28 במרץ 2020

היי אימא'לה,

הימים האלה קשים על כולנו. לא תאמיני אבל בן-הזקונים שלך, הקטן שלך, משויך כבר לגיל השלישי, המסוכן, הגיל שאותו הווירוס הזה, הקורונה, אוהב להתנחל אצלו. אני?! אצלי?!
בימים האלה אני שמח שעשית רלוקיישן לפני כשנתיים וחצי. בחרת בעולם הנכון, בעיקר לך. לי, לנו, קשה מאד בלעדייך. כמה וכמה פעמים, בכל יום, דרכינו שוב מצטלבות, לא רק כשאני משתמש בכלים שלך, בביטויים שלך, במורשת שלך. לא רק אז. היית מאמינה שאת, לי, בכל רגע ורגע, כמו מצפן, כמו מערכת ווייז [שעוד הספקת להתפעל ממנה בחייך].
לא אחת, הסובבים אותי אינם מבינים, מתקשים לקשר בין ה"עכשיו", הרגע, המקום, לבין סבב נוסף של דמעות שאותו, לפעמים, אני עוד מצליח להסתיר, אבל לפחות בני-המשפחה הקרובה שלי, יבחינו בנחיריים המתרחבים שלי, סימן ואות למצב של רגשנות-יתר, אמוציות מתפרצות.
בימים האלה, ימי הסגר, רגעי-הבדידות רבים יותר וזה זמן מצוין עבורך להתנחל בתודעתי, להעלות את רף-הגעגועים, שתמיד מועדף על-פני רף-החרדות.
עברת תקופות ומצבים קשים בימי-חייך, הרבה יותר קשים ממה שעובר עלינו, כיום. קטן עליך, ובכל זאת, טוב שאחרי כל מה שעבר עליך, מהקורונה הזאת ניצלת.
אז, כמו פולני טוב, לקראת שיחתנו זו, הכנתי מנת "חצילים מאודים א-לה-סבתא פאני". חממי לך במחבת הקטנה פרוסת לחם, שתוציאי מהמקרר, ושימי לך מהחציל המהביל.
נ.ב. אולי יהיה לך קצת חריף. את יודעת…שדרוג תימני…