עוד לא אב-דה

אני עו"ס ביחידה לדרי-רחוב, הידועים יותר כ"הומלסים", יחסית, יחידה די-חדשה. היא הוקמה לפני כ-שש שנים ואני נמנה על מייסדיה. בראיון-הקבלה אמרה לי יוספה דאסה, מנהלת מחלקת הרווחה, שברגע שקראה בקורות-החיים שלי על שנות הפעילות שלי ב"על"ם", ציינה לעצמה ש"נועדתי ליחידה החדשה". אני, כשלעצמי, לא התלהבתי מי-יודע-מה, כי החלום שלי היה להשתבץ ב"יחידה לקידום נוער", שמולם עבדתי כשהתנדבתי ב"על"ם". החלום נשאר בגדר חלום…
היה כבר מאוחר והייתי די עייף, אחרי כעשר שעות עבודה. על-פי התקן, היה עלי לעבוד 60 אחוזי משרה ואת שאר השעות, השלמה למשרה, עשיתי במוקד החירום של המחלקה. אבל אנחנו, העו"סים, בוודאי שאני, לא עובד עם סטופר ביד, מנסה לטפל בכמה שיותר דרי- רחוב גם מעבר לזמן הרשמי.
חשבתי לעצמי שאעשה עוד סיבוב קצר ב"ברלה" ואז אסע הביתה. "ברלה" היא השכונה על-שם ברל ושיינה גולדהאבן, הנדבנים האמריקנים שתרמו לסוכנות היהודית את עיקר המימון הכספי לבניית השכונה, מתוך, באמת, כוונה טובה שהשכונה תסייע כראוי לקלוט כמה אלפי עולים. אכן, כוונות טובות וכישלונות גדולים… "ברלה" היא אחת מה"שכונות האדומות" בעיר, אולי ה-אדומה ושמה כבר נודע בארץ, בוודאי בקהילת העו"ס, כמקבילה לשכונת-התקווה בתל-אביב ודומותיה.
היינו בסוף ינואר, מד-המעלות במכונית הראה שהטמפרטורה בחוץ הייתה 8-9 מעלות. נכנסתי לדרך הפנימית של המרכז המסחרי ואפשרתי למכונית "לשייט" בקצב של עשרים קמ"ש, כמו באיזו גונדולה בוונציה.
ואז ראיתי אותו. גוש אפלולי על הספסל. כשהתקרבתי ממש ראיתי את כפות רגליו, שלא נמצא להן מקום באריזת-הקרטון של מקרר, ששימשה לו כבית.
בעדינות רבה, עפ"י מיטב הניסיון שצברתי, ניסיתי להעיר אותו. "אדוני…אדוני…הלו!" ועוד כל-מיני כאלה, לא עזרו. לא-פעם הם שומעים אותי ומעדיפים לא להגיב, בתקווה שאלך, אולי בכלל אני שוטר, לדעתם, מה שמאד יסבך את העניינים…
" אדוני, שמי נדב, אני עובד סוציאלי… אני רק רוצה לברר איתך כמה דברים…אני יכול לעזור לך!". כלום. הצחנה שעלתה ממנו הייתה דבר שבשגרה ולא השפיעה על פעולותי. מה בסך הכול רציתי? לתעד אותו, שזה אומר לפתוח לו רשומה אצלנו, ולנסות להביאו אל בית-המחסה שלנו, אלא שהאיש ממש לא שיתף פעולה, נשם [בדקתי] אך לא הגיב.
בעוד אני מתלבט מה לעשות, כאילו מהחלל החיצון, היא נעמדה לידינו. היא, גם היא הומלסית, בוודאי עפ"י מראה, לבושת סמרטוטים, ערב-רב של פריטי-לבוש, מה שאמור לעזור לה לא לקפוא בלילות-החורף. גוררת עגלת-סופר חלודה, עמוסת שקיות, כולן מלאות עד סף קריעה.
"תן לי לטפל בו", זרקה אלי במבטא רוסי ונדחקה, אפילו קצת דחפה אותי הצידה, לעברו.
"חבר, קום!", צווחה לו באוזן, ברוסית.
"אתה קם?! חבר, אתה שומע אותי?! אתה קם או שאני מעיפה אותך לעזאזל, שמעת אותי?!"
היא סחטה ממנו כמה מלמולים אך לא יותר. ואז, כהרף עין, תפסה בקרטון וגלגלה אותו, על הדייר שבו, אל הדרך. משזחל האיש החוצה, מקלל, מזיל ריר , כאילו מתכוון לתקוף את הגברת, היא אחזה בבגדיו, גררה אותו לכיוון עגלת-הסופר, הדפה אותו פנימה, לתוך העגלה, ובטרם הספקתי להגיד "ברל ושיינה", היא נעלמה מאחורי מסך החושך.
בימים ובשבועות שעברו ניסיתי למצוא אותה, להיתקל בה שוב באיזשהו לילה קר ורטוב, אך לשווא. שאלתי חברות ליחידה, שאלתי מכרים ביחידת-הסיור המשטרתית אך איש לא ידע לתת לי פרטים עליה.
לילה אחד, מסיים יום עבודה, ונדמה היה לי שאני רואה אותה מעבר לכביש, מנהלת דו-שיח עם מישהו. ידעתי שאם אני ממשיך לנסוע עד לאופציה הראשונה לפניית-פרסה, אני מאבד אותה שוב. יצאתי מהמכונית, וחציתי את הכביש, תוך שאני משתחל לתוך מעילי, נחוש לא לאבד את עקבותיה הפעם.
בשלב מסוים נטשה את בן שיחה, סובבה את עגלת-הסופר החלודה, הרעשנית, והחלה לצעוד ואני, במרחק-מה, אחריה, עד שהגענו לשכונת "קריית הנשיא הראשון". כשהגיעה לאחד מבניני-"הרכבת" הכניסה את העגלה לחדרון קטן, נכנסה לחדר-המדרגות והחלה לטפס במעלה המדרגות.
למחרת חזרתי לאותו הרחוב. הסתובבתי הלוך ושוב וחיפשתי קצה חוט. רגע לפני שהתייאשתי החלטתי להיכנס למכולת השכונתית. עשיתי את עצמי מחפש פריט זה או אחר, עד שהמכולת התרוקנה, ואז שאלתי את החנווני, גאורגי עב-בשר, על הדמות המסתורית הזאת, שאני מחפש כי "היא עזרה לקרוב שלי ואני רוצה לגמול לה".
"בטח!" צהל האיש, "אני מכיר אותה. אתה הגעת לאיש הנכון כי יש כאלה שמכירים אותה ביום ויש כאלה שמכירים אותה בלילה… ואני, מבין המעטים שמכיר אותה גם וגם".
נאלצתי להמתין עוד כרבע שעה עד ששותא, אותו חנווני, סיים לשרת עוד שני לקוחות. בקשתי ממנו שיסביר לי, ראשית-כל, איך היא, הומלסית שמסתובבת בלילות, אבל יש לה, כנראה, דירה בבניין שממול.
"אח שלי, זה הטעות שלך", פתח והסביר שותא, בגלל שהיא בכלל לא "הוסמלית" או מה שאמרת. קודם כל קוראים לה מלכה והיא עבדה הרבה שנים בתור העוזרת של תמז ציציאשוילי, שהוא המורה הראשי של להקת-המחול הגרוזינית, גם כאן וגם באשדוד. אחר-כך היו בעיות, לא היה מספיק כסף והיא פוטרה, אבל לא צריך לדאוג לה כי מהמשפחה שלה בטביליסי יש לה כסף כמה שצריך".
אמרתי לו שעדיין לא הבנתי את סיפור הלילות.
"אח שלי, אם אתה לא מגיע אלי, עוד מאה שנים אתה לא יודע עליה כלום! אז קצת סבלנות!"…
וכך התברר לי, שמלכה היא "יחידה לדרי-רחוב" בפני עצמה. כמעט מידי לילה היא הופכת עצמה להומלסית, ולא באה על סיפוקה אם לא אספה אל ביתה לפחות שני הומלסים בלילה. היא לוקחת, או גוררת אותם לביתה, מעלה אותם שלוש קומות ללא מעלית, מקלחת אותם, מלבישה אותם ומלינה אותם. למחרת, כשהם עוד לא מבינים "מה נפל עליהם", היא יורדת איתם למכולת של שותא, מציידת אותם במזון ליום או יומיים ומשחררת אותם, לא לפני שהיא שואגת באזנם: "בחיי אלוהים, אם אתה נופל שוב לידיים שלי, הנה שותא עד, אני מרסקת אותך ועושה ממך "קופטי" ארוך, נקניק גרוזיני! הבנת?!
שותא פנה לשרת עוד לקוח, אני נותרתי במקומי, מנסה לכלכל את צעדי, לסדר את מחשבותיי.
"תזכור שקוראים לה מלכה!", הוא צעק מפינת הדליקטסים.
"כן, מלכה… מלכה אמיתית!", חשבתי או שבאמת השבתי ויצאתי לרחוב ההומה.