סיפור פשוט על אישה עם כוכבית

רק אחרי שכולם הלכו היא יצאה מבין הצללים ובצעדים איטיים התקרבה אל הקבר. באולם ההספדים, כשעתיים קודם לכן, לא הייתה לה בעיה להיות חלק מהאנשים הרבים שהצטופפו במקום, מנצלת ומברכת את אלמוניותה. הרי איש שם לא ישאל האם היא "מצד החתן", השם יקום דמו, או "מצד הכלה", כלומר האלמנה, אם שלושת היתומים. אולי היא בכלל מהעבודה שלו, מצוות המתכנתים, או נציגת מנהל משאבי האנוש? אולי היא בכלל מהצבא, ממשרד הקישור, אותה הסמלת במילואים שהייתה מתקשרת כל חצי שנה לעדכון פרטים?

שם באולם ההספדים היא שמעה עליו "ים" של סיפורי גבורה, פעולות הצטיינות, מוח אנליטי,     מוקד חברתי, אב למופת… והיא חשבה לעצמה שלו גם היא, תיאורטית, הייתה מתבקשת להתייצב מול המיקרופון ולתרום את חלקה ברצף ההספדים, האם היא יכלה לחדש או להוסיף? אולי כן. היא יכלה  לספר על זה שהוא הראשון והיחיד ש "ראה אותה" כשנפשה הייתה בבור הכי עמוק, שהוא היה היחיד שהבחין, ששאל ושגם הסכים להיות לה לאוזן. ההתייחסות הזאת, בסופו של דבר, ;קרבה אותה אליו, וכך, אחרי לא יותר מחודש, התפתח ביניהם קשר אינטימי שלווה באהבה אמיתית, לפחות מצידה. הקהל באולם ההספדים, היא חייכה לעצמה כשעברה בה המחשבה, בוודאי היה מעדיף ומבקש לשמוע יותר פרטים, בוודאי על היותו הראשון והיחיד שהביא אותה לאורגזמה בלי שתצטרך לזייף.

שם באולם ההספדים היא שמעה שמצאו בארנקו פתק שכתב, ובו הוא מבקש להיקבר, כשיגיע היום, לצד קברה של אימו, במקום השמור לאביו. האב, דרך אגב, בחר דווקא להיקבר בפאתי שכונת ה"וואלי" שבלוס אנג'לס, קרוב לבית שבנה עם אריאנה, אשתו השנייה. כשסיפרו על הפתק ועל הבחירה שלו, היא נזכרה באותו יום, כשבילו בחופשה קסומה בסיני, בחוף ריק מאדם. בעודם שוכבים עירומים על החול הנדיר בנעימותו, הוא לחש לה שהוא רוצה אותה צמודה אליו עד יום מותו, ואפילו אחריו. בהומור שאפיין את השיח ביניהם, היא ביקשה ממנו שיסביר לה למה הוא מתכוון כשהוא אומר "ואפילו אחריו". תחילה הוא שתק ואחר כך הוא סובב אליה את פניו ואמר שהוא מתכוון בדיוק למה שהוא אומר, פשוטו כמשמעו… אחרי צאת נשמותינו. "ומה נלבש?" היא שאלה בצחוק מתרונן, והוא השיב: "נהיה עירומים, כמו עכשיו, העיקר נהיה זו לצד זה."

אז גם זה כבר לא יקרה, כמו עוד כמה הבטחות אחרות שהבטיח לה. אבל היא אהבה אותו, עדיין אוהבת אותו כמו שאף אחת אחרת, לדעתה, לא אהבה אותו, כולל אם ילדיו. פעם אחת, ברגע מאד רומנטי ביניהם, "זה לא אבסורד שההיא ממשיכה להיות 'אשת חיקך הנצחית', כדברי דיימון ראניון, שלימדת אותי לאהוב את כתביו?" הוא אסף את פניה בכפות ידיו, נשק לשפתותיה ואמר: "זה לא פשוט כמו שזה נראה… יש לי איתה 'חוזה שותפות' שנתתי לה לכל החיים… שם נתתי לה מחצית מכל הוני ורכושי, וגם… ממני." 

כשדרור, בנו האמצעי, ניגן בין ההספדים את "דמעות של מלאכים", היא חשבה איך שאביו אהב לנגן לה, אפילו לשיר לה, את "כשאהיה בן 64" של הביטלס. "כשאהיה בן 64 נחגוג 30 שנות אהבה, ואני גם יודע איך נחגוג – בהופעה חיה של פול מקרטני… בואי נקווה שזה יהיה בלאס ווגאס, שם יש לי ולמנחם חברי מילדות דירה שקנינו במשותף." אז הוא אמר… אז הוא הבטיח… עכשיו הוא בן כמעט 50, שוכב על העגלה החורקת של החברה קדישא, ומניין שנות האהבה, שבאמת היו נהדרות ברובן, לא מגיע אפילו ל-15…

הנה עוד זיכרון שקופץ לה לפתע. באחד מימי רביעי, היום הקבוע שהצוות סוגר "ערב חברתי" כדי לדבר על הא ועל דא, ובדרך כלל הם דיברו רק על עניני עבודה. כמה וכמה פעמים, לא ברצף, כשהתפזרו איש לדרכו, היא מצאה אותו לפתע לצידה, שלחה אליו רבע חיוך נבוך, והוא החזיר לה חיוך רחב. "אז מה קורה?" הוא שאל, והיא כתמיד השיבה ש "אין חדש… שקועה בפרויקט," והוא אמר "אני בטוח, כולנו… אבל אני שואל על המחוץ לעבודה…" והיא כמו תקליט מלמלה, אפילו בגאווה, ש "אצלי אין מחוץ לעבודה."

אחרי הרבה זמן הוא סיפר לה שתמיד רצה להמשיך את השיחה ולהגיד לה, כאילו הוא אב בוגר, שחובה שיהיה "מחוץ לעבודה", שהגוף צריך להתרענן, בעיקר המוח… ועוד יותר הנשמה…"         לא פעם הוא הניח כף יד "מחשמלת" על כתפה, אמר עוד מילה או שתיים שאותן היא כבר לא שמעה, כי מגע ידו "שיבש לי את כל החיישנים בגוף."

ואז הגיעה הפעם ההיא, כשהצוות ירד לאילת ליומיים, לכנס מטעם משרד המדע והטכנולוגיה. האירוע היה משעמם ומתסכל, וזה גם מה שהיא אמרה לו כשבמקרה הם עלו יחד במעלית, לאסוף את הציוד האישי ולעשות צ'ק אאוט. כשיצאו מהמעלית הוא הציץ ימינה ושמאלה, וידא שהם לבד, לקח נשימה עמוקה ואמר לה בשקט: "תראי, אפשר להיכנס למוניות, לעלות למטוס, להתפזר          בשדה התעופה ולהישאר עם תחושת התסכול ובזבוז הזמן שאנו חשים כרגע. אלא שאני מציע אפשרות נוספת… את ואני יכולים להישאר כאן לעוד לילה ו… לעשות כל מה שיידרש כדי לחזור למרכז במצב רוח טוב יותר. מה את אומרת?"

היא נדהמה דווקא מעצמה, מהשלווה שבא היא קיבלה את דבריו. "האם זה לא יקר מידי, כל הרעיון שלך? שני חדרים, הסבת הטיסה למחר, ארוחות… רק כדי לשפר את מצב הרוח?…" והוא ענה בשיא הרצינות: "קודם כל – לא. זה שווה את העלות, כי זה יעשה אותנו פוריים ויצירתיים יותר. ושנית, מי אמר שני חדרים? חדר אחד יספיק."

זהו. אלה היו לילה ובוקר סוערים ביותר, וכך זה נמשך מאז במשך חמש עשרה שנים שכולן אושר, גם ציפייה, גם  תקווה, אך בעיקר שנים של זוגיות מופלאה.

היא נזכרה בשיחה אחרת ביניהם, שבה הוא סיפר לה שהחברה מעבירה את משרדיה לרמת גן. "רמת גן היא עיר עם מזל, ולא בגלל שזו העיר שבה גדלתי," הוא הסביר. היא קנטרה אותו ושאלה אם באמת הוא מאמין במה שהוא אומר. "מה עושה את רמת גן לעיר עם מזל, יותר מתל אביב, אפילו יותר מהרצליה או רעננה. אם אתה שואל אותי, יותר הגיוני לי שקיבלתם הצעה אטרקטיבית בשכר דירה נמוך." מעניין, היא העלתה חיוך מריר על שפתיה, מה הוא היה אומר עכשיו, לו ידע כמה טילים רמת גן ספגה, אפילו סתם רסיסי-טילים קטלניים… לא בטוח שהוא היה מכתיר את רמת גן כעיר עם מזל.

היא גם סירבה בכל תוקף לעבור לדירה שהוא הציע לשכור לה, ברמת גן, ולא בגלל שהיא שכנה בבניין הסמוך לבית אימו. "אני נשארת בפואבלו אספניול העלובה שבסמוך לחוף ראשון לציון. אני רוצה לראות ולחוש עד כמה אתה סובל כדי לבוא לדירה שלי, כדי להיות איתי." והוא הסכים, הוא בהחלט רצה להראות לה שהיא שווה את זה. הרבה צחוקים, "קטעי הוויי" הוא קרא לזה, היו להם בדירה הזאת, יותר מאשר בכל מלון בעולם. למשל, בדרך כלל בשעות 10-11 בלילה הם היו בשיא הפעילות במיטה, ותמיד בזמן הזה, אצל משפחת בורונדי שמעבר לקיר, המיזוג המרכזי היה "מתחרפן" ומתחיל להשמיע קולות של טרקטור… כל הניסיונות שלהם, מצד אחד, לאטום את האוזניים ולהתמקד זה בזו, ומצד שני להניע את אוסקר בורונדי לתקן את מנוע המזגן – עלו בתוהו. וכשהם נרגעו מהעצבים ומהתסכול, הם פשוט עברו לצחוק על זה…

ערב אחד, במלון "איירפורט" בברצלונה, אחרי ארוחה דשנה, הוא הציע שיצאו לטיול רגלי. הלכו והלכו ואחרי דקות ארוכות של שקט היא שאלה אותו: "אנחנו כבר שנה ביחד, אני לא רוצה לדבר בשמך, אבל לי מאד כייף איתך…. יופי שאתה עושה סימנים שגם לך כייף, באמת יופי. אבל, ברצינות, תגיד לי – מה אתה מוצא בי? נכון שבהתחלה, בחודשים הראשונים, אפשר היה להתלהב מהסקס הטוב שהיה בינינו. אבל אנחנו כבר שנה בקשר הזה… כמעט אמרתי בזוגיות… אז תסביר לי למה אתה כאן? למה אני? מה, כי ככה זה התגלגל? כי חיפשת משהו מחוץ לבית ופתאום נפלתי לידיך כפרי בשל, או אולי דווקא פרי בוסר?… מעולם לא דיברנו על זה, ולי חשוב לדעת מה אתה חושב בעניין הזה."

הוא לקח לעצמו כמה דקות כדי לארגן את תשובתו, מעולם הוא לא הגיב ספונטנית, גם לא        בענייני עבודה, ואז הוא חיבק את כתפיה, הצמיד את גופה אליו ואמר: "את יודעת, סיפרתי לך שאני עם רחל מאז כיתה ט', הייתי בן 14 אולי יותר, וגם היא. ניבה המחנכת האנטיפטית הושיבה אותנו יחד בניגוד לבחירה המקורית של כל אחד מאתנו, וככה, בהדרגה, הקשר בינינו הלך והתהדק. כשהשתחררתי מהצבא כבר היה די ברור שחתונה על הפרק. למה? כי היינו בלתי נפרדים כאלה, עושים הכל ביחד, חוץ ממקום השירות הצבאי. החיים שלנו היו מסודרים, מאורגנים, מתואמים… אפילו כששכבנו בפעם הראשונה ה"אירוע" היה מתוכנן לפרטיו… וכן, היה גם לחץ לא מתון של ההורים שנתחתן."

שום חידוש לא היה בדבריו, אבל היא, כרגיל, עשתה עצמה בולעת את דבריו בשקיקה, כי בכל פעם שהוא נפתח והצליח להפיק מעצמו אמירות אישיות, עבורה זו הייתה חגיגה. והוא המשיך: "אין לי אפילו מילה רעה אחת להגיד על רחל, על איך שהיא מנהלת את הבית, על גידול הילדים… היא ממש בסדר… מה בסדר? היא מושלמת… אלא מה? אין ניצוץ, אין ריגוש… זה כמו להכניס מיכל גז למכשיר שיוצר סודה – ויוצאת סודה… אלא שזו רק סודה… בסך הכל סודה. את מבינה מה אני אומר? את בטוח מבינה, כי את כזאת… מבינה מה שאני צריך שתביני."

האלמנה הזילה דמעות בזמן שהקריאה את ההספד שכתבה על בעלה, אבל לאישה האחרת, כשומעת מהצד, דברי ההספד נשמעו צפויים ובנאליים. חרות, הבן הבכור, הקריא את ההספד בשם הילדים, וגם כאן לא נרשם ריגוש משמעותי. היא הייתה בטוחה שלו התאפשר לה לבכות [פתח ב-ב', דגש ב-כ'] את אהובה, לא הייתה נותרת עין יבשה. דווקא דבריו של מפקד היחידה ריגשו אותה ואת הקהל, כי, בסופו של דבר, מדובר היה במקרה טרגי, התגלמות חוסר המזל. האיש שלה, צו 8 בידו, היה בדרכו להתייצב במרכז הגיוס ולנסות להשתחרר מטעמי חיוניות בעבודה. את זה מפקד היחידה כמובן לא ידע. תוך כדי נסיעתו בסמוך לגן יבנה, ללא כל התראה מוקדמת, נחת חלק מפצצת מצרר על מגרש חניה ציבורי. אחת המכוניות החונות התעופפה באוויר ונחתה על הלנדרובר שלהם, כלומר שלו. מותו היה מיידי. צחוק הגורל היה, ואולי שיחק המזל לרחל ולבני משפחתה, שהוא הוריד אותה בביתה שב"פואבלו" בראשון לציון, והמשיך לנסוע לבדו למרכז הגיוס. בטרם יצאה ממכוניתו, הם התחבקו ארוכות ולה היה קשה להרפות. "מה איתך?" הוא ניסה להרגיע, " אני נוסע כדי להשתחרר בהסכמה. אעדכן אותך טלפונית ומחר נפגש בעבודה." ומה היא הציעה לו? הציעה שאם זה כך, שיאפשר לה לנסוע  איתו. מבחינתה זה יהיה הכי אחלה להיות איתו כל הדרך עד למרכז הגיוס, להמתין לו, ואז לשוב איתו אליה הביתה… עכשיו תתארו לעצמכם שלוחמי האש והפרמדיקים היו מחלצים מהמכונית את הגוויות של שניהם… "אני הייתי כנראה גווייה מאושרת," היא אמרה לעצמה, "אבל איזה בלגן זה היה מביא על המשפחה…"

כשהיא הצליחה להביא את עצמה חזרה אל מגרש החניה, מרבית המשתתפים בהלוויה עדיין היו שם, משוחחים פה ושם, מתבדחים על הא ועל דא. היא התקרבה אליהם, מצאה רכב חונה נקי ונשענה עליו, כאילו עסוקה בסלולרי שלה.

"סליחה, את משלנו, נכון?" הקול שאל אותה. "אהה, כן, בוודאי…" היא השיבה, סמוקה ובקושי נושמת. רחל הניחה יד על ידה והמשיכה: "הרכב שהביא אותנו נאלץ לנסוע לכיוון אחר… אולי את יכולה להקפיץ אותנו הביתה?…"

בדרך לביתם השיחות היו רק בין רחל לילדיה. היא התמקדה בנהיגה והשתדלה לזכור לבקש הדרכה איך להגיע, כאילו זו הפעם הראשונה שלה. כשהגיעו לבית ברמת גן רחל הזמינה אותה להיכנס, אבל היא העדיפה לנסוע לביתה, ולהתחיל את "השבעה".