מבקרים חברים
נכנסנו לאוטו ונסענו… הכל נעשה כאילו במצב "אוטומט". עשינו את כל הפעולות שאנחנו עושים בכל יציאה לפיקניק, כולל העמסת צידניות מלאות כל טוב, אחת לפירות וירקות והשנייה לבשרים, כולל המנגל המתקפל שכבר הוכיח את עצמו, כולל… הכל. מה שהפעם היה לא כרגיל זה הצ'מידאן של אחד הבנים, שאותו מילאנו בפרטי ביגוד שונים, שלה ושלי, כי היה ברור שצריך.
הפגישה בלובי של המלון הייתה… איך נגדיר אותה? שונה ומיוחדת. בחיבוק איתה זלגו הרבה דמעות, אנרגיות חבויות שהתפרצו, בכי קולני לצד חיוכים שדמו יותר לעיוותי שפתיים, כאילו המנתח הפלסטי היה מסומם בזמן ששיפץ את פנינו…
החיבוק איתו היה לגמרי אחר, רווי צ'אפחות והחלקת כפיים, הרבה "מה נשמע?", "מה קורה?", וגם "איזה קל זה היום, הירידה לים המלח"… כאלה.
"הוא" זהו שימי, שמעון בוסקילה, חברי מאז לימודי החינוך הגופני במכללה הדרומית, מי שהיה בשעתו תקוות הכדורגל הישראלי, ש"בגד" והתמכר ללימודים הרציניים ולא עצר עד שקיבל את הדוקטורט בפיזיקה. כעבור זמן הוא התקבל לעבודה במה שנקרא "הכור בדימונה", התחתן בגיל מבוגר יחסית עם ענת, כלכלנית שנשלחה ע"י משרדה לביצוע ביקורת פנים באגף שלו, ויחד הם בנו את ביתם, תחילה בבאר שבע, בהמשך בבית פרטי ממוצע בישוב עומר. לפני עשר שנים הם עברו לקיבוץ כפר עזה, מה שהיה סוג של הגשמת חלום של שניהם.
"היא" זו ענת, שלמדה כלכלה וחשבונאות כי זה היה "צו המשפחה", לשמור על המורשת, אבל נפשה נהתה לספרות ולתרבות, לתיאטרון ולמוסיקה קלאסית. בגללה או בזכותה, שימי וענת מנויים בתיאטרון באר-שבע, בסימפונייטה של באר שבע וגם בתיאטרון הקאמרי של תל אביב, שכל גיחה אליו הייתה "פרויקט" שהצריך תכנון לבילוי חד-יומי כולל לינה.
ועכשיו הם שם, במלון בים המלח, יום וחצי אחרי שחולצו מכפר עזה, יומיים וחצי אחרי הצונמי שעבר על הקיבוץ ועליהם. כשהוא נשאל שימי שב ואומר שברוך השם הם בסדר, שיש להם הכל, שננסה למצוא "כתובת" אחרת לכל "הימ"ח" שהבאנו אתנו. ענת עוקבת בדאגה אחרי כל מה שהוא עושה או אומר, ולוחשת לנו שהוא קצת "לא הכי בסדר", שכנראה שהוא בסוג של שוק… לא הכי מחובר אל המציאות. ואז היא שוב בוכה.
אפשר לשוחח עם שימי על כל דבר פרט לנושא אחד. הוא לא מספר, הוא לא מדבר, בוודאי לא ביוזמתו, על ללי שלהם, הלא הוא אלישי, בנם יחידם, שעדיין נעדר ולא נודעו עקבותיו.
ללי, בוגר לימודי מנהל עסקים של אוניברסיטת בן גוריון, בחר, מכל האופציות הרבות שעמדו לפניו, להקים חברה להפקת אירועים. כמה שענת ושימי לחצו עליו שתחילה יתקדם במסלול האקדמאי, כמה שהוכיחו לו "שחור על גבי לבן" שחברה כזאת, במקרה הטוב, תהיה מאוזנת מבחינה כספית אם לא למטה מזה, בהנחה שהוא יהיה מקבל השכר היחיד, עדיין ללי עמד על שלו לממש את חלומו.
מבחינת "השורה התחתונה" ללי ניצח את הוריו. החברה שלו עשתה חיל, ההכנסות אפשרו לו להעסיק מזכירה\עוזרת הפקה, הלא היא דקלה המתוקה, שלימים הפכה לבת זוגו. "ללי יזמות והפקות" "עבדה חזק", הן בייזום והפקת אירועים פרטיים והן בהפקה בפועל של אירועים מוסדיים, עבור העיריות, המועצות האזוריות ו… לא תאמינו – אפילו עבור "הכור", מקום עבודתו של שימי.
בתחום אחד הם היו ללא מתחרים, ולא רק בדרום, והכוונה להפקת מסיבות טבע. כבר אחרי המסיבה הראשונה שהוא הפיק למרגלות מצדה, ללי קלט שהרווחים ממסיבות טבע חריגים בגבהם, ועל כן כדאי לו להשתלב, ואם אפשר – להשתלט על התחום. לשם כך הוא נפגש עם ה-מומחה למסיבות טבע, די.ג'יי. ג'ורג'יו, ששמו האמיתי היה אלעד מוסקוביץ', ופשוט "קנה" אותו, סיכם איתו כי כל מסיבות הטבע יהיו תחת הכותרת "ללי יזמות והפקות – די.ג'יי ג'ורג'יו מציגים". כמו כן, שמרבית העבודה בפועל תעשה ע"י הצוות של ג'ורג'יו, ואילו השיווק ומכירת הכרטיסים יעשו ע"י המשרד של ללי, וכל זה בתמורה ל- 35% מההכנסות נטו שיופרשו ל"ללי הפקות".
והייתה סיבה נוספת. רצו או לא רצו, למסיבות הטבע יצא "מוניטין" של מסיבות סמים, ואולי במידה מסוימת בצדק. ללי בחר שלא להיות מעורב בעניין הזה. יתרה מזאת – הוא העדיף, בעיקר מהסיבה הזאת, שהמסיבות יקושרו אוטומטית יותר לג'ורג'יו ופחות אליו. לכסף, לעומת זאת, קרי לרווחים, לשיטתו "לא היה ריח", כמקובל לומר.
לקראת "שבת שמחת תורה" הם תכננו את "מסיבת המסיבות", אירוע בסדר גודל לא שגרתי, שיתחיל ביום שישי בצהריים ויימשך עד שבת אחר הצהריים. הרישום המוקדם התנהל בקצב רצחני ותוך כמה שעות נמכרו כל 2500 הכרטיסים, הכמות שסוכמה עם המשטרה ומפקדת חטיבת עזה. לאחר מו"מ נוסף שהצריך תוספת מאבטחים, אישרה המשטרה את הגדלת המכסה ל- 3000, בתנאי שה- 500 הנוספים ימכרו רק ביום האירוע. ברור שמבחינת מקום לא הייתה כל בעיה. השטחים החקלאיים של קיבוץ רעים היו גדולים ומאפשרים.
את ארוחת החג עשו ללי ודקלה אצל הוריו, בכפר עזה. היה נחמד, נעים וטעים, אם כי שימי קצת התרגז משיחות הטלפון שללי קיבל תוך כדי הארוחה, כמובן מהצוות שבשטח. בסביבות אחת עשרה הם נפרדו, חיבוק ונשיקה, מחמאות ותודה… שימי וענת סיכמו שהסדר והניקיון ימתינו לבוקר והלכו לישון. ללי ודקלה נכנסו ללנדרובר שלהם ונסעו למסיבה ב"רעים", שהם לא התכוונו להחמיץ.
שימי התעורר בחמש וחצי בבוקר, הוא לא העז לגעת בכלים שמא יעיר את ענת, מה שהיא מאד לא אוהבת. הוא פתח את הלפטופ שלו ו"ננעל" על מאמר אמריקאי ששמר לעצמו, משהו לגבי חדשנות בתחום הסייבר.
בשעה שש וחצי הפסטורליה הפכה לגיהינום.
ענת נהגה לספר שללי מצא בת זוג שתהיה עבורו כמו שהיא הייתה לשימי. שני הגברים תמיד שקולים, מחושבים, בוררים את המילים בפינצטה. ענת ודקלה נועדו להיות "העזר שכנגד", תומכות, מפרגנות, יצריות, המאפשרות לגברים שלהן, בשקט האופייני שלהם, לפרוץ חומות ולסלול אוטוסטרדות אל היעדים שתכננו. אבל, וגם זה היה משותף לענת ולדקלה, אם רק "הביאו להן את הסעיף"… אם רק הן נתקלו במכשול שאחרים נואשו ממנו… אם רק הציבו אותן בפני עוולה המשוועת ליד גואלת… כל אחת מהן הייתה הופכת לשור זועם, למנוע טורבו.
כך גם בבוקר האיום הזה. זה לקח כמה דקות עד ששימי העיר את ענת, אבל מרגע ההשכמה שלה היא נטלה את הפיקוד. היא כאילו נכנסה עם שימי לממ"ד המשופץ שלהם, ואז סבה על עקבותיה תוך כדי שהיא צועקת לו לסגור את דלת הממ"ד על עצמו.
היא טסה לחלון חדר השינה של איקי ואורית, השכנים הקרובים, הלמה בתריס ובדקה אם הם קמו. פנתה לכיוון מה שנקרא זמנית "פינת הליטוף של ענת", פתחה את השער והשאירה לארנבות, לאווזים ולטווס להחליט מה יעשו עם עצמם. בדרכה חזרה לממ"ד כבר היו שתי נפילות של פצמ"רים במרחק כמאה מטר ממנה.
ממש ליד הבית היא נדהמה לראות את יוספה מור, רוכבת בחיוך על הקלנועית שלה. יוספה הייתה בת 95 ואובחנה כאלצהיימרית כבר לפני 10 שנים. לא היה ברור איך היא יצאה מ"בית המייסדים", שהוא המוסד הגריאטרי של כפר עזה, וגם לא היה חשוב. ספרינט קצר של ענת אחרי הקלנועית, היא תלשה את יוספה מהכיסא, גררה אותה אל הממ"ד שלהם ואז שימי יכול היה לנעול את הדלת.
ענת מביטה בשימי ושימי מביט בחיבור של קו המים, מי ים המלח, עם רכס הרי אדום, מביט ומחייך. כל ניסיון להכניס אותו לשיחה עולה בתוהו. שימי, חוץ מזה שהוא בחיים, הוא לא הכי חי. אבל מי שמכיר את ענת יודע שבסופו של דבר היא תחבר אותו למציאות ראס בין עיינו!…
אנחנו שואלים את ענת על המסיבה, מה כבר יודעים, מה ברור ומה עדיין לוט בערפל.
" מה שאני יודעת לספר" אומרת ענת אחרי שלקחה לגימה ארוכה מבקבוק הסודה, "זה מה שסיפר לנו אספי, הבן של יורם וסמדי, עוד לפני שנכנס לניתוח נוסף. אספי, שכולם שם הכירו אותו כ-"M.C. AIS.", היה די.ג'יי עצמאי שביסס את מעמדו בברלין ובאמסטרדם, והובא למסיבה הזאת ככוכב אורח.
"כולם נכנסו לסוג של הלם כשהתחילו האזעקות והבומים. הם עדיין היו כשלושת אלפים מאושרים, שיכורים מעונג ומעוד חומרים, חיים את הרגע ואוהבים את החיים. אני הייתי אז "על המוסיקה" וחשבתי שצריך לתת ליווי טרנסי לסירנות ולטילים, שמתי את הקליפ המתאים והוספתי לטרבל… ככה היה הראש שלי באותם רגעים… ואז, פתאום, אני רואה את דקלה מסתערת עלי, כמו סופת הוריקן, שואלת אותי בצווחות האם אני מתאבד שיעי, מנתקת את הכאבל של המוסיקה וזורקת אותי קדימה. 'רוץ!… שמעתי אותי? רוץ קיבינימט!'…
עוד לפני שהבנתי מה-מו-מי הרגשתי כאב חד בכתף ועוד אחד ברגל… ונפלתי לאדמה. אפילו לא הרגשתי את הדם עד שראיתי את החולצה שלי אדומה לגמרי. זכרתי את העניין של חוסם עורקים שעושים מבגדים… אבל עלי היו רק הטישרט שלי והג'ינס הקצרים.
באופן ספונטני התחלתי לצעוק 'הצילו' עד שהבחור ששכב לידי, שנראה היה לי ללא רוח חיים, נתן לי בעיטה ולחש לי לסתום ולעשות את עצמי כמת. הסתובבתי על הבטן, הנחתי את הראש על היד הבריאה כשהפנים שלי תקועות באדמה…
המוסיקה של מסיבת הטבע התחלפה בקולות הירי ובצווחות ההיסטריות של הצעירים. עד עכשיו אני שומע באזניים את הקולות האלה וגם את צעדי הריצה של בורחים ורודפים. הצווחות ההן… גברים ונשים, צעירים וצעירות שקוראות לאימא… לא האמנתי שזו מציאות. קיוויתי שאני חולם.
פתאום שמעתי לידי שיחה בערבית. עצרתי את נשמתי וקפאתי על מקומי… ואז נשמעה ירייה אחת, ממש עלי או לידי. אחר כך התברר שהבחור ששכב לידי, שנתן לי את העצות, הוא זה שחטף את הכדור בצווארו.
אחרי כשעה, אני לא בטוח כמה זמן… באחת ההצצות שלי הצידה, ראיתי את דקלה. היא הייתה מלאה בדם אבל בחיים… היא נגררה ע"י שני מחבלים לכיוון אחד הטנדרים שלהם. וזהו. כנראה שאיבדתי את ההכרה לגמרי וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי כאן, כלומר במיון. שאלו אותי מי אני, אמרתי ושוב איבדתי את ההכרה".
ענת לקחה את חבילת הטישואים שהצענו לה, נגבה את הדמעות ובקשה הפסקה להתאוששות. שילבנו את זרועותינו בשלה ויצאנו לסיבוב במדשאה שבחזית המלון. שימי נשאר במקומו, בתוך עולמו.
כשענת נכנסה עם יוספה לממ"ד שימי הפעיל את מנגנון הנעילה החדש. למעשה כל חדר הממ"ד היה מחודש וזאת הודות לצדיק הזה, אליהו סוויסה. אליהו, אלי, התקבל לצוות האחזקה של "הכור" בשנת 98. הוא צלח את התחקיר הביטחוני די בקלות בזכות תעודת השחרור שלו מצה"ל, עם ההמלצות המצוינות שקיבל על מילוי תפקידו כרס"פ מסייעת בגדוד 13 של חטיבת גולני. לאלי היו ידי זהב וגם, כך התברר בהמשך, ראש יצירתי, והרצון והיכולת שלו לשלב "פטנטים" שהמציא, זיכו אותו כבר אחרי שבע שנות עבודה בלבד, בתואר "עובד מצטיין".
זה הוא שבא יום אחד אל שימי עם הרעיון לשדרג את יכולות המיגון של הממ"דים, בעיקר בפני חדירה של מחבלים. חבריו של שימי, מהנדסים ו"דוקטורים", אמרו שזה הדבר האחרון שיקרה בסבירות, אבל שימי אהב את הרעיון, הציע לאלי "חניכה" הנדסית ונידב את הממ"ד הביתי שלו כ"שפן ניסיון". השינוי כלל את האלמנטים הבאים: ציפוי פלדה דק ביותר, על הדופן הפנימי של דלת הממ"ד, העשוי מרצועות "פסולת פלדה", פסולת שבכור מכרו בפרוטות לקבלן בדווי. בנוסף, מנעול מיוחד שפועל באותו עיקרון של דלתות רב-בריח, שסגירתו מפעילה נעילה נוספת, למעלה ולמטה ולצדדים, אל תוך שרוולי פלדה המוחדרים לתוך הקירות.
ביום האסון היו בעולם רק שני ממ"דים ששופצו במתכונת הזאת – זה שבביתם של שימי וענת בכפר עזה, וזה של משפחת סוויסה, ברחוב יום הכיפורים 73 בדימונה.
כשענת ביקשה לשוב אל הלובי של המלון, כי שימי כבר הרבה זמן לבד, עשינו זאת ללא היסוס. התיישבנו לידו, הוא שאל, שוב, מה נשמע ומה שלום הילדים שלנו… ואחר כך נותרה השתיקה.
קצינה צעירה התקרבה אלינו, אוחזת לפטופ, ושאלה אותי האם יש לנו בני משפחה נעדרים. ענת אמרה לה שהיא הכתובת והכתיבה לה: "נתחיל עם דקלה דווידיאן שעמדה להיות כלתנו. היא נראתה לאחרונה בשבת בשעה 11 בערך, נגררת ע"י המחבלים לכיוון טנדר שלהם כשהיא שותתת דם… רשמת? ועכשיו בננו, אלישי בוסקילה, שכולם קוראים לו ללי, שלא ידוע לגביו כלום…
הקצינה השעינה את הלפטופ על ידה האחת ובשנייה הקלידה. "איך אמרת שקוראים לבן, אבישי?"
שימי זינק ממקומו לכיוון הקצינה. "אלישי! את שומעת? א ל י ש י ! מתנה מאלוהים הוא היה לנו… שי מאלוהים…".
נגשתי אליו מושיט את ידי לחיבוק. שימי נעץ את כפותיו בכתפיי וטלטל אותן עד שהצלחתי לאמץ אותו אל גופי. הנשים הצטרפו אלינו לחיבוק והדמעות לא פסקו. שימי המשיך למלמל "אלישי… שמו אלישי בוסקילה… תביאו לי אותו… תביאו…".
לקח לי זמן עד שאספתי את עצמי והתעוררתי, שטוף דמעות וזיעה קרה. היא כבר ישבה לידי, אוחזת בכתפיי, ושאלה אותי מה קרה. אולי לא ידעתי ואולי לא רציתי להגיד את הדברים במפורש, בקולי.
