץ עף, ניתז אל עיני,
ומעיני לחרוזי.

ומחרוזי יתמלט ללבבכם,
ובאור אשכם היצתיו, יתעלם,
ואנוכי בחלבי ובדמי
את הבעירה אשלם.

נשוב ונפגש ביום שישי בעוד שבועיים.
אני מזמין אתכן ואתכם לבקר בבלוג שלי ולהתוודע לחלק מיצירותיי: https://myview.co.il