ידיים למעלה
בת עשרים ואחת, דקיקה, רזונת. חד-הורית. מהם החיים שלה? מה אפשר להגיד עליה?
האבא של הילד הראשון, בן הארבע, הגבר שאתו,
באופן חריג, היא גם התחתנה, בשעתו, חלקים מגופתו שוכבים בקריית-שאול, ליד הסבא
שלו, בחלקה, שאותו הסבא ז"ל רכש עבור אשתו, שלצערה מאריכה-ימים.
הילד השני שלה, בן פחות משנה, אבא שלו
קיים באיזשהו מקום, בארץ או בעולם.
עד גיל עשר החיים שלה היו אכן חיים, אלא
שאז, נאנסה ע"י אחיה, ומאז, מעת לעת, נאלצה להעמיד את גופה לרשות אותו האח,
עם או בלי חבריו. מצד שני, כשנודע, שנתפסה בחדר-המוסיקה, בבית-הספר, עם
"נסיך" אחד, מאצולת-בית-הספר, מהשכונה הנכונה, ללא מרבית-בגדיה, או-אז
תפס אותה אחיה ו"פרק לה את הצורה", על ההתנהגות המופקרת ועל
ביזיון-המשפחה.
מה קרה לה, באותו יום, כשקרה מה שקרה? זה
היה האחד בחודש, כשהיא נכנסה לסוכנות-הדואר, על-מנת למשוך את קצבתה, מקור-לחמה
הדל, עד לסוף החודש, מה שעד היום אף פעם לא הספיק.
הדואר. חדר צפוף, קרוב לחמישים
"מוכי-גורל" מצטופפים בכשלושים מטרים רבועים. לקחת מספר – הפכת למספר.
אף אחד, כאן, איננו בחזקת "בן-אדם".
ואז הוא נכנס, מדי-צבא, קסדת-אופנוע על
ראשו, ידיו מונפות לפנים, מחזיק אקדח בכל יד, וחושף סכין ארוכת-להב, התקועה
בחגורתו.
בשקט, כמעט בלחש, נתן לממתינים הוראה
להצטופף אל הקיר הימני, פנים אל הקיר. הוציא את שלשת עובדי-הדואר אל מחוץ לדלפק
וצופף אותם אל הקיר השמאלי, פניהם אל הקיר.
בקול מהפנט, קר-רוח, טפח על כתפה של
הפקידה המבוגרת, אישה-חרדית, "מגדל-אייפל" על ראשה, והורה לה לשוב אל
עמדות-הפקידים ולהכניס את כל הכסף המזומן לשקית, ששם בידה.
הפקידה, על סף-עלפון, לא מפסיקה למלמל
תפילות או פרקי-תהילים, החלה עוברת מקופה לקופה, דוחסת את כל המזומנים לשקית.
בצד של הקהל, אי-השקט הפך למלמולים והחל
לגלוש, פה ושם, להיסטריה, פה ושם, ליללות, לתחנונים, לתפילות, וכאילו באופן
ספונטני, בלי-רצוני, הגוש-האנושי, המבועת, החל להתקרב אליו, אל האיש עם הקסדה.
היא חשה כאילו כוח מסתורי נטל פיקוד על
מוחה ועל גופה. בראשה החל להסתובב סרט-החיים שלה, העליבות, הפגיעות, המצוקות,
הנפילות, כל תחנה בזמן שנצרבה בפנימיות-גופה כבמוט-ברזל מלובן.
היא שלפה את עצמה מהחבורה, מגביהה את
ידיה מעל לראשה ונועצת את עיניה עמוק בתוך אזור-העיניים שלו, בחזית-הקסדה. בפועל,
היא חדלה לראות את הנעשה סביבה, הכל היה, לה, שחור. לא זכרה מי היא, לא זכרה את
ילדיה, רק התקרבה אליו ולחשה לו, "אל תדאג, אני אתך!".
והוא, הוא לא ידע מה לעשות, איך להגיב
למפנה הלא-מתוכנן הזה. הוא המשיך לחלק את מבטיו בין הפקידה, שאספה את הכסף, עוקב
ומזהיר אותה מהמחשבה ללחוץ על לחצן-המצוקה, לבין חבורת-הקהל, המאבדת את עשתונותיה,
לבין ה"אסיסטנטית" החדשה שלו.
היא, ה"אסיסטנטית", השלימה את
תנועתה לעברו ומבלי להסס שלפה את המצ'טה מחגורתו, אוחזת בה בשתי ידיה, מניפה אותה
מעל לראשה ומרחיקה את קבוצת-הקהל בחזרה עד לקיר. "מסכן יהיה מי שיזוז!",
היא מזהירה אותם.
הפקידה סיימה את איסוף-הכספים ושבה
לקראתו. הוא חטף ממנה את השקית והדף אותה אל חבריה, הפקידים.
נעצו מבט האחד בשנייה. פני-אישה-ילדה,
מכאן, קסדה, משם. סימן לה בראשו לצאת,
כשהוא מאבטח את יציאתם. על המדרכה ניצב קטנוע, שמנועו מופעל. הוא עלה ראשון והיא
מיד אחריו, נצמדת, ככל יכולתה, אל גופו.
הוא הזניק את הקטנוע בחריקת-בלמים, עוד
הספיק לבצע ברחבת המרכז-המסחרי "סבוב-ניצחון", "חאראקה" קטנה,
פנה אל הסמטה האחורית ונעלם, עם בת-זוגו, אל האופק.
